הרקע לספרה של דלפין דה ויגאן, “מבוסס על סיפור אמיתי", הוא סיפור אמיתי: אחרי שנים של נוכחות מינורית בסצינה הספרותית בצרפת, כתבה הסופרת ספר אוטוביוגרפי בשם “אל מול הלילה", שזכה להצלחה מסחררת אבל סחט את כל כוחותיה. לפרסום הפתאומי מתלווה גם עוינות עזה שכמותה לא הכירה.
בעת כתיבת “מבוסס על סיפור אמיתי" דלפין, המספרת ששמה זהה לשם הסופרת וגם רוב הפרטים הביוגרפיים שלה זהים, חיה בפריז עם שני ילדיה המתבגרים שעומדים לעזוב את הבית. היא מחלקת את חייה עם עיתונאי ידוע בשם פרנסואה ונוסעת לביתו באזור כפרי כאשר לוח הזמנים העמוס שלה מאפשר את זה. היא מנסה לסיים את כל חובותיה לספר הקודם, כגון מפגשים עם קוראים וחתימה על ספרים בפסטיבלים ובחנויות נבחרות, כדי לנוח, להיות עם משפחתה, לעזור לילדיה לעבור לקולג'ים מחוץ לפריז ולנסות לחזור אל שולחן הכתיבה.
אלא שאז היא חווה מחסום כתיבה משתק. “חודשים אחדים אחרי הופעתו של הרומן האחרון שלי הפסקתי לכתוב", כך נפתח ספרה זה, “כמעט שלוש שנים לא כתבתי ולו שורה אחת. לפעמים צריך להתייחס למילים כפשוטן: לא כתבתי לא מכתב רשמי, לא מכתב תודה, לא גלויה מחופשה, לא רשימת קניות. שום דבר הדורש מאמץ כלשהו של ניסוח, המציית לתביעה צורנית כלשהי. אף לא שורה, אף לא מילה".
בספרה הקודם כמו זה בוחנת דלפין את גבולות הממואר, בדיון ושאלת זכותו של הסופר להמציא ולדמיין גם בתוך תנאים מוקדמים של כתיבה עם יסודות אוטוביוגרפיים. והנה, גם חרב הפיפיות של התגובות לספרה - מצד אחד התרגשות עמוקה של הקוראים ומהצד השני זעם על התעוזה שבחשיפה - מורים לה שהיא לא הבינה לאשורם את ממדי הדבר הספרותי והציבורי שלקחה על עצמה. שני דברים שמתרחשים בזה אחר זה מבהירים לה את זה. מישהי שלה היא קוראת ל' נכנסת לחייה ומתחפרת בתוכם בעוצמה לא צפויה בדיוק ברגע שבו היא מקבלת מכתב שטנה מבן משפחה שמערער אותה.
“דלפין", כותב האנונימי, “את בטח חושבת שאת פטורה מעונש. את חושבת שהצלחת לחמוק בלי פגע בגלל שהספר שלך הוא מה שנקרא 'רומן' ובגלל ששינית כמה שמות. את חושבת שתצליחי להמשיך בחיים העלובים והקטנים שלך. אבל מאוחר מדי. הפצת שנאה ועכשיו תשלמי על כך".
זר לא יבין זאת, אבל אני מבינה היטב, מבינה לעומק, עד לשורש נשמתי. לכן גם קראתי את הספר במעורבות רגשית נדירה. דבר לא מקשר ביני לבין הסופרת הצרפתייה, ועם זאת בזמנים שונים ובמקומות גיאוגרפיים אחרים חווינו חוויה דומה. מי שקרא על או את ספרי האחרון, “לא העזנו לדעת", מבין שאני כמותה נכנסתי לטריטוריה מסוכנת שבה ההפרדה בין הסופרת והמספרת אינה ברורה מאליה.
המשחק הקבוע של לנסות להבחין היכן הסופר עצמו מסתתר בסיפור שכתב ומה היסודות האוטוביוגרפיים באירועים שמתרחשים בספרו, מוכר וידוע. ישנן פרקטיקות שלמות של פרשנות וניתוח טקסטים על פי הביוגרפיה של הסופר. אבל האפשרות ששמו של המספר הוא גם שמו של הסופר - מכניסה את הקוראים והמבקרים לסחרור. זו ככל הנראה התגובה המאוחרת לסוף עידן הפוסט־מודרניזם, שבו דמויות היסטוריות ואינטר־טקסטואליות, כלומר גיבורים מספרים אחרים, קיבלו ספרים ועלילות משלהם. אבל ככל הנראה כשנגמר משחק האשמה והציד אחרי קווי דמיון ביוגרפיים והסופר/ת מופיע/ה בשמה המלא - הטרלול מתחיל.
***
“תקשיבי לי", אומרת דלפין המותשת לל', שמפצירה בה לחזור ולכתוב על חייה, “כתיבה של אדם על עצמו, על המשפחה שלו, כרוכה בסיכון של פגיעה באנשים, גם באלה שנדמה לך שחסת עליהם או שהאדרת אותם. אני לא רוצה לעשות את זה יותר. אני לא אומרת שאני מתחרטת שעשיתי את זה, אני אומרת שאין לי תעצומות הנפש להתחיל הכל מחדש".
והנה, הספר הזה הוא העדות לכך שהיא מתחילה הכל מחדש. או שלא? המוטו של החלק הראשון מרמז לאן היא חותרת: “כאילו הוא היה דמות בספר או במחזה, דמות שתולדותיה אינן נרשמות בהיסטוריה אלא נוצרות כמו בבדיון". הוא לקוח מ"מיזרי", הרומן הידוע של סטיבן קינג על סופר שנקלע שיכור לסערת שלג בהרי הרוקי, אחרי שחגג בשתייה מופרזת את סיומה של סדרה פרי עטו. האישה שמחלצת אותו ואוספת אותו אל ביתה מגדירה את עצמה כמעריצה מספר אחת שלו. עד מהרה מתברר שהיא פסיכופתית שמכורה לסדרת הספרים ובראשה הגיבורה הוויקטוריאנית מיזרי, ועתה היא כולאת אותו בביתה ומאלצת אותו באלימות קשה להשיב לחיים את דמותה אחרי שהרג אותה בספר האחרון.
הסרט שנעשה על פי הספר, עם ג'יימס קאן וקאת'י בייטס, הוא אחד המותחנים הפסיכולוגיים הכי יעילים שנוצרו. יש שתי סיבות לכך שמוטו מהספר מעטר את הפתיחה: האחת תישאר עלומה מטעמי ספוילר, אבל השנייה מבצבצת כמו תחתונית מתחילת הספר. לקוראים שנקלעים לעולם שיצר עבורם הסופר אין דרך להפריד בין המציאות לבין הבדיון; עבורם העולם הזה ממשי וגיבוריו הם אמיתיים.
הסופר, במקרה של "מיזרי" והסופרת ב"מבוסס על סיפור אמיתי" חווים את מלוא עוצמתו ההרסנית והמסוכנת של כוח הדמיון שלהם. למעשה הם כלואים, כמו הסופר וכמו דלפין בסוף הספר, בחדר שבו נועלים אותם ומגלים שחירותם נלקחה מהם ושהם אינם שייכים יותר לעצמם.
קשה לתאר את עוצמת הבעלות הפסיכוטית שמרגישה אנני ווילקס, המעריצה מספר אחת, על פול. היא לא יכולה לשאת את הפרידה ממנו ומשהו בל' מתחיל להלחיץ די מהר. “עבר זמן מאז שידה של הספרות הייתה על העליונה", אומרת ל' לדלפין וממשיכה להסביר לה שאת מקומה תפסה הטלוויזיה. “זו את שדיברת על הוכח של הבדיון, על ההשפעה שלו על המציאות", היא ממשיכה, “אבל זה כבר לא העסק של הספרות, כל זה. את תצטרכי להודות בזה. הבדיון נגמר מבחינתכם. הסדרות מציעות לבדיון טריטוריה פורייה בהרבה וקהל עצום שבעתיים".
ל' מבטאת את סיוטיו של כל סופר וכל מוציא לאור בשנים האחרונות. דומה שהסדרות אכן תפסו את מקומה של הספרות והקוראים מתמעטים. האם זה בגלל מה של' אומרת, שלספרות נשאר רק לתת דין וחשבון על המציאות ולספר את האמת? סופר, היא אומרת, צריך לחקור את הקיום שלו בעולם וזו הדרך היחידה הפתוחה לפניו כיום.
ככל הנראה ל' צודקת. שני הפרויקטים הספרותיים הגדולים של השנים האחרונות מאשרים את דבריה. הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד והסופרת האיטלקייה אלנה פרנטה, שעליהם כתבתי בטור זה, צייתו, כל אחד בדרכו, לקו המנחה הזה. קרל אובה כתב שישה ספרים אוטוביוגרפיים שזכו להצלחה גדולה אבל גם לביקורת מתבקשת על עצם השאפתנות, ואף נתבע עכשיו על ידי אחד מבני משפחתו. פרנטה, שזה אינו שמה האמיתי, כתבה את ארבעת הכרכים של “החברה הגאונה" ועד עכשיו עוסק עולם הספרות בשאלה מיהי באמת והאם הספרים הם אוטוביוגרפיים. העובדה שבסופו של הספר הרביעי המספרת, אלנה, בת דמותה של פרנטה שהפכה לסופרת, היא שכתבה את ארבעת הספרים - היא בבחינת חריצת לשון.
גם ספריה של דלפין תורגמו לשפות רבות ואף עובדו לקולנוע, אבל יש לי הרושם שהם לא ישאירו סימן עמוק ומשמעותי. הם פשוט לא טובים מספיק. אבל השאלות שהם מעלים, מערערות. “ברגע שהאמת חורגת מחמש שורות, זה כבר רומן", מצטטת דלפין את המשפט המפורסם של הסופר ז'ול רנאר. זה משפט יפה ואני מאמצת אותו. אבל הוא אינו פותר את הבעיה הניצבת בפנינו בשנים האחרונות - מהו רומן. “את יודעת", מנסה דלפין להסביר לל', “בשבילי, הבדיון, האוטוביוגרפיה הבדיונית, האוטוביוגרפיה, אף פעם לא נכתבים מתוך עמדה מתוכננת, דרישה או אפילו כוונה. בסופו של דבר, הם תוצאה. למען האמת, לא נראה לי שאני מבחינה בגבולות באופן כה ברור. ספרי הבדיון שלי גם הם אישיים ואינטימיים כמו אחרים. לפעמים יש צורך בהתחפשות כדי לחקור את החומר. מה שחשוב הוא האותנטיות של המעשה עצמו, כלומר הנחיצות שלו, היעדר השיקולים שלו".
קשה לתאר את גודל המשימה שלוקח על עצמו סופר שבוודאות יואשם בנרקיסיזם ובעיסוק עצמי, כשהוא כותב על עצמו, כאילו לא כתב על עצמו בכל הרומנים האחרים שלו. מבקרים ינסו להשפילו וסופרים יקנאו בו על ההעזה ולכן יעקמו את אפם. הוא יקבל מכתבים אנונימיים מבן משפחה פגוע, הוא עלול כמו קנאוסגורד לעמוד מול תהליכים משפטיים, זעם יופנה אליו ולצדו אהבת הקוראים שלא ידע לפנים. הוא או היא יממשו את החלום החוזר הקולקטיבי וימצאו את עצמם מסתובבים עירומים ולפעמים פשוטי עור, בציבור. הם לא ירצו לצאת מביתם, לפעמים אפילו לא ממיטתם. אז למה הם עשו את זה לעצמם? ראשית, הם לא ידעו לצפות את זה, ושנית, וזה הרבה יותר חשוב, הם כתבו מתוך אותו דחף שבו כתבו את ספריהם האחרים, אלה הנקראים רומנים. הם רצו להגיד את האמת.