י' עמד באמצע המסדרון בבית וספק כפיים. "אני לא יכול יותר עם כל הספרים האלה", הכריז בהבעת ייאוש. "נכון, זה הגיע בעסקת חבילה איתך כשהכרנו, אבל כמה כבר היו בחבילה? 300 ספרים? עכשיו יש פה אולי 10,000". י' צודק כמובן. כשהכרנו, הבאתי איתי את כל מה שהיה קרוב ללבי והספקתי לאסוף במרוצת 22 שנותיי.

ארבעה ארגזים בסך הכל, עם המילון החדש של אבן שושן – המהדורה המשולבת, שקניתי במשכורתי הראשונה, השלמה והמפוארת מעיתון "כל העיר" זצ"ל, "הראשים המוחלפים" של תומאס מאן, "שיר הגדי" שקיבלתי עם הולדת אחותי הקטנה כשהייתי בת חמש (ולא הבנתי אז איך הוא עבר בתעלת הלידה), "טיסת לילה" של אנטואן דה סנט־אכזופרי, "מה עושות האיילות בלילות" שבזזתי מאחי התינוק, וגם ספר של עירית לינור, כשהיא עדיין הייתה עירית לינור. "עם יד על הלב, אין לי מושג איך קרה שהספרים התרבו עם הזמן בסדרה חשבונית כזו משוללת רסן", פערתי עיניים בתימהון.

"חוץ מזה, אתה יודע מצוין שלפני כמה חודשים עשיתי סדר. הנה, תראה איזה יופי של קטלוג". עכשיו, זה יכול היה להיות נכון אלמלא הייתי שוכחת את הרציונל שגיבשתי בזמן סידור הספרים בספריות שלי, שפזורות ברחבי הבית. אני בטוחה שהיה שם רציונל. השאלה מה הוא היה, כשהנחתי את "ההיסטוריה של השד" ליד "שחיקה בעבודה", שליד "אלפא ביתא תלמודי", שלצד אנתולוגיה לשירה סלובנית עכשווית.

"תקשיבי", אמר לי י'. עכשיו הוא כבר היה חמור סבר. "זה לא יכול להימשך כך". "אבל מההה", עלתה לי לחלוחית בעיניים, "מה אתה רוצה שאני אעשה? שאני אשליך אותם? מההה. זה כמו לקטוע איבר".

"נראה מתי היא תודה שהיא ביבליומנית, אמא שלנו", התערב הבן שלנו בשיחה. "חכה אבא, תכף היא תספר שגם ש"י עגנון אסף כל דבר שראה אור – כולל פתקים קטנים שהוא מצא ברחוב". "נכון, בן שגידלתי ורוממתי והוא פושע בי", קטעתי אותו, "רק שתדע שעל מארק טוויין מספרים שכשמישהו שאל אותו למה יש ספרים בכל פינה בבית שלו, הוא אמר לו: 'אנשים נוהגים להשאיל ספרים, אבל אף אחד אינו משאיל מדפי ספרים'".

***

החורף הירושלמי לא מרחם. כשהוא בא, הוא בא בגדול. לא חס על החיים ולא על הספרים שראיתי מוטלים בכניסה לבית של איש מבוגר שנהגתי לדמיין שהוא הינריך רוזנטל מהספר של דויד גרוסמן, "דו קרב". על אבני הבניין שבו גר נותרו פיסות ממה שהיה מודעת האבל שסיפרה על לכתו, ולצדן על ספסל, ערימת ספרים שסיפרו לא רק את העלילה של עצמם, אלא גם את עלילת חייו של המנוח, עם הקדשות לבר המצווה שלו באלבום צילומים, ספר משלי קרילוב, ספרי אמנות וגם כמה ספרי שירה שהקדיש לרעייתו.

הדמעות שלי נמהלו בטיפות הגשם. הוא בטח לא חשב שהאוסף המפואר שלו יישטף בממטרי זלעפות וייעלם כך מהעולם. חזרתי הביתה ועשיתי סדר: חמישה ארגזי ספרי ילדים למקלט לנשים מוכות וילדיהן. עוד כמה ארגזים לטובת מחלקה למבוגרים באשפוז ממושך בבית החולים שליד הבית. כמה ארגזים לספרייה לנוער באחת משכונות ירושלים, שהרבה מבין ספריה הושחתו בקיץ בגלל צינור שהתפוצץ.

ארגזי ספרים נוספים שהיו של חמי האהוב ניר ז"ל למוזיאון חצר היישוב הישן. ספרות בהוט קוטור ובהתאמה אישית. אפשר להמשיך לדבר על מות הפרינט ועל הדיגיטל שתפס את מקום הספרים עם הדפים הישנים, ויש שיקראו לי נאיבית, אבל כל עוד האנושות ממשיכה להתקיים, ספרים יכולים להפיח בה את פעימות הלב. רק צריך לפנות מעט זמן ולחשוב מה מתאים ולמי. 

אתמול הגיע אליי מכתב למייל. "הספרייה שלנו משרתת תלמידים שאינם מרבים בקריאה", כתבו אליי נשות ואנשי הספרייה. "ספרים חדשים עשויים לגרום לילדים לקרוא. הצגנו את הספרים בתערוכה והזמנו את תלמידי כיתות החטיבה לבחור ספר. הספרים החדשים שתרמת עודדו אותם לבחור ספר. החלטנו, עם ההנהלה, שבתום החופשה יוקדש שיעור לחוויית הקריאה ולהמלצות על הספרים". והנה נוספה שורה לספר של חיי.