שולמית לפיד, "פרפר במחסן", ידיעות ספרים, 205 עמ'
ברוכה השבה, ליזי בדיחי. כמה התגעגענו אלייך. אל עגילי הפלסטיק הזולים והמבריקים, אל כפות רגלייך הגדולות ולבך הרחב, אל פשטות הליכותייך, יושרך ויושרתך, רדיפת הצדק שלך, חריפות שכלך ורווקותך הנצחית - הסעיף האחרון בוודאי לא הזיק למעמדה של גיבורה ספרותית שנולדה לפנייך, הבלשית החובבת מיס מרפל, פרי דמיונה של אגתה כריסטי.
אפרופו מרפל הקשישה־תמיד, בדיחי אמורה להיות כבר כבת 60 פלוס, שהרי כשהופיעה בחיינו לראשונה ב־1989, בספר "מקומון", חגגה זה מכבר את יום הולדתה ה־30, אבל מי סופר? בספר החדש, השביעי בסדרה, אפשר לקבל אותה בברכה כבת 40 במצב מצוין, פתוחה לאהבה ולאושר, בניגוד להצהרותיה, ובלי יותר מדי קלקלנים (ספוילרים), אולי אפילו בדרך לחתונה. אוי לשמחה.
13 שנים ארוכות עברו מאז צאת הספר הקודם, "סוף עונת הלימונים", שבו נרצח מוריס דהאן, הממונה על המודעות במקומון "הזמן דרום" ומי שלמעשה הכניס את בדיחי לעולם העיתונות, והחדשות הטובות הן: ב"פרפר במחסן" (וזה לא קלקלן) אין רצח. כלומר, יש אחד, אבל שולי לגמרי, כמעט אגבי. אם תרצו, יש רצח אופי ורצח של מוניטין ושל חיי נישואים, אבל לפחות אין הרבה דם. גם חדשות רעות אין, להוציא אולי העובדה שליזי בדיחי, מהדמויות הנשיות המקסימות והמרשימות ביותר בתולדות הספרות העברית החדשה, היא רק שחקנית משנה הפעם. היא אומנם גונבת את ההצגה בלי בעיות, ובכל זאת, משאירה כתמיד, ויותר מתמיד, טעם של עוד.
השחקנים הראשיים בעלילה הנוכחית הם הסופר המצליח יחסית, אלישע פרידריך, ואשתו השנייה והצעירה, דורית. הוא כותב, היא מפרנסת. הוא בוגד, היא נוקמת. הכיתוב בגב העטיפה מבטיח בין היתר "רומן מפתח" על זירת הספרות המקומית, וקצת לא נעים למשל לנסות לנחש מיהו הפרופסור הנערץ לספרות, שהוא גם ראש קתדרה באוניברסיטה זרה ונחשקת, שכל החפצים שיחפוץ ביקרם ויזמין אותם להתארח שם נדרשים לדלג בכוח על מחשבות ה"אבל הוא הכה את אשתו" הבלתי נמנעות. מעניין גם להרהר באחורי הקלעים ולתהות מה הביא את שולמית לפיד לנטוש את ביתה ההיסטורי בהוצאת כתר ולערוק אל המתחרים, ידיעות ספרים. ומרתק ממש לגלות שמשתלם מאוד להיות סופר צללים בעדה החרדית. 30 אלף שקל טבין ותקילין לעבודה של שבועיים. העיתונות המודפסת, לעומת זאת, חשובה כמתה, כפי שיכולה להעיד ליזי בדיחי, עורכת "הזמן דרום" הנושם־בקושי, שטורקת לעורך הארצי את הטלפון בפרצוף ומצפינה לתל אביב, לעבוד במשרדה של עורכת הדין הכרישה חנה רגב. רגב, חרף מגדרה, היא עוד בעלת שררה שלא רואה את בדיחי וקוראת לה בהתנשאות "זאת" ו"את", כאילו אין לליזי שם.
כש"מקומון" ראה אור, יצחק שמיר עמד בראש ממשלת אחדות ושלי יחימוביץ' עוד הייתה עיתונאית, ואפילו כתבת בדרום, בדיוק כמו ליזי. טלפונים סלולריים לא היו בשימוש נפוץ, והאינטרנט היה בגדר שמועה. אבל בעולם שלפיד (שבנה יאיר הוא אחד הטוענים הנוכחיים לכתר השלטון) בוראת במגע אלגנטי ובשנינות עדינה כהרגלה, כמו מאומה לא קרה - בדיוק כמו בחורשת האקליפטוס של נעמי שמר. וכמה טוב ומנחם, גם אם אסקפיסטי ומעט טומן־ראשו־בחול, שכך.
"פרפר במחסן" מציג באנושיות חומלת גם את הצדדים המכוערים והבהמיים אפילו של ישראל החדשה, שליזי בדיחי מצליחה למצוא דרך לחיות ולהתקדם בה מבלי לאבד דבר מיופיה הפנימי. המעדן הזה נבלע במהירות, מתעכל בקלות ויוצר ערגה מיידית לבא אחריו, בתקווה שהפעם לא ניאלץ להמתין 13 שנים.
געגועים הם לפעמים
אישה חוזרת בעל כורחה למחוזות ילדותה ב"הצגה יומית", ספרה היפהפה של אדיבה גפן (כנרת, זמורה, 416 עמ'). רחוב השילוח בשכונת הדר בחיפה התחרד לבלי הכר, ורבות מהנפשות הפועלות בו נעלמו והתחלפו. אם להידרש שוב לנעמי שמר, תופי געגועים גדולים מכים כמעט בכל שורה בספר. געגועים לתמימות שאבדה, למי שהיינו ולמי שהיינו יכולים להיות. ישראלי וחיפאי ככל שיהיה, הרומן שוצף הדרמות והסודות הכמוסים, שאותו מובילים קולי קולות רבים, יכול לדבר לכל מי שהיה ילד, בכל מקום שהוא בעולם, הוא עושה את זה בעוצמה בלתי מבוטלת ומהדהד בזיכרון ובנפש זמן רב אחרי סוף הקריאה.
מיני–יהלום
"אמנים שאכפת להם מהזולת מפתחים בדרך כלל אמפתיה לאחרים בגיל צעיר או נולדים עם התכונה הזאת. תמיד חשבתי שלילדים עניים, שנולדו להורים עניים שצריכים להילחם על כל גרוש, לא פשוט לפתח אמפתיה, כי גם אם הם נולדים איתה, היא מתאדה תוך כדי מלחמת הקיום. הכי קל להסתכל מלמעלה ולרחם על אלה שלמטה". הגיבורה של "מינימי", המיני־רומן המפתיע, מתעתע, אקזוטי ומרענן של רונית ידעיה (אפיק, 199 עמ'), מחביאה יהלומים בתוך עוף קפוא בפריזר ויוצרת פסלים ממוזערים של גברים. וזוהי רק ההתחלה.