בתזמון מעניין אבל לגמרי לא מתואם ראו אור שני קובצי מאמרים של הסופרות האיטלקיות האהובות על הקורא הישראלי, הרואה בהן משום מה אחיות תאומות. בהוצאת הספריה החדשה התפרסם "המצאות מזדמנות", אסופת הטורים השבועיים שכתבה אלנה פרנטה לה"גרדיאן" במשך שנה. בהוצאת תשע נשמות ראו אור מאמרים ישנים של נטליה גינצבורג ב"המידות הקטנות". ואף שאיני מוצאת דמיון רב בין השתיים, בניגוד לכמה מידידותיי המבקרות, אין בכוונתי ליצור תחרות ביניהן משל היו קייט מידלטון ומייגן מרקל של ארץ המגף, אלא לעיין בנחת בשני הקבצים לטובת קוראיי.
ראשית, מאמריה של פרנטה, המכונים בהתקף נדיבות של ההוצאה "מסות קצרות" על גב הספר, מתוארכים על פי סדר הופעתם בעיתון. אני מניחה שהמוניטין העולמי של פרנטה מאז "החברה הגאונה", האפוס האיטלקי המצליח ביותר בעשור האחרון, הם שגרמו לעורכי העיתון לפנות לסופרת. הצלחה היא דבר שיש לחמם כל הזמן ובתבונה רבה. למרבה הצער זה ניכר ברבים מהמאמרים, אבל כמה דברים שבו את לבי בכנותם או בתבונתם.
פרנטה מספרת שהבמאי שכל יצירותיו אהובות עליה הוא אנדריי טרקובסקי ומעל לכולם היא אוהבת את "סולאריס" והיא חוזרת וצופה בסרט בכל שנה. והנה, נמצאה לי סיבה להרגיש קרבה גדולה לסופרת, שכן טרקובסקי הוא אחד הבמאים האהובים עליי, אם כי סרטו "הקורבן" נמצא אצלי בעדיפות על "סולאריס" הנהדר.
צלילה אל המאמר הזה חושפת משהו שפרנטה לא מדברת עליו בגלוי ואולי אפילו לא ערה אליו: "אילו היה עליי לערוך רשימה של הדמויות הנשיות שהמציא ביושר הקולנוע הגברי הגדול, איני יודעת אם הייתי מציבה בראשה את האישה של 'סולאריס', אבל בלי ספק הייתי ממקמת אותה באחד המקומות הראשונים, בגלל הסבל העיוור הנובע ממנה, בגלל סירובה השלו אך הזועם להימחק", היא כותבת. אפשר למצוא בתיאור הזה של גיבורת הסרט משהו, יותר ממשהו, מהגיבורה של האפוס האהוב שלה, לילה, שכל מהותו היא הסירוב "השלו אך הזועם להימחק". יש משהו מרגש במציאתם של רמזים, ככל הנראה לא מודעים, של סופר בנוגע ליצירתו ולגיבוריו. במקרה של פרנטה, שהוויכוח על זהותה האמיתית עדיין לא הוכרע, זה מעורר אפילו יותר מתמיד.
הסופרת האהובה עליי עד מאוד, נטליה גינצבורג, מדברת במסותיה באותם תווים שיוצרים את המוזיקליות המיוחדת של סיפוריה, או כפי שמתאר זאת איטלו קאלווינו באחרית הדבר המצורפת לספר, "הקוראים התוודעו לנטליה גינצבורג ברומנים שלה כסופרת שכולה מעשים, דברים, מחוות, קולות ומקצבים. מי שמצפה לחזות בה נכנעת סוף־סוף לפיוטיות והתבוננות היום, בספר הזה המכנס זיכרונות והרהורים, יופתע לגלות שהיא נותרה נאמנה לעצמה מאי־פעם: כולה מוחשיות, נגיעה באישי ותחושה פיזית של חוויות מוסריות. גינצבורג היא לעולם מספרת, גם כאשר היא משתפת אותנו במחשבה כללית או מחווה את דעתה על הקיום האנושי".
"במרכז חיינו ניצבת בעיית הקשרים האנושיים", היא פותחת מסה בשם זה ("קשרים אנושיים") ומסבירה, "מרגע שאנחנו מודעים לה, כלומר מרגע שהיא מתגלה באורח ברור כבעיה, ולא כמעין סבל מבולבל, אנו חוקרים את עקבותיה ומשחזרים את שורשיה לכל אורך חיינו".
מכאן, מהפסקה הפותחת ולכל אורך המסה המעגלית הזו, מתארת גינצבורג את הקשר של האדם לזולתו מרגע הילדות ועד לבגרות ואז להורות, נושא שמעניין גם את פרנטה ואפשר להגיד שהוא קיים בלמעלה מ־1,800 העמודים של הרומנים הנפוליטניים כתמה מרכזית, כמעט כפיתוח רחב של המסה של גינצבורג.
אלנה ולילה, שתי הגיבורות, מופיעות לראשונה בילדותן ומסיימות את המסע הדרמטי שלהן אחרי שילדיהן בגרו ועזבו את הבית. הן נעות בין שלושה קודקודים של אותו משולש נשי המעסיק את המחברת בכל ספריה המוקדמים - המתח בין צורכיהן האינטלקטואליים, הקשר שלהן עם הגברים בחייהן והאמהוּת. פעם אחר פעם חוזרות הגיבורות לפקוד את האתר הטעון הזה של הזהות הנשית כדי לבחון את מה שנטליה גינצבורג בוחנת גם היא במסותיה: מה הוקרב למען הילדים, מדוע נדרשה הקרבה דווקא מהן, הנשים, ומה יחסה של כל אחת מהן לקורבן.
פרנטה, המונעת משתי הגיבורות להשיג איזון סביר בין שלושת האילוצים הללו, תגיד להגנתה שאלו הם החיים שמתסכלים ומאכזבים את הנשים. ואילו גינצבורג תכנה את המצב הזה "אנושי" ולא תייחד אותו למגדר מסוים. היא תכתוב בגוף יחיד רבים מטושטש זהות, אבל קשה לטעות: "ואיך נעשינו טיפשים! אנחנו חושבים לפעמים בצער, כשאנו מביטים בראשו של הילד שלנו, היושב על האדמה ומשחק באצבעותיו השמנמנות בתלולית חול (המחזה מוכר לנו יותר מכל דבר אחר). כמה טיפשים נעשינו וכמה קטנות ומוגבלות נעשו המחשבות שלנו, שעכשיו יכולות להיכנס כולן לתוך קליפת אגוז. אבל כמה הן מייגעות וחונקות! לאן נעלם העולם הפראי שריתק אותנו, איפה הכוח והמקצב החופשי ומלא החיים של נעורינו? איפה התגליות המסעירות מדי יום? המבט הנחוש וצופן הקסם? הצעד הבוטח ברחוב? איפה הרע שעלינו לאהוב עכשיו? איפה אלוהים? באלוהים אנחנו נזכרים רק כשהילד שלנו חולה".
***
לנטליה גינצבורג יש ביוגרפיה. לאלנה פרנטה אין. האירועים בחייה של גינצבורג ידועים וגם השפעתם עליה. היא נולדה ב־1916 ליהודי־איטלקי מטרייסטה ולקתולית מפירנצה. אביה היה פרופסור באוניברסיטת טורינו, וביתם היה מקום מפגש לאינטלקטואלים ואנשי הרוח של התקופה. גינצבורג ספגה הרבה בסלון הבית של הוריה, זו הייתה חבורה פוליטית וספרותית נחשבת ומשפיעה, אבל כבת זקונים היא התקשתה למצוא בה את מקומה או להשמיע את קולה. היא נישאה ללאונה גינצבורג, יהודי מאודסה שלימד באוניברסיטת טורינו ספרות רוסית והקים את הוצאת הספרים הידועה אינאודי, שסירבה להוציא את ספרו של יהודי בן טורינו. אחד, פרימו לוי שמו. המסה הראשונה, "חורף באברוצו", מספרת על ימי הגלות עם שלושת ילדיהם בכפר קטן, ובמסה השנייה, "נעליים בלויות", ישנם הדים לכאב שהכה בה אחרי שלאונה עונה ומת בתאו בכלא בגיל 37.
פרנטה הוא כידוע אינו שמה האמיתי של הסופרת, וגם אם מייחסים לה את זהותה של אניטה ראג'ה - מתרגמת בהוצאה שבה פרנטה מפרסמת את ספריה - כל עוד היא מכחישה, קיים נתק בין תולדותיה של ראג'ה לבין פרנטה נטולת העבר. זה עבד לטובתה כשהתפרסמו הרומנים הנפוליטניים, כי אפשר היה להתייחס אליהם כאל ביוגרפיה של חברות. אלנה היא הסופרת שמספרת את סיפורה של השכונה הענייה בנפולי, של המעמדות ומלחמת המעמדות, של התקופה המיוחדת בתולדות איטליה ואירופה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה ועד העשור הראשון של המילניום, ובוחנת את הרעיונות הגדולים שהסעירו את העולם.
במאמרים שתי הסופרות מדברות באופן ישיר מתוך אישיותן ולא באופן העקיף שבו סופרים מתבטאים באמצעות גיבורי ספריהם. הן מספרות כיצד הן חוות מרכיבים בחייהן, איזו מוזיקה מרגשת אותן (גינצבורג מדגישה שאין לה שום רגישויות כאלה) או מה מעסיק אותן (את פרנטה מעסיקה בעיקר פרנטה). אין סיכוי שגינצבורג תפתח מסה בצורה הבאה בנוסח פרנטה: "אני נמנית עם סוג האנשים שאחרי ארוחת־ערב, אחרי מסיבה, הם האחרונים לפרוש. קשה לומר למה אני מתנהגת כך. אני מרגישה שהמארחים שלי עייפים ומשתוקקים ללכת לישון. אני מבינה היטב שגם אם אסתלק מיד, עוד מחכה להם שעה של עשיית מעט סדר והכנת עצמם ללילה. ובכל זאת אני ממשיכה לזרוק שם שאלות כלשהן, מחכה לתשובות, בקיצור, משתדלת להחזיק את השיחה בחיים".
לעומת זאת, פרנטה לא תפתח מאמר ב"הנעליים שלי בלויות, וגם נעליה של החברה שאיתה אני גרה בלויות. כיוון שאנחנו יחד, אנחנו מדברות על נעליים לעיתים קרובות. אני מדברת על הימים שבהם אהיה סופרת זקנה ומפורסמת, היא מיד שואלת אותי: 'ואילו נעליים יהיו לך?', ואז אני עונה שיהיו לי נעלי זמש ירוקות, עם אבזם מוזהב גדול בצד".
מה שעולה מהאסטרטגיה של השתיים בדיבור על עצמן הוא די ברור. פרנטה מציגה ריחוק מעצמה דרך התמיהה שהיא מבטאת כלפי מנהג שקרוב לוודאי אומר עליה משהו, אבל היא לא בטוחה מה בדיוק הוא אומר. ואילו גינצבורג מבטאת את האקצנטריות הזעירה שלה בעיסוק בנושא שלכאורה רק אישה מוזרה תגלה בו עניין, לא כל שכן תכתוב עליו, עד שלקראת הסוף יתבהר שהיא בכלל מדברת על שנות הגלות והאובדן.
אולי הדבר המשותף לשתי הכותבות האלה - שאינן תאומות כלל ועיקר, ואין כמו הכתיבה העיונית כדי להמחיש את זה - הוא הצלילות. לא צלילות ככישרון אלא כעמדה אתית. שתיהן בוחנות את המציאות בניסיון להבין את העולם. שתיהן מצמצמות אותו לכמה יסודות וכן מסתכנות בכך שקריאה גסה תשפוט אותן כפשטניות ולא כפשוטות. ושתיהן לא נרתעות מהאיום הזה. גינצבורג הלכה לעולמה ב־1991, השנה שבה הגיע כתב יד של סופרת לא מוכרת שזה לה ספרה הראשון, פרנטה שמה. מכאן ברור מי השפיעה על מי. היו ניסיונות חצופים לטעון שאם נטליה גינצבורג הייתה כותבת במאה ה־21, היא הייתה כותבת כמו אלנה פרנטה. צריך לעזוב את ההשוואות המופרכות האלה שתחתן נמצאת כרגיל ההנחה שהכתיבה והעמדה הנשית הן גנריות. שתיהן היו לסופרות מצליחות ומשפיעות, שתיהן תורגמו לשפות רבות, שתיהן אהובות יותר מעמיתיהן, ולצד אלזה מורנטה הגדולה הן כוח משמעותי בחיים האינטלקטואליים והספרותיים של איטליה בעת הזו.