ואז הגיע המונולוג שהקפיץ את העסק. המונולוג של הרופא המצליח שבא אליו פציינט שהתאהב בכבשה. הרופא לא מאמין שזה קורה לו. הוא מתחיל ללטף סוודרים ומבין שגם הוא התאהב בכבשה. באותה כבשה. בסוף המונולוג הוא מוצא את עצמו ברחוב, אחרי שאהובתו שברה את לבו והוציאה אותו מדעתו.

הנה, זה מונולוג! יותר מונולוגים כאלה הייתי רוצה ומצפה לשמוע מגברים שמדברים על מיניות. אבל אז נזכרתי שזה בכלל לא מונולוג, אלא אחד הסיפורים ב"כל מה שרצית לדעת על מין ולא העזת לשאול", סרטו של וודי אלן הצעיר, שכבר ב־1972 עשה פרודיה מטורללת על כל ספרי המחקר על מיניות האדם (והכבשה). שנים אחרי, ג'רי ספרינגר אירח בתוכניתו קשיש אמריקאי שהתחתן (כחוק) עם הסוסה שלו, אבל זה היה יותר מדי אפילו למפעל הטראש המוביל של התקופה, והראיון עם הזוג נפסל לשידור.

אוקיי. אני לא באמת מצפה לפרק על זואופיליה, משיכה מינית לבעלי חיים, בשני ספרים מקומיים, כמעט תאומים, שיצאו במקביל ושחותרים לפצח את המיניות הגברית - "אותו ביטוי נפיץ ולא מפוענח", כלשון גב העטיפה של "מתעוררים", או "לחוות סוף סוף את המיניות הגברית מבעד לקליפות ומאחורי הסיסמאות", כדברי הגב של "זקופים", האח הפחות מפותח של "מתעוררים", שחוטא על ימין ועל שמאל בסיסמאות וקלישאות, כולל בציטוט שמופיע באותו גב עטיפה, שבו פסיכולוג קליני טוען שהמונולוגים בספר "פותחים חלון חשוב עבור כולנו".

אני מרגיש שהמונולוגים בשני הספרים מתפרצים לחלון עתיק יומין שהיה פתוח מלכתחילה, ושחשיבותו מוטלת בספק, על אחת כמה וכמה ל"כולנו". לדעתי, לא יקרה כלום אם מי שפתח את החלון יסגור אותו קצת וינוח.

ממתי מיניות גברית היא "ביטוי לא מפוענח"? ומה זאת אומרת לחוות אותה "סוף סוף"? השנה היא 2020, לפחות ביומן שלי. ילדים יונקים אינטרנט עם חלב אמם ויודעים על סקס יותר מהוריהם. הגברים החדשים והישנים פוענחו לא רע בכלל ביצירות מופת, מ"מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות ו"אמריקן ביוטי" של אלן בול, בואכה "מד מן" ו"קליפורניקיישן" ו"הסקס של מאסטרס" (על חוקרי המיניות מאסטרס וג'ונסון) ומי יודע כמה סדרות טלוויזיה אחרות שחווינו ועוד נחווה. הדוח המכונן של אלפרד קינסי (סקסולוג וחוקר צרעות במקור) על ההתנהגות המינית של הגבר פורסם ב־1948. מישל פוקו חקר את "תולדות המיניות - הרצון לדעת" בשנות ה־70. אפילו "מונולוגים מהוואגינה", יצירת התיאטרון הסנסציונית של איב אנסלר, שבה נשים ניסו להבין את עצמן דרך הפות שלהן, נחשפה לראשונה, גם במחוזותינו, לפני יותר משני עשורים. אז ברור שהגברים התקנאו בהצלחה הגדולה של אנסלר ורוצים אחת משלהם, אבל סליחה, עכשיו באים?

ואם כבר מתקנאים בהצלחה אחרת, טרייה יותר, "ערות - נשים מדברות מיניות" של תמר מור סלע (2017), ששני הספרים הם לכאורה ממשיכי דרכה הישירים, לא כדאי להשקיע קצת יותר?

נכון, לא באנו להתבדר (ומצד שני, גם לא להשתעמם). נכון, זה לא הוגן, לא יאה ולא נאה לבטל את הצורך של גברים מכל מיני סוגים לדבר, שלא לומר לחפור, על יצרים, פחדים, תסביכים, הליכה לזונות, זיכרונות מהפעם הראשונה שאוננו, כעסים על אבא שלא הסביר להם מה עושים עם נשים, פגיעות מיניות שעברו או בכמה מקרים ביצעו, או כמעט ביצעו, בעצמם ושאר מנדבושקס (כיני הערווה זוכות להופעת אורח משלהן, משל היינו שוב ב"אסקימו לימון"). אבל גם אם נקבל את הטענה שקולותיהם הושתקו עד כה - והם לא - עכשיו הסיבה די ברורה. הם פשוט לא מעניינים מספיק. מצטער. גם לא הרהוטים שבהם, שאת קצתם אגב אני מכיר אישית או מפייסבוק ומעורה בזמירותיהם, ובוודאי לא העילגים, שאינם מעטים. עשרות הגברים שמתראיינים בשני הספרים - בשמם המלא, בשמות חלקיים או בדויים או ללא שם כלל, כמו ב"זקופים", שבו מסתפקים בציון גיל ומצב משפחתי והערות מחכימות כמו "מהמרפסת שלו רואים את הים" - מציירים תמונה עגומה למדי של הגבר הישראלי. מגוונת ככל שתהיה הנבחרת - פריבילגים ודלפונים, סטרייטים ואחרים, חרדים וכופרים, קשישים וצעירים, פדופיל אחד לקישוט וחולה בטרשת נפוצה - רוב חבריה מקשקשים בביצים, במחילה מכבודם, גומרים מהר אבל לא סותמים את הפה, מלאים באהבה עצמית או באחותה המכוערת, שנאה עצמית וגרוע מכל, ברחמים עצמיים לא מושכים בעליל. 

ב"מתעוררים" הכתיבה מוקפדת ומלוטשת יותר מזו שב"זקופים", שלרגעים נקרא כמו עיתון של בית ספר תיכון, כולל יציאות כמו "החברה הראשונה שלי הראתה לי מה זה טמפון. היא לקחה אותי למקלחת, הראתה לי דבר כזה קטן בגודל של זרת, ואז הרטיבה אותו מתחת לזרם מים. שם קלטתי עם מה אני מתעסק. וואו, כמה גודל יש שם".

"בנים לומדים מפורנו ובנות לומדות מבנים שלמדו מפורנו", נאמר ב"זקופים". "אנשים חיים יותר שנים, אבל עושים פחות סקס", נטען ב"מתעוררים".

אז מה למדנו באמת מ־490 עמודים משותפים של מלל אינסופי? בעיקר שלפעמים מוטב לשתוק. אם גברים רוצים לדבר, שידברו בד' אמותיהם, עם בנות זוגם, או בקבוצות תמיכה או בתוכניות ריאליטי או במילואים. למה צריך לכרוך את דבריהם ("הבולבול שלי יפה וחרוץ"), לא בספר אחד, אלא בשניים? אם רון כחלילי מעדיף נשים מזרחיות במיטה על פני אשכנזיות, שיהיה לו לבריאות. מה לנו ולזה? שוב, אין צורך בכבשים, עזים או חיות אחרות (ראו "חמור" של סמי ברדוגו, להבדיל) כדי לייצר חוויית קריאה פחות משמימה. שני הספרים מטיילים גם במחוזות הביזאר באותה מידה של חוסר הצלחה. אין גם צורך שהמרואיינים יהיו ולדימיר פוטין, ביל קלינטון או בראד פיט כדי שהתוצאה תהיה, איך לומר, יותר מרימה. אבל כמו שהם, וחרף הכוונות הטובות שעומדות מאחוריהם (וגם סתם רדיפת בצע היא שאיפה לגיטימית) - המחבר של "זקופים" מכריז בכלל שהוא רוצה לשנות את העולם - מתחשק פשוט לומר להם, "לא הלילה, יקיריי. יש לי כאב ראש". 

רון דהן, "מתעוררים – גברים מדברים מיניות", פן וידיעות ספרים, 240 עמ', יוסי אשור, "זקופים – גברים מדברים מיניות", אריה ניר ומודן, 250 עמ'