“המשבר שלנו הוא משבר של עם מחוסר כישרון לחיות כראוי" (יוסף חיים ברנר). האמירה המוחצת הזאת פותחת את ספרו של אמיר גוטפרוינד משנת 2005, “העולם, קצת אחר כך". היא מתאימה בהחלט גם לספרה החדש והמהמם של נילי לנדסמן. כשכתבתי ביקורת על הספר של גוטפרוינד, אי אז בימים, אני זוכר שרק רציתי לצטט מתוכו עוד ועוד ועוד. עד כדי כך כל משפט שני בו היה אוצר של ממש בעיניי, והאמנתי שהמילים שלו יגידו כל מה שצריך לומר למי שצריך לשמוע, ואם אתערב רק אפריע להן. 15 שנה חלפו להן, עם כל הקרכצענים הרגילים ורוחות הבאסה־סבבה הידועות. גוטפרוינד הלך בינתיים לעולמו, ונדמה שדווקא הספר הזה שלו טרם זכה לכבוד הראוי לו, אבל לא אבדה התקווה שעוד יעלה מן האוב, יתגלה מחדש וינענע איזו סירה מטאפורית של חוקרי ספרות ושוחריה.
“הבת האובדת" של לנדסמן - שם שנשמע אלנה־פרנטאי משהו, תחושה שנמשכת עם כותרות פרקים כמו “הרוח הרעבה" ו"תינוקת שנשבתה", עד שצצות כותרות אחרות, סטייל “היי הג'יפ" ו"לכו תזדיינו", ומבהירות שאנחנו לא בנאפולי - שוב מעורר בי חשק כמעט בלתי נשלט להביא ממנו מובאות על גבי מובאות, ועקצוץ כזה של צורך לשתף וממש להשוויץ בפרי עבודתו של יוצר אחר לא ידעתי מאז הספר ההוא. גם הפעם אני חף לחלוטין מקנאת סופרים, ולו רק מפני שברור לי שרק נילי לנדסמן יכולה לכתוב כך, או באופירה־אסייגית מדוברת, מה ששלה, הכי שלה. “מצאה לה פינת משקוף להסתתר מאחוריה ולהשקיף על האירוניה". לנדסמן כותבת בין היתר על אותו עם דפוק ואבוד שברנר היטיב להגדיר את הפרעת האישיות שלו. “כל משפט נשמע לה בנאלי ולא משקף בשיט את המיית חולשתה לנוף ילדותה". “רצתה להגיד לו, תראה איזה בוקר יפה, כמה נחמדות הגבעות האלה, בדיוק כמו שזכרתי". גם “כתפו הזקורה של הארבל" נותרה כשהייתה.
ובכן, יולה - הו, יולה יולה יוללה, כמהלך השיר ההוא של תנועות הנוער ההן - אכן חוזרת לכור מחצבתה ממסעותיה בנכר, אחרי שנשבעה לעצמה שלא תעשה זאת לעולם. היא לא נפולת של נמושות. היא אחותנו השרוטה, העייפה והמבולבלת. “הקיבוץ כבר לא קיבוץ, נכון? שאלה בתחינה". ותחינתה נענית, אוהו כמה שנענית. הקיבוץ כבר לא קיבוץ, המדינה בקנטים, וכמו שיהונתן גפן כתב פעם, “כולם כולם כולם, יצאו מן הארץ או יצאו מדעתם". “שתוק, אמרה, אל תגיד כלום, אחרת אני אבכה" וגם “החזיקה לעצמה אצבעות. לו יהי שרק תצליח לשתוק". אבל הדמעות זולגות מעצמן גם ברגעי השתיקה. “את מאוהבת במחשבה שאת בת בלי בית", אומר מישהו ליולה. ולנדסמן מחזירה את כולנו, באשר נהיה, הביתה. “אבא, אמרה, משתדלת מאוד על ה־לאט ועל ה־ברוך". אבא שלומקו, חברים, גוסס בקול תרועה, אף על פי שצפויה לו תחרות לא פשוטה.
“בחורף של באג אלפיים התגלה אצל דוד יפתח סרטן קטן בערמונית". קטן אבל ממזר, מתברר. הסיפור רחב יריעה, צורב ומשלהב ומשופע בדמויות בלתי נשכחות כמו מור שור, שתוהה “אולי זה כבר לא לגילי להמשיך לצפות כל כך הרבה מאהבה", והופעות אורח מעוררות תיאבון - “הקוזין, שמו רן מושיע, על שמו קרוי החומוס, חומוס מושיע"; ובכל זאת, העברית של לנדסמן היא כוכבת הערב. מבחינתי היא יכולה לכתוב על סלט צנונית ועדיין אהיה מכושף, מהופנט, מחורמן ושיכור מיפי מילותיה. כמו יעקב שבתאי בשעתו, לנדסמן ממציאה שפה עברית חדשה, גמישה ואקרובטית, לא־דופקת־חשבון, עם נגיעות גששיות (“מה, את לא רוצה לחלץ עצמות, יור הולינס? להתמסטל עם אחיך הקטן מול הרי גולן?") וגם חנוך־לוויניות (“כולנו הולכים למות, אמרה, ואני אומרת את זה בלי לזלזל שהוא עכשיו בראש התור"), משועטנזת לפלא (“היי, בירכה בהכי קז'ואל, ממצמצת, מה קורה?"), רחובית־עילית ובסופו של דבר כל־יכולה.
הכל אצלה מדויק ומושחז, בלי להצטעצע ולהתגנדר, בלי להשתחצן, בלי להתיימר, בלי לסחוט לימוני רגש היכן שהלימונצ'לו כבר זורם, וכמובן בלי לייבש את רבי, כדרכם של רוב החשודים המיידיים המועמדים תדיר לפרס ספיר, גביע ש"הבת האובדת" ראוי לו כבר מהפסקאות הראשונות. “בלילה נים ולא נים, ניסתה שוב להתקשר לאודי דרך הסקייפ כמה פעמים. האינטרנט של הגסט האוס היה דפוק כהוגן. בשלוש בלילה ישבה, מקולחת, בשמלתה החדשה, הירוקה כמו הגליל העליון בשנה גשומה וניסתה לדמיין איך הוא נראה בתקופה הזאת של השנה, נזכרת שלא יורדים גם אצלם מספיק גשמים בחורפים ונפשה כלתה לחום שעולה מתוך אדמת העמק, שאומנם צולה אותך יפה יפה, אך אינו דומה כהוא זה לכבשן הדוודים שבעיירת המסכנות הזאתי. מחשבה צלולה אחת בכל זאת בקעה מתוך קשקשת מחשבות טורדנית בראשה; נוסעים הביתה וזהו".
וראו איך לנדסמן מצליחה לדחוס עולם ומלואו של ילדות מקומית במשפט אחד, כמעט טכני לכאורה: “המדרכה שעליה היו משחקים שבע אבנים וחמש אבנים ואחת שתיים שלוש דג מלוח וקלאס נמחקה". אבל הרושם המצטבר של משפטים כאלה לא יימחק במהרה.
את החגיגה מקלקל רק ציור העטיפה הכעור והסתמי במיוחד. יש לקוות שיוחלף במהדורות הבאות, כן ירבו. אז מה היה לנו פה, במבט זריז לאחור? ברנר, גוטפרוינד, שבתאי. ועכשיו לנדסמן. חברה חדשה וגאונה של כבוד על מדף התהילה של הספרות הישראלית. פרנטה, תאכלי אבק.
נילי לנדסמן, "הבת האובדת", כנרת זמורה דביר, 304 עמ'