זה ממש לא הולך לכאוב, אל דאגה. זה אולי קצת נובח, אבל בהחלט לא נושך. וזה הולך לשמח את כל חובבי הצ'יזבטים באשר הם, וסתם לשעשע את כל השאר - אם כי לא יפה לומר “סתם" על ספרים שיש בכוחם לשעשע, ואלוהים יודע עד כמה הם נדירים וחיוניים, כשם שלא נאה לומר “זאת סתם מישהי בשבוע שישי עם דימום", כדברי רופא מתמחה חסר רגישות במשמרת של אדם קיי. קיי, שהוא גם גיי, יליד 1980, רופא־לשעבר ובדחן במשרה מלאה בהווה, עשוי להיעלב מהשימוש במונח “צ'יזבטים" בהקשרו. אבל הוא גם הראשון שיודה שיש בו משהו מאודרי פורבס־המילטון, האריסטוקרטית שירדה מנכסיה בסיטקום הבריטי הנפלא מסוף שנות ה־70, “האצילות מחייבת". פורבס־המילטון הייתה שומעת סיפור טוב ומכריזה, במילים אלו או אחרות: “אני כבר מתה לקשט ולייפות אותו". זה מה שעושים אלופי צ'יזבטים מקצועיים, ממארק טוויין ועד פוצ'ו (ישראל ויסלר), יליד 1930. לוקחים סיפור טוב, מלבישים אותו בבגדי חג, מוסיפים פונפון פה ופאנץ'־מחץ שם, והשמחה רבה.
לא קראתי את ספרו הראשון של קיי, “זה הולך לכאוב", אבל “זה הולך לכאוב בחגים" (פתרון אלגנטי לשם הכריסמסי־מדי של המקור) מחדד בהצלחה את העיקרון: סיפורים מחדר מיון של בית חולים ציבורי; חלקם מבדרים, קצתם נוגים, וכולם מקושטים בהומור טוב לב (רוב הזמן) ובהגזמות מתבקשות. החגים שקיי מתייחס אליהם הם חג המולד וערב השנה האזרחית, וכל הימים מזוגגי הסוכר ואפופי האלכוהול שביניהם. הימים, והלילות שבהם כל אדם בר דעת (או לא) מעדיף לרבוץ בבית מול שידור חוזר של “שתיקת הכבשים" (יש הסבר בגוף הספר), ולנשנש כרוב ניצנים בגפו או בחברת יקיריו הלא בהכרח יקרים, ואפילו להיחרך כתרנגול הודו בחום של 200 מעלות (הדימוי של קיי), לפתוח מתנות ולא מטופלות (שוב קיי, תורן במחלקת יולדות) ורק לא לעבוד, ועוד בסביבה כה לחוצה, שבה סנטה קלאוס אולי מנמנם לפעמים, אבל חברו מלאך המוות תמיד היפראקטיבי.
קיי יודע גם לרגש, כשהוא מספר למשל על זוג צעיר ושבע אכזבות שמתבשר כי ההריון שלו לא צלח, בדיוק על רקע צהלולי השנה החדשה. או על עניבה היתולית שמתחילה לנגן בדיוק כשהוא מנסה לנחם משפחה שאיבדה דמות חשובה. הערות השוליים שלו לא רק מאלפות (בתשובה לשאלה אם יש חלופה טבעונית להנקה: “הנקה היא הדבר הכי טבעי בעולם, לא? וחוץ מזה - אם מתעלמים לרגע מפטמות סדוקות, שום בעל חיים לא נפגע ממנה. וגם, מקור התזונה הבלעדי של העובר ברחם הוא דם, אז זאת לא ההתחלה הכי טבעונית שיש לחיים"), אלא גם מקסימות. “הופתעתי לגלות בשלב די מוקדם בעבודה, שלמטופלים לא אכפת בכלל אם אתה מרים ידיים ואומר להם שאתה קורא למישהו בכיר יותר. זה אפילו מוצא חן בעיניהם - ככה הם זוכים לקבל טיפול ממישהו טוב יותר. זה כמו לקבל שדרוג לא צפוי בצ'ק־אין, כמו כפל מבצעים".
צ'יזבטים על חמאת בוטנים כחומר סיכה ותהיות כמו האם יש בדיקת דם לתסמונת שטוקהולם סוחטים פרצי צחוק מזדמנים, ובכל זאת, אדם קיי הוא לא גראוצ'ו מארקס. לפעמים הוא נסחף קצת יותר מדי עם גילויי שנאה (מילא להביא ערכת טיפוח לשיער לרופא קירח, אבל תיאורי צחנת הפה של אחד המטופלים מיותרים לגמרי), וזה לא נעים. מתמודדת חריפה בתוכנית הריאליטי “היפה והחנון" לימדה אותי פעם ש"חמוד אומרים רק על כלב" ואין לי שום כוונה לחלוק עליה חלילה, אבל יותר מהכל, “זה הולך לכאוב בחגים" הוא ספר חמוד. והעיקר, כמובן, הבריאות.
השם פוצ'ו פורט על כל מיתר נוסטלגיה אפשרי אצל כל מי שגדל בארץ לפני המצאת הוויי־פיי. איפה ישנם עוד גיבורים ספרותיים כמו איה הג'ינג'ית, המורה שמילקיהו ויוסיניו מ"חבורה שכזאת", ואיפה ישנם עוד ספרים כמו “אולי תרדו שם" (וסרטים נוטפי תום כמו זה שנעשה בעקבותיו, וששודר דרך קבע ביום העצמאות, בערוץ הטלוויזיה היחיד שלנו). אבל למה להתגעגע אם פוצ'ו עדיין חי וקיים, צעיר ושובב מכולנו, ומפרסם עוד ועוד כרכים מהאוטוביוגרפיה שלו, “בחיי"? כרכים 4 ו־5 ראו אור זה עתה (פוצ'ו מבטיח עוד שניים ודי), בהוצאה עצמית, לתפארת הצ'יזבט והמדינה. הפלמ"ח כאילו לא התפרק מעולם, וקשה לתאר את עוצמת העונג כמעט מכל שורה. אדם קיי יכול ללמוד כמה דברים מהמאסטר התל אביבי, אולי המספר הקומי הגדול ביותר שקם לנו, לצד אפרים קישון הגלותי. וכבונוס לפורים, קבלו סקופ. הערות אמיתיות לחלוטין של מורים בגימנסיה הרצליה (שבה התחנך המחבר) על תלמידי עבר דגולים, ודגולים פחות. “אלתרמן נתן: חלש בתלמוד. האוזנר גדעון: צריך ללמוד זמרה. דונביץ' נתן: תלמיד רע מאוד בהתנהגותו, ובימים האחרונים העליב באופן קשה את הגב' שרונה... אמר לחברו - צפצף עליה. לבלסקי יוסף: ילד דפקטיבי. שרבוגודה אמנון: ניסה לקפוץ מהגג. ברקאי מיכאל: חולה בגרדת. מתעצל. האם עייפה מלטפל בו, הילד אינו יכול לעשות שיעורים בלי שיגרדוהו".
אדם קיי, “זה הולך לכאוב בחגים", מאנגלית: תומר בן אהרון, הכורסא הוצאה לאור
פוצ'ו, “בחיי (4)" ו"בחיי (5)", הוצאת לשון