פרולוג
בפעם האחרונה נפגשנו במקרה בבית קפה במרכז המסחרי של שיכון בבלי. הוא חיכה למישהו, אני סיימתי פגישה עם מישהו. כשיצאתי הוא קרא לי.
"לא תאמין", הוא אמר, "יש לי פה משהו שהתכוונתי לשלוח לך". הוא הוציא מהתיק שלו מעטפה לבנה והראה לי שכתוב עליה "לאבי קורן". בתוך המעטפה היה דיסק. "אלה שירים חדשים שהלחנתי", אמר. הבטחתי להאזין. קבענו להתקשר ולהיפגש.
עוד הספקתי לספר לו שנעמי פולני, הכוהנת הגדולה של כולנו, אמרה לי שהיא מאוד אוהבת את "אני חי כעשב בר", שיר שהוא הלחין ואני תרגמתי. ושהיא מאוד אוהבת את הלחנים שלו והם מאוד לטעמה.
"מה אתה אומר?", הוא שאל ועיניו נצצו כמו עיניים של ילד שהמורה החמיאה לו. "אתה בטוח?", המשיך לשאול בטון ספקני והוסיף, "אוי, אני לא מאמין!", בטון פולני כזה. עוד לפני ה"למה זה מגיע לי?", שבטח היה מגיע מיד, הגיע הדייט שלו ונפרדנו.
יש צוחק, יש נאנח
יש בוהה אל העולם
לי תיתנו רק חורף לח
עץ ירוק וקיץ חם
חי אני כעשב בר
כמו גלים עלי נהר
מה סופם - מתוק או מר
שיר חיינו הוא קצר
("אני חי כעשב בר" / יעקב שטיינברג
תרגום: אבי קורן. לחן: יעקב הולנדר)
זו הייתה הפגישה האחרונה שלנו. קצת אחריה נפטר יאנק, הוא יעקב הולנדר. ואני לא הספקתי אפילו להגיד לו את כל מה שרציתי.
את שיריי על דף ארשום
הם חלבי והם דמי
שמור אותם בבוא היום
כי השאר יאבדו עמי
משום כך כעשב בר
כמו גלים עלי נהר
כך סופי, מתוק או מר
שיר חיינו הוא קצר
תמונה ראשונה
הוא נולד השבוע לפני 92 שנים בקרקוב שבגליציה בפולין. "א גליציאנר", יגידו הפולנים ויתכוונו לזה שאנשי גליציה הם, איך לומר בעדינות, לא דוברי כל האמת ואפילו קצת נכלולים. תשאל גליציאנר שאלה, והוא יחשוב מה ייצא לו מזה אם יענה. תשאל אותו מה השעה, והוא יחשוב למה הוא צריך לענות לבן אדם אומלל שאפילו שעון אין לו. וחוץ מזה, יש כל כך הרבה אנשים שמסתובבים ברחוב, אז למה הוא פונה דווקא אליו.
יעקב הולנדר היה ההיפוך הקיצוני לגליציאנר. הייתה בו תמימות על גבול הילדותיות, וצניעות על גבול התמימות. ככה הוא הצטייר בעיניי. זה ממש לא היה מובן מאליו איך מוזיקאי כל כך מחונן שזכה בכל כך הרבה פרסים, נשאר בצל ולא זכה לחשיפה שהגיעה לו.
ועדיין, ילד שעבר בשואה ב־12 מחנות, שאיבד את הוריו ושני אחיו ונותר היחיד מכל המשפחה - לא ייתכן שנשאר בחיים רק הודות למזלו הטוב. אולי בכל זאת היה זה האופי הגליציאנרי שסייע לו לשרוד את גטו קרקוב, את אושוויץ, את מאוטהאוזן, ולהתגבר לבדו על מסע הייסורים במשך כל שנות המלחמה.
בסוף שנת 1944, כשיאנק הצעיר היה בן 16, הוא נאלץ לשאת את אחיו בנק, המבוגר ממנו בשש שנים, כי הוא חטף זיהום ברגל. "בסופו של דבר הצלחתי להביא אותו למאוטהאוזן. אותי העמידו בשורה, ובנק ישב על החול כי הוא כבר לא היה יכול לעמוד. לאחר מכן העבירו אותי למחנה אחר, והוא נשאר שם. מאז לא ראיתי אותו... ומשם כבר המשכתי לבד".
ישנם ימים אתה בעצב נעטף
ואז אתה נמצא לבד ובריחוק...
בתוך תרמיל הגב אשר מאוד כבד
את עיצבונך אתה מפה נושא לבד
ובין כתפיך אז ראשך נטמן
ניכרו פתאום אותות הזמן
("על גל האבן הלבנה" / ירון לונדון
לחן: יעקב הולנדר)
תמונה שנייה
המלחמה שהסתיימה ב־1945 לא נגמרה עבור כולם. למשל עבור 800 הילדים והנערים היהודים שנותרו לבדם ולא היה להם לאן ללכת. הם רוכזו בעיירה האיטלקית סלבינו, בבית שניהל משה זעירי, חייל מקבוצת שילר ששירת בבריגדה.
זעירי, שבעברו היה שחקן, דאג לשיקום הפיזי והנפשי של הילדים. הם ניהלו את חייהם בעצמם. נערכו שם בין השאר פעילויות מוזיקליות, שיעורי מחול וספורט. הם העלו על הכתב בעלון בשם "ניבנו" סיפורים וזיכרונות מבית הוריהם.
הנער יאנק הולנדר בן ה־17, שהיה אחד מילדי סלבינו, הצטרף שם למקהלת הנערים ואפילו זכה לנצח עליהם. עם כל חבריו למקהלת "ילדי סלבינו" הוא נכלא על ידי הבריטים במחנה המעצר בקפריסין, כשהאונייה שבה ניסו להעפיל ארצה נתפסה.
אחרי ששוחררו, נקלטו כולם בקיבוץ משמר השרון. בקיבוץ הבחינו בכישרון המוזיקלי שלו ושלחו אותו לקורס מנצחים ללמוד את יסודות הניצוח וההלחנה.
"אין ספק שהושפעתי רבות מהבית", סיפר לאסף טל וללירז לחמנוביץ בפרויקט תיעוד העדויות של "יד ושם". "בבית נהגנו לשמוע תקליטים רבים ולשיר. אבל הייתי מושפע גם מהשאנסון הצרפתי וממוזיקה מודאלית".
ירח עגלגל בין עננים נשקף
נעצת בי מבט ארוך וממושקף
אמרת לי: אני אוהב אותך כל כך
אך חוץ ממך, ילדה, אני אוהב את באך
הסברת לי היטב, נדבך אחר נדבך
מדוע באך הוא קומפוזיטור משובח
אבל אני איני
איני אוהבת באך
כי באך הוא קומפוזיטור מסובך
("אני אוהבת באך" / שמוליק רוזן. לחן: יעקב הולנדר)
תמונה שלישית
"בשנת 1964 הלחנתי שיר ובעידודה של אשתי שלחתי אותו לפסטיבל הזמר והוא זכה בפרס הראשון", ככה בפשטות הוא סיפר על הזינוק המיידי שלו עם שירו הראשון אל צמרת האירועים המוזיקליים בארץ: פסטיבל הזמר והפזמון, שנערך במוצאי יום העצמאות ושודר ברדיו ישירות מהיכל התרבות בתל אביב. השיר שקטף את הפרס הראשון היה "ילדתי אמרי", שביצעו בני אמדורסקי ונחמה הנדל. הוא התמודד מול תותחים כמו שלישיית גשר הירקון והשיר "אותך" ומול אריק איינשטיין ו"הרחק בלילה" ושושנה דמארי עם "אני ושירי".
שלוש שנים אחר כך, במוצאי יום העצמאות 1967, התקיים בבנייני האומה בירושלים פסטיבל הזמר והפזמון. בפעם השנייה זוכה יעקב הולנדר בפרס הראשון, אבל הזכייה נשארת קצת בצל. כי לחלק האומנותי של הפסטיבל הוזמנו חמישה שירים מחוץ לתחרות. זאת אומרת שהם לא התמודדו, הם בוצעו בזמן ספירת הקולות.
שיר אחד הוזמן במיוחד על ידי טדי קולק, ראש עיריית ירושלים. כתבה אותו נעמי שמר, והוא בוצע בפיה של חיילת צעירה ואלמונית בשם שולי נתן. מאותו הרגע שבו עמדה הצעירה עם הגיטרה ושרה בקול גבוה וצלול: "ירושלים של זהב, ושל נחושת ושל אור, הלא לכל שירייך אני כינור", כמעט נשכח הפסטיבל שלשמו התכנסנו ולא כל כך עניין אותנו מי הזוכה בתחרות. הקהל רצה רק דבר אחד: לשמוע שוב ושוב את "ירושלים של זהב".
"אני מקווה", אמר לצבי אלגת בראיון ב"מעריב" למחרת הזכייה, "שיוציאו הוראה שמי שזכה פעמיים אסור לו להשתתף בפעם השלישית. אחרת זה ימשיך לדגדג אותי, לגרות אותי ושוב פעם אכנע לצלילים שבלבי".
אתנחתא
מכיוון שלא יצא איסור על מי שזכה פעמיים לגשת לתחרות בפעם השלישית, נכנע יעקב הולנדר לצלילים שבלבו ושוב שלח שיר בשנת 1970. השיר אומנם התקבל, אבל כמעט כל זמר שהמלחין רצה בו והציע לו את השיר סירב. היו כאלה שכבר זכו בעבר והחליטו שדי להם, היו כאלה שנכוו בעבר כשלא זכו ולא רצו לעמוד בזה שוב. היו כאלה שהשידור החי שהועבר בטלוויזיה בפעם השנייה בתולדות הפסטיבל גרם להם לפיק ברכיים. והיו גם כאלה שפשוט לא האמינו בסיכוייו של השיר.
כבר נראה היה שלשיר אין מבצע ואז, שלושה שבועות לפני הפסטיבל, הגיעה פנייה לחיל הים. רשות השידור ביקשה רשות ממפקדת חיל הים שישחררו חייל אלמוני מלהקת חיל הים לחזרות לפסטיבל, כדי שיבצע את השיר. הלהקה הייתה בשלבים האחרונים לפני היציאה לתוכנית חדשה. החייל לא התפנה כל כך לחזרות. הוא שמע את השיר פעם או פעמיים, למד את המילים של תרצה אתר וחזר ללהקה. "על פרס בכלל לא חשבתי", הוא אמר לטלילה בן זכאי, שראיינה אותו ב"מעריב" למחרת הזכייה. "ידעתי מי הם המבצעים האחרים ועצם ההשתתפות בפסטיבל לצדם הספיקה לי. לכן גם לא התרגשתי בכלל כשעליתי לבמה... אני צעיר ולמען האמת, הייתי מוכן לשיר כל שיר שהיו מציעים לי".
החייל הצעיר הזה, שעמד במדים על במה כזו במעמד כזה בפעם הראשונה בחייו, והתמודד מול סוללת תותחים שכללה את רבקה זהר ואילנית וחוה אלברשטיין והגששים (עם "מים לדוד המלך"!) ויגאל בשן והפרברים - הביא את הפרס הראשון ליעקב הולנדר, שזכה בו בפעם השלישית והיה לאלוף הזכיות ומלך פסטיבלי הזמר.
שמו של החייל - שלמה ארצי.
אהבתיה
אני יודע זאת פתאום
אהבתיה
פתאום עכשיו. פתאום היום.
כן, היא שלי עכשיו
כמו השיר
עולה היא מתוכי
עולה בכל כוחי
כמו השיר.
("פתאום עכשיו, פתאום היום" / תרצה אתר, לחן: יעקב הולנדר)
אפילוג
"יעקב הולנדר הלך בשבוע שעבר לעולמו", כתב יואב קוטנר ב"ישראל היום" באפריל 2014. "גם אם הוא היה מלחין אך ורק את 'שיר לערב חג', הייתי זוכר אותו כאחד המלחינים הישראלים הגדולים".
בפסטיבל הזמר שהתקיים בשנת 1973 בוצעו שני שירים שהלחין יעקב הולנדר. אבל למרבה ההפתעה אף אחד משניהם לא זכה במקום הראשון. "תנו לנו יד ונלך", אומנם לא זכה, אבל 36 שנים אחר כך, ב־2009 הוא נבחר במקום הראשון כ"שיר המאה של תל אביב".
ומה יש להוסיף על "שיר לערב חג", שלא זכה באותו פסטיבל אבל זיכה את המלחין שלו בכבוד ובהערכה כאחד מגדולי המלחינים בישראל?
והעיר השותקת
לכבודך כוכביה מדלקת
איזה שקט
איזו עיר
עצובה
("שיר לערב חג" / תרצה אתר. לחן: יעקב הולנדר)