מנחם בן כתב פעם באחד מטוריו שלפעמים יש לו הזיות על כך שהוא המשיח. כל מי שקרא אותו בקביעות ודאי חייך למקרא הדברים, חלק בחיבה, רבים אחרים במבוכה. אבל יכול להיות שמנחם חייך אחרון, אחרי שהלך לעולמו בשבוע שעבר כשהוא משאיר עולם אבוד ומוכה קורונה. במילים אחרות, תביאו בחשבון את האפשרות שאנו נתונים כרגע בעיצומם של חבלי משיח. או שזו סתם עוד פרובוקציה של מנחם בן, שמותירה אותך על התפר הדק שבין "הוא באמת אמר את זה, הפתט?" ו"לבנאדם הזה יש ביצים של שור".

קו תפר שהיה טיפוסי מאוד לאיש, שנע ללא הרף בין רגעים מביכים, לפרקים גם מקוממים, לבין הברקות מפתיעות וכמות ניכרת של חן וסקרנות ילדותית.

קיבלתי את מנחם בסוג של ירושה. כשהפכתי להיות עורך מוסף "תרבות מעריב", השם ייקום דמו. למנחם כבר היה טור בשם "החמישייה" בכפולה הפותחת של המוסף, שבו גיבש את הגיגיו על מאורעות השבוע החולף בחמש הערות קצרות. שלוש מהן לפחות התייחסו דרך קבע למאבקיו הבלתי נדלים בקהילת הלהט"ב, השמאל הישראלי, תורת האבולוציה, מתן כדורים פסיכיאטריים לחולים ועוד ועוד. והכל נוסח באופן פרובוקטיבי ומודע לעצמו לחלוטין. שלא לומר, משווע לעצבן. ותמיד גם מצליח. באופן טבעי, ובדיעבד גם אוטומטי מדי, אחת מהחלטותיי הראשונות בתפקיד הייתה להיפרד מהפגע הרע הזה, שרובו המכריע של העולם מסביבי רק חיכה שיתאדה.

אבל כשניסיתי ליזום את הפרידה מהטור, גיליתי מיד שמנחם נהנה מתמיכה בחלונות הגבוהים של העיתון. או, בשמם המדויק, אמנון דנקנר. וכך, בבוקר יום ראשון אחד התייצב הפרובוקטור הידוע אצלי במשרד, חמוש בחיוך ניצחון, ואמר שנסע במיוחד מכרמיאל לתל אביב רק כדי להודיע לי שמעתה ואילך הוא יהיה לי ל"עצם בגרון".

למזלי הרב, קיום הבטחות לא היה אחת ממעלותיו המרכזיות של מנחם. וכך מצאתי את עצמי בהדרגה הולך ונהנה מהשיחות בינינו. וגם מהטורים שלו, לפחות בחלקם. ואני חושב שלמדתי מהעבודה הזו כמה שיעורים חשובים. קודם כל, להתנער קצת מהתוויות שכל כך מאפיינות את החברה שלנו. כי מנחם לא התאים לשום סטיגמה. הוא היה, מצד אחד, מאמין גדול בסיפור הבריאה התנ"כי, ו"הומופוב גאה", כלשונו. ובאותה נשימה היה גם חרמן פומבי ("מחרמן" הייתה לדעתי המילה השכיחה ביותר שלו), ותיעב את הממסד הדתי. לא יכולת לשים אותו בשום מגירה, בניגוד למרבית הכותבים שניתן היה תמיד לנחש מה יגידו, בכל נושא.

השיעור השני היה בהקשר דומה. למנחם הייתה נטייה לסתור את עצמו, ולבטא דעות ועמדות כמעט הפוכות מאלה שביטא רק שבוע קודם לכן. אני זוכר שבהתחלה זה ממש זעזע אותי. הצגתי לו את הדברים שכתב בטור הקודם והדגמתי בתוכחה כיצד הוא אומר את ההפך המוחלט. אבל מנחם לא התרגש. הוא פשוט אמר "שיניתי את דעתי. אפשר לחשוב".

ובאמת, אפשר לחשוב. כל עוד אתה לא תופס מעצמך כפרשן בכיר ובלעדי לענייני הקיום, ומבין שגם דיון אינטלקטואלי יכול להיות מבדר, יצרי ובעיקר אנושי מאוד, לא יקרה שום אסון אם מדי פעם תרענן את עמדותיך.

מה שמביא אותי לשיעור השלישי - לא לפחד כל הזמן ממפלגת "מה יגידו". מנחם לקח את זה אומנם לכיוון מופרז, והחל להשתמש בפרובוקציה לשם הפרובוקציה ותשומת הלב, אבל היה משהו מאוד משחרר בדרך שבה כתב - באמת - ככל העולה על רוחו. גם כשהדברים היו עלולים לגרום לו לנזק כלכלי או מקצועי. והם אכן גרמו.

אבל אחרי הכל, אהבתי במיוחד את ההערה האחת ב"חמישייה" שהתייחסה דרך קבע לשירה. כי אם מישהו בעולם גרם לי להתעניין בשירה ולחבב אותה, זה היה מנחם בן. הוא התייחס אליה באופן ארצי, בגובה העיניים ובעיקר בכמויות בלתי נדלות של תשוקה וידענות. כמה אירוני שכשהיה צעיר, מנחם נתפס כהבטחה הגדולה של עולם השירה הישראלי. אי־מילוי ההבטחה רדף אותו כל ימיו, אבל לא פגע באהבתו הגדולה.

מנחם, אני ממש מקווה שאתה מתחרמן שם למעלה.

על הסכין

1. האינטנסיביות של הסיקור התקשורתי סביב הקורונה מובנת לגמרי. זה נושא שמסעיר את כולנו, ונוגע לכל אחד ברמה האישית ביותר. אבל לתקשורת יש עוד תפקידים, פרט למתן אינפורמציה. ובהקשר הנוכחי, לסייע לציבור להירגע, להסיח את דעתו, לספק לו בידור וכו'. ואני ממש לא מרגיש, בהכללה, שחשוב לה לקיים גם את הפונקציות האלה.

2. באותו עניין, שידורי קשת וזאפה עשו מיזם יפה, שבו משדרים הופעות של מוזיקאים. אבל מדובר רק באומנים מצליחים במיוחד, שיש להם רזרבות, בניגוד לעמיתיהם האחרים. זה בדיוק הזמן לגלות סולידריות עם ציבור האומנים למיניהם, שבלעדיהם אין טלוויזיה ואין תרבות ישראלית, ולשלב אותם הרבה יותר בשידורים.

3. אין לי מושג מה יקרה ביום שאחרי הקורונה. בינינו, גם לכם. אבל דבר אחד אני מקווה לפחות - שהמשבר הזה ישנה את אחד העיוותים הכי גדולים במשק הישראלי, האפליה הבוטה בין עצמאים ושכירים (שלא לדבר על עובדי מדינה). כשציבור שלם משקשק מפחד קיומי, בזמן שציבור אחר צופה בשקט בנטפליקס, כי המשכורת תגיע, משהו בבסיס כאן מקולקל.