בשם עולם הספרים, בשם הקוראים שהתעסקו בך, בשם/ הסופרים שהושפעת מהם ובשם אלה שהשפעת עליהם./ אני מבקש ממך מחילה... היה נא מליץ טוב בעד קוראיך, וחיים ושלום יהיה לנו ולכל ישראל עד עולם. אמן".
"בקשת מחילה משיר". במילים אלו נפתח "אהבתי יותר את החומר המוקדם שלך", ספר השירים הראשון של אודי שרבני שראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בכך הוא מצטרף אל שלושת אחיו הבוגרים - ספרי הפרוזה "למה אתה לא מחייך" (2011), "יש לך בשביל מה" (2016) שנכלל ברשימה הארוכה של פרס ספיר, ו"צריך לעשות את זה יותר" - שזכה בפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם 2017, ולכתיבת פזמונים לברי סחרוף, שרון מולדאבי, ועוד.
הוא בן 43, נשוי למיה, ספרן בספרייה, כדורגלן עבר, ומגדיר את עצמו במילים: "אדם - יהודי – ישראלי – תל־אביבי - כותב - שמח בחלקו". בדיוק בסדר הזה. אבל סדר אינו העניין בכלל, אליבא דשירו "מה הטעם לקרוא שירים לפי הסדר": "בעוד כמה שנים אגש לחנות הספרים/ (לפני זה אשאל את עצמי/ מה הטעם לקרוא שירים לפי הסדר), / אשלוף את הספר הזה מהמדף/ כמו פרח מערוגה/ אתלוש דפים, אחד/ אחד/ ואגיד:/ עומד במבחן הזמן, לא עומד/ במבחן הזמן, עומד/ במבחן הזמן, לא/ עומד במבחן/ הזמן".
איך נולד הספר?
"הצטברו לי המון שירים, ופרס שרת התרבות למשוררים נתן לזה דחיפה. תשובה יבשה, אבל ככה זה – כנראה – בעולם השירה".
"השירה", הוא אומר, "פחות בודדה מהפרוזה". כשאני שואלת אותו מה קרה מאז צאתו של הספר, הוא משיב בציטוט אחד מהגיבורים בספרו "צריך לעשות את זה יותר": "שהמילים לא חוזרות אליי. כאילו, בפעם הראשונה כל האקוסטיקה של העולם מתאימה לדברים שלי. לפעמים אתה צריך לנסות לצמצם את עצמך, להתקבל אל העולם או משהו, אבל לפעמים קורה שהעולם מתאים את עצמו אליך, שהעולם מצמצם את עצמו אליך. זה לא קורה הרבה, ולמעשה זה כמעט ולא קורה בכלל. אני מרגיש שזה קורה עכשיו. שהמילים לא חוזרות אליי בהדהודים".
החומרים שמהם עשויים שיריו, הוא אומר, הם "בליל אחד גדול שנרקם לתוך אונות הבטן, ומשם לפעמים אל הכתיבה: שקית על מדרכה, תנועות גוף של אנשים, סרטי טבע, אמרות פה, צורה של עצים, ראש מטאטא שמנוקה מסורג מרפסת, מוזיקה. בעיקר מוזיקה. בשביל הכותרת, אגיד שאני נע בין שני רצונות סותרים: שלא יצליחו לתרגם אותי לשפות אחרות, ובמקביל, למצוא מילה באנגלית ל'בתיאבון'".
אתה נע בין העולמות השונים בכתיבה. מה נדרש ממך בבואך לכתוב שירה? האם אלו דברים שונים מכתיבה בסוגות אחרות?
"אני חושב שבגלל שאני כותב תמיד במקביל כמה דברים, ללא דת, גזע ומין, כלומר פרוזה, שירה, מחזאות, תסריטאות, פזמונאות, אני יכול לשחק עם זה ולנחש – לפי המוזיקה של המשפט – מה מתאים למה. אני לא יודע מה נדרש ממני בשביל לכתוב שירה, ולמען האמת, חס וחלילה שאחשוב על נדרשוּת, איזושהי, בטח ובטח מלבד עצמי, אבל כשזה נופל, זה נופל. עד אז אני כותב לי משפטים ונותן להם להתהוות בתוכי".
... "א. כאשר משורר חש סכנת חיים ברורה ומיידית מותר לו לפתוח בטקסט על מנת לנטרל את האיום. ב. בימים זוגיים מורה המשורר להרוג מבקרי שירה...." (מתוך "הוראות פתיחה בטקסט").
"אני צריך להיות בקונטיניואיטי", אתה כותב. מה תפקיד הכתיבה בתוך ההמשכיות ובתוך ההפוגות?
"קודם כל אתה צריך לדעת, בצאתך לדרך, שהשפה תנצח אותך. אם אתה ניגש אליה למלחמה, או לאהבה, בידיעה שאתה מעליה – על הפנים. רק אחרי זה, עם הידיעה הזאת, תתחיל לשחק, לאכזב, לאהוב, להתעמר, לבחון, וכו'. הכתיבה אף פעם לא מפסיקה; לכן הפועל 'לרשום (שיר)' זו לא טעות, כי הכתיבה – ולצורך העניין, ההמשכיות כמו שציינת – תמיד שם, בתוך בִּיצה תובענית. משם ההחלטה היא שלי: האם לכתוב 'טובענית' או 'תובענית'. הכל תְלוי קונטיניואיטי והתשובה תמיד נישאת ברוחב; עוד בילדות הבחנתי שג'ימי פייג', הגיטריסט של לד זפלין, הולך לרוחב בהופעות חיות. כלומר, לא מסגיר סינקופות; אם יצאה לו אחת כזו, הוא בונה עליה פרפרזה עצמית. אז איפה נמצאות הסינקופות? בין המילים, ברווחים שבין המילים".