די לאסקפיזם. ניצלנו מספיק את חברינו הספרים כדי לברוח לעולמות אחרים וזמנים אחרים, נהנינו ונרגענו ולו לרגע, ועכשיו בואו נתעטה שוב באפוד המגן ונחזור להיישיר מבט אל האויבת הקשוחה מכל: המציאות.
“כל התיאטראות וכמעט כל המסעדות והחנויות היו סגורים, וברחובות עברו ללא הרף הלוויות במשך היום, ואמבולנסים במשך הלילה"; “מספרם של המתים היה כה עצום, שלא נמצאו די אנשים לכרות את כל הקברים הדרושים לקבורתם".
נכון, דורותי חמודה, אנחנו כבר לא בקנזס. וגם לא בארץ עוץ. “וירוס - עולם בצל מגפת השפעת בשנת 1918" (ובשמו המקורי המינימליסטי: “שפעת", שאולי היה מוכר פחות עותקים) לא עושה שום הנחות לקוראיו. הוא מסביר שתולדות האנושות כולן הן למעשה סיפור מלחמה בין בני אדם למחלות, ולפחות עד כה, המחלות - גם אם לא ניצחו לגמרי במערכה - בהחלט נתנו פייט טוב.
אומנם ב־1918 המדע אפילו לא זיהה את הווירוס שהביא למגיפה, מכיוון שהדנ"א והרנ"א, החומר הגנטי של הווירוס, טרם התגלו; הרפואה והטכנולוגיה (אפילו מיקרוסקופים ראויים לא היו אז) התקדמו בינתיים להפליא, אבל הסיפור הוא אותו סיפור, והוא מרתק, מטריד ומפחיד כתמיד.
השפעת של 1918, שכונתה גם “השפעת הספרדית", אף על פי שהווירוס התפרץ ככל הנראה - אז כהיום - בסין, השמידה כ־40 מיליון בני אדם בכל העולם (יש חוקרים שמאמינים כי המספר האמיתי קרוב יותר למאה מיליון) והוגדרה כ"מגיפה של אחת למאה שנה". והנה חלפו מאה שנה, ומנגינת הביעותים הנושנה מתחילה להתנגן מחדש, כאילו לפי הזמנה. דבר אחד בטוח: למגיפה העכשווית יש תיעוד מדוקדק ועצום. היא נפרטת לאלף סרטוני וואטסאפ בדקה ולצבא של מומחים ופרשנים בשלל אולפנים בכל רגע נתון. היא לבטח לא תישכח, והדורות הבאים יידעו על קיומה, אולי אפילו יותר ממה שירצו. קודמתה, לעומת זאת, נמחקה כמעט לחלוטין מספרי ההיסטוריה, ולא רק מפני שמארק צוקרברג עוד לא היה ניצוץ בעיני הוריו.
ג'ינה קולטה, מחברת הספר, למדה מיקרוביולוגיה כמקצוע ראשי ואפילו נרשמה לקורס בווירולוגיה, אבל איש לא סיפר לה על המגיפה של 1918, גם לא בשיעורי ההיסטוריה שדנו באירועים החשובים ביותר של המאה ה־20. המגיפה, שהתפרצה בסוף מלחמת העולם הראשונה, גרמה בשנה אחת למותם של אמריקאים רבים יותר מאלה שמתו בשדה הקרב בשתי מלחמות העולם, במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם גם יחד. אבל על 1917 כתבו ספרים ועשו סרטים, ומ־1918 פשוט התעלמו, כלא הייתה. המגיפה הגדולה נותרה תעלומה, כשמחיקתה השיטתית המקוממת היא תעלומה נוספת בפני עצמה.
“כיצד ניתן לשכוח משהו נורא כמו מחלה זיהומית שהורגת את מחצית קורבנותיה, ולהשליכה בצורה כה זוועתית לפח האשפה של ההיסטוריה?", תוהה קולטה אפרופו מגיפת הכולרה של 1832 בבריטניה, שאנשי הדת המקומיים (הו, שלום! אלה תמיד צצים, במוקדם או במאוחר) ראו בה אות לזעם האל, וקריאת התעוררות לאנשים לפנות לאמונה שתביא להם את הישועה.
קולטה חותרת לתקן את המעוות ולהשלים את החסר, והיא עושה את זה מצוין. אין רגע משעמם במחקר האובססיבי שלה, המקיף יבשות, תקופות ומגיפות ומציג בפנינו מדענים והיסטוריונים כבלשים חסרי מנוח במחלקות רצח (אחד מהם אפילו כתב פואמות למתים), שפועלים ללא תמיכה רשמית, על חשבון זמנם וכספם, ומקרים פרטיים (למשל גופת אישה אסקימואית כבת 30, שהשתמרה בזכות שכבות השומן שלה וכונתה “לוסי", ודגימות של ריאותיה הקפואות הובילו לפריצת דרך במחקר) כגיבורים אלמונים של פרשה גדולה מכולנו.
השפעת הספרדית בחרה לקטול דווקא אנשים צעירים, בני 20־40, בניגוד לנוכחית, החומדת מבוגרים. קולטה מגוללת סיפור מתח של ממש כשהיא מתארת את המרוץ אחר פתרון התעלומה, שתסכול בצדו. “החוקרים הצליחו לגלות את רוצח ההמונים, וירוס השפעת של 1918, אך עד כה הם לא הצליחו לגלות באיזה נשק הוא השתמש לביצוע הרצח". הנגיפים האלה היו ונותרו מתוחכמים יותר מאיתנו. זה היה ונשאר זרע הפורענות ולב הבהלה.
בכותרת המשנה הישראלית של הספר (שלראשונה ראה אור בעברית בשנת 2000, ויצא עכשיו במהדורה מיוחדת לכבוד המלכה החדשה) נכתב בין היתר “כיצד נוכל למנוע אסון נוסף בעתיד". חשוב כמובן לעודד את הציבור, אף שזה מודע היטב מן הסתם לעובדה שהאסון הנוסף לא נמנע אלא משתולל סביבו עדיין, ובמקרה הטוב יוכל רק להיבלם ולא להגיע לממדי האסון הקודם. קולטה עצמה נעה בין תחזיות קודרות לאופטימיות מסויגת. “ייתכן שבמפגש תמים בסין, בין עוף אחד לילד, יוולד ברגע מסוים זן חדש של שפעת קטלנית. וייתכן שגם כיום, איש צעיר או אישה צעירה יידבקו בשני זנים שונים של שפעת.
שני הזנים מתערבבים בריאותיו של אותו אדם, והגנים שלהם משתנים. מתוך אותו ערבוב, הדומה לאותו מרק מזיק שהמכשפות מערבבות ובוחשות לשימושן, צומח וירוס חדש, שאינו אלא מפלצת חדשה, שכמו הווירוס של שנת 1918 גם הוא מותאם באופן מושלם למשימתו - זריעת הרס ומוות. ייתכן שבשעה שאנחנו נחים על זרי הדפנה, שבעי רצון מעצמנו ומהישגינו, וכמעט אדישים לשפעת, שהיא בעינינו זיהום יומיומי בנאלי ביותר, מגיפה חדשה מגייסת כוחות רצחניים לקראת יציאה למלחמה. אלא שהפעם אנחנו מחכים חמושים בהבנה טובה יותר של אירועי העבר, וכך מסוגלים לעמוד במגיפה הבאה ביתר הצלחה".
בשבוע הבא יוחזר האסקפיזם למדור. למרבה המזל, עדיין יוצאים לאור ספרים שאין בהם שריד וזכר לנגיף מכל סוג שהוא ושפוערים למעננו חור עמוק ומתוק באדמה, לטמון בו את ראשינו הלאים. בהיעדר נשק יעיל יותר, נעבוד עם מה שיש.
ג'ינה קולטה, “וירוס – עולם בצל מגפת השפעת בשנת 1918", מאנגלית: יעל זיסקינד־קלר, מטר