יחסי אימהות ובנותיהן ידועים כיחסים מורכבים, המתקיימים לרוב על רקע קונפליקט, המעמיק את פער הדורות. ב"הבת מחוץ לארץ", מאת הסופרת המרוקאית-קטאלנית נג'האת אל האשמי (תרגום עברי: רמי סערי. הוצ' רימונים), המתח הבין-דורי מתקיים כשברקע סיפור הגירה של אם ובתה, הנודדות מחברה שמרנית פטריארכלית, אל העידן הפמיניסטי בחברה פתוחה וליברלית.
גיבורת הספר, בת דמותה של הסופרת, נולדה בהרי האטלס במרוקו. היא ואמה נודדות בעקבות אבי המשפחה ומהגרות לקטלוניה בספרד, רק כדי לגלות שהקים שם משפחה חדשה ומתכחש למשפחתו הראשונה.
האם האנלפבתית מוצאת עבודה בניקיון, כשבתה הצעירה חיה בתחושת זרות כפולה, נעה בין העבר המסורתי של ילדותה בהרי האטלס, לחייה בקטלוניה המודרנית כאשה צעירה ומשכילה. מילדותה במרוקו היא מאורסת לבן דודה, אבל חולמת על צעיר קטלוני איתו פיתחה יחסי קרבה. כמי שמטלטלת בין שני העולמות היא נדרשת להחליט: האם לבחור בחיים חדשים, או להיכנע לתכתיבי המסורת ולמחויבותה לאמה.
עוצמת הספר, שזכה לתשבחות הביקורת בארצה של הסופרת, בולטת גם בשימוש המתוחכם שהסופרת עושה בשפה. תוך שהיא משלבת בסיפור מילים בערבית, המתורגמות לקטלאנית, חושפת אל האשמי את הקוראים לתרבות התָּאמָאזִיגְת: תרבות אחד מעמי מרוקו שאל האשמי היא בשר מבשרה, הממוקם באזור הריף בצפון המדינה. "שפת התָּאמָאזִיגְת נשמרה בעל פה. ומי ששולט בה הן הנשים, עמוד התווך של עולם שלם של סיפורים המועברים מדור לדור. אני בת מזל שנולדתי לאם מספרת סיפורים, שירשה את כשרונה מאמה, סבתא שלי", חושפת אל האשמי.
מחיר הוויתור
בראיון אינטרנטי בין ירושלים לברצלונה, חושפת נג'אהת אל האשמי בראיון למעריב, פרטים מהביוגרפיה שלה. גם היא, כגיבורת ספרה, היגרה בגיל שמונה ממרוקו לקטלוניה. אביה התגורר בקטלוניה לבדו במשך כמה שנים, ולדבריה סבא שלה היה זה שדחף והתעקש על הגירת המשפחה.
אל האשמי (40), נשואה ואם לבת, בוגרת לימודי ספרות ערבית באונ' ברצלונה. ב-2008 זכתה בפרס רמון לו (Ramom Llull), על ספרה "הפטריארך האחרון".
"סבא שלי הבין את הצורך לעזוב מקום, שממילא לא היו לנו בו סיכויים לעתיד", היא אומרת. "כשהגענו לקטלוניה, מצאנו חברה דמוקרטית שלנשים יש מקום שונה מזה שהכרנו. מאוחר יותר הבנתי שהמצב, כפי שהצטייר במפגש הראשוני, לא אידיאלי לנשים. עידן השוביניזם עדיין דומיננטי. עם זאת, ההגירה אפשרה לי לעשות קיצורי דרך במאבק הפמיניסטי, ואני מודה למשפחתי על המאמץ שעשו והמחיר ששילמו, גם אם בהמשך נאלצו להתמודד עם בת שמרדה בערכי המוסר עליהם חונכה", משתפת אל האשמי.
מה היה הטריגר לכתיבת ה"הבת מחוץ לארץ"?
"התחלתי לכתוב את הספר, זמן קצר אחרי שילדתי את בתי. לפני זה שקדתי על כתיבת רומן העוסק באימהות, מנקודת מבטה של אישה שהיגרה לבדה ממרוקו לקטלוניה. אבל אחרי הלידה לא הצלחתי להמשיך בכתיבה, עד שהבנתי שעליי להציב את עצמי בנעליה של הבת, כדי להבין את התהליך הייחודי, הכואב, והבלתי נמנע, שהיא עוברת. כשסיימתי את כתיבת הספר, גיליתי בעצמי את היכולת להתייחס לביוגרפיה של האם, ואז כתבתי את הרומן הבא שלי, Madre de leche y miel (בתרגום חופשי: "אֵם מחלב ודבש")".
האם האירועים בספר מבוססים על חוויות מחייך?
"חלק רציני ממה שאני כותבת, קשור לחוויותיי האישיות. ולמרות שלא כל מה שקורה לגיבורים בספרי, זהה לקורותיי, חשוב להגיד שבחקירת הקשר בין אם ובת ב'בת מחוץ לארץ', יש זיקה חזקה לחיי".
"לאורך השנים אני, כמו כל בנות ההגירה המרוקאית, השתדלנו לא להעמיס בעיות נוספות על אימהותינו. רצינו להתאים את החלום שלנו לחופש, לציפיות של משפחותינו. אבל לצערי הרצון והיכולת לממש את החלום נעשה קשה מאד".
נאלצתן הקרבתן את החירות שלכן?
"הרעיון המרכזי ברומן הוא מחיר הוויתור: הגיבורה זונחת את רצונותיה כדי לשמח את אמה, ועושה זאת מתוך אהבה ותחושת מחויבות כלפי מי שהביאה אותה לעולם. ולא רק. יש לה גם מחויבות כלפי החברה האירופית, שבה היא עשויה להשיג את החירות עליה היא חולמת, כשהאם מפקפקת בקיומה. חשוב להבין כי ככל שהקשר של אם ובת חשוב, הרי שקשר כזה, בתנאים של הגירה מאפריקה לאירופה, מבטא גם זיקה לשורשים, למוצא, לתרבות, לשפה, לנוף ועוד".
הרומן שלך פמיניסטי?
"כן. כתבתי רומן שמתאר את סבלן של נשים במציאות חיי. אני חושבת שהספרות, כמו דיסציפלינות אמנותיות אחרות, תרמה למודעות פמיניסטית, בזכות הדמויות הנוכחות בה. אחד המנועים שלי לכתיבה, נובע מתחושת מרד במאצ'ואיזם הגברי, אותה לא יכולתי לבטא בגיל ההתבגרות, ולבסוף תיעלתי אותה לכתיבת סיפורים. אני מתרגשת במיוחד מתגובת קוראות שחוו חוויות דומות ומזדהות עם גיבורת הספר".
למרות שחלפו יותר משלושה עשורים מאז היגרה לקאטלוניה, כשאירופה מוצפת בגלי מהגרים מאפריקה, אל האשמי עדין מתמודדת עם שאלת זהותה. "במהלך כתיבת הספר, התקיימו אצלנו דיונים רבים על הזהות הקטלנית. אחת ממסקנות הדיונים קבעה שכל אחד יכול להיות קטלני, שכן כל אוכלוסיית קטלוניה נוצרה ממהגרים שהגיעו ממקומות שונים. אגב, ספרי הראשון Jo també sóc catalana ("אני גם קטאלנית", 2004) הוא אוטוביוגרפי ומתמודד עם נושא הזהות.
בעבר קיבלתי אזרחות קטאלנית, אבל היום אני מרגישה מעט מבולבלת גם נוכח האירועים שקוראים לעצמאות חבל קאטלוניה, והקריאה של רבים להטמיע את המהגרים בחברה. הנושא מעורר בי מחשבות רבות ויש בי יותר ספקות מאשר ודאות בשאלת זהותי: האם היא קאטלונית או מרוקאית".