הייתה לי קופה קטנה ומיוחדת, כזו שמקבלת אליה רק שטרות. כדי להפעיל אותה נחוצות כמה סוללות, זו קופה של הדור החדש, לא חזירים שעתידם להישבר כמו בסיפור “לשבור את החזיר" של אתגר קרת, ולא קופה בצורת הביג בן או הילד המשתין. זו קופה שנראית רגילה, אפורה ודי משעממת, יש עליה מין ריבוע מיוחד שעליו נכתב בגרמנית “שטרות" ובכל פעם שמניחים שטר, יוצאת יד שחורה מפלסטיק וחוטפת את אותו השטר אל הקופה. מיד אחר כך נשמע צחוק מרושע, נדלקים כמה אורות, והנה, חסכת עוד כמה גרושים.

רכשתי אותה כשביקרנו ביער השחור. ירד שלג באותו היום, וכפות הידיים שלי כמעט והפכו כחולות. כדי לחמם אותן רכשתי שלוש כוסות של יין חם, לגמתי אותן בזו אחרי זו, ולא היה אכפת לי מהסחרחורת והשכרות הקלה, אלו השכיחו ממני את גזירת הקור הנוראי.

אל מול הנהר הקפוא, בין שלל דוכני העוגות הסמוכים לחנות שעוני הקוקייה המפורסמת, עמד דוכן ריק מאדם. היה זה דוכן צעצועים צבעוני, זוהר, מפתה, שבחזיתו בובת דובון גדולה שהפריחה בועות סבון אל העוברים והשבים. אני מניחה שבימים חמים יותר היו ילדי התיירים עטים על הצעצועים המיוחדים שהציג שם, אבל הקור הכריע, ואלו שכן טיילו - חיפשו בתי קפה מחוממים עם אינטרנט חינמי.

לצעצועים יש לי חיבה לא ברורה. כל דבר מרעיש, זוהר, מסתובב ומצחיק מושך אותי אליו. כל כך הרבה פעמים רציתי למצוא את האפיקומן כדי לזכות בשובר חובבני שכתב סבי ז"ל בכתב ידו לרכישת צעצוע בחנות הצעצועים של דודי ישראל. אף פעם לא מצאתי את האפיקומן, בני דודיי היו מהירים וערמומיים יותר ממני, וכשהלך המוצא הזחוח אל החנות של דוד שלי, לפדות את שובר הניצחון, הצגתי לו את כל צעצועי הסוללות והאורות שרציתי לעצמי. מיותר לציין שהוא תמיד בחר בכדורגל.

רפרפתי במחשבותיי, למי אוכל לרכוש צעצוע מהדוכן השומם? הרי לעצמי זה יהיה מגוחך, מה יחשוב בן זוגי? והאם באמת אשב בבית, בעשור השלישי לחיי, וארכיב מסילה לרכבת על סוללות? חשבתי על אחייניי, חלק מהם עוברים בימים אלו את שנות נעוריהם ושוקדים על הבגרויות, והחלק השני היו אז בני פחות משנה. התקדמתי אל הדוכן, מה שיהיה יהיה. “כשאראה משהו שמתאים למישהו, אדע", מלמלתי לעצמי בשכנוע לא אמין.

ברגע שהגעתי אל הדוכן, ניגש אליי הרוכל ועיניו אומרות תודה. “פור יו אור פור יור קידס?", שאל באנגלית עילגת. שמחתי שלא פסל אותי על הסף. “פור מי! אונלי פור מי!", התלהבתי, והבושה יצאה ממני אט־אט. באותו הרגע שלף את הקופה הזו. בהתחלה זלזלתי בדבר האפרורי והמשעמם הזה, אך כשהניח שטר מזויף ונשלפה היד השחורה, כבר פשפשתי בתיקי והוצאתי כמה מטבעות יורו לשלם לו. מאז חלפה שנה ועוד קצת. בכל תחילת חודש, או בסוף הרצאה שבה נרכשו ממני כמה ספרים במזומן, אני מפקידה בקופה הזו כמה שטרות. היא סלקטיבית, מטבעות היא לא מקבלת. לפני שלושה חודשים, כשניסיתי לקרוא ליד השחורה שתבוא ותאסוף אליה שטר של 100 שקל, היא ניסתה לצאת ולא הצליחה. ניסיתי שוב, גם הפעם יצאה היד רק עד חצי הדרך ושבה חזרה. ניערתי את הקופה, החלפתי סוללות, נשפתי לתוכה וכלום, היד השחורה יוצאת ובאכזבה שבה פנימה. “היא בטח כבר מלאה, יא עשירה", אמר לי בן זוגי בדרך אל המטבח. “כן? כל כך מהר?", שאלתי.

“היא קטנטונת, נו, תרוקני, לא מסקרן אותך לדעת כמה חסכת?", שאל כשחתך לנו אבטיח. “ומה אקנה בכסף? מה אני צריכה?", חשבתי.

“ביקשת שנעבור לבית גדול, נכון? את זוכרת למה רצית שנעבור לפני פסח?", שאל והביט בי.
“ליל הסדר!", קראתי אליו, “אתה גאון! השנה עושים את ליל הסדר אצלנו".

טלפנתי מיד לאחיותיי, לבני משפחתי ולבני משפחתו של גור. “השנה נעשה אצלנו את ליל הסדר, בסדר?". קיבלתי רוב מוחץ של “בטח!", ועוד כמה שתהו “את יודעת לבשל בכלל?", וזה הספיק לי.

נכנסתי לחדר, וידאתי שגור לא עוקב אחריי, כי את חסכונות ידי והיד השחורה אני ממש לא מתכוונת לחלוק איתו, ובשקט־בשקט פתחתי את הקופה. יש מין עצב כזה בפתיחת חיסכון. וולטר סקוט כתב “הניצחון ולא הרווח הוא אבי האושר" ובצדק. פתיחת פקק הגומי ההוא סימלה לי סוף תקופה, אבל נעזוב את זה. אולי בגלל הבידוד נחה עליי עכשיו הפואטיקה.

הוצאתי את כל השטרות, והתחלתי לספור, 2,600 שקל הצלחתי לחסוך בתקופה הזו! “אתן לא יודעות איזה סדר מפואר אני הולכת לעשות פה!", התלהבתי בקבוצת הוואטסאפ עם האחיות שלי, הן בתגובה שלחו לבבות. זו הפעם הראשונה שאני מארחת מאורע כזה, בבית שלי, עם הבישולים שלי, העיצוב שלי והבעל שלי!

נכנסתי לאינטרנט, ואחרי שיטוט של שעתיים יותר מדי, הזמנתי 14 הגדות בעיצוב צבעוני ומיוחד ועל כריכת כל אחת מהן נכתב “חג שמח ממשפחת הרמן!". למחרת נסעתי אל קניון הזהב בראשון ורכשתי קערת פסח מיוחדת. “זו מהדורה מוגבלת", אמרה לי המוכרת, ואף שראיתי עוד ערימה של אותן הקערות לא רחוק מהקופה, עשיתי עצמי מאמינה לה. שעות שוחחתי עם אמי בטלפון - מה להכין, איך להכין, איפה אפשר לקנות את הבשר הכי טוב, ולאמו החורגת של גור טלפנתי כדי לשאול איך מכינים גפילטע פיש. היא צחקה ושאלה, “את בטוחה?", ומיד נענתה ברצון, הכל כדי שיהיה גיוון עדתי בשולחן. אבא שלי דמע כשסיפרתי לו שאחרי שנים שבהן כל אחת מארבע בנותיו חגגה את ליל הסדר במקום אחר, הצלחתי לאחד את כולן, ואמר שבמקום אפיקומן הוא יכין שאלות על תורה ומצוות, ויקנה מתנות לכולם, בלי תחרות. כמה חיכיתי לזה, בכמה אתרי עיצוב ביקרתי, גור אף ביקש מאביו סט צלחות מפואר שהותירה אורנה, אמו המנוחה, כדי שיעטרו את השולחן.

אוף, אני כותבת את זה ונצבט לי הלב. דווקא עכשיו, שנייה וחצי לפני ליל הסדר, באה המגיפה המחרבת הזו וחותכת בהינף יד את כל שולחנות הסדר הארוכים בחצי ובשלושה רבעים? כדי להקל קצת את הבאסה, ביום שבו הבינו אחיותיי ובני משפחתי שאת ליל הסדר לא נחגוג יחד, כתבו לי “מרסל, בטח את הפצת את המחלה כדי לא לבזבז את מה שחסכת". אבא שלי, שיישב בסדר הק־
רוב לבד, מול שולחן קטן עם תבשילים שיכין לעצמו, אמר “אל תיעצבי, מרסל, זה ניסיון מעם ה' עושה שמיים וארץ, אולי הוא דחה לך את הסדר בשנה כדי שנחכה להוא שעתיד להצטרף".

“מי עתיד להצטרף?", שאלתי, “אליהו?".

“לא", הוא צחק, “בשנה הבאה נשב כולנו, ואת כל רגע תקומי אל העגלה, לראות שהוא לא התעורר, עכשיו תגידי ‘בעזרת השם'".

“בעזרת השם", אמרתי.

אחר כך, מעבר לטלפון, ביקש אבי להקריא ברכה לרפואת כל חולי עם ישראל ואמר לי לצעוק ‘אמן' כשיסיים. הקשבתי לתפילתו היפה ולקולו הערב. תוך כדי כך השבתי חזרה את השטרות אל הקופה. הזרוע השחורה קיבלה אותם בשמחה אליה, וכשסיימתי תקעתי חזרה את פקק הגומי.

“ולשנה הבאה בירושלים הבריאה והבנויה", סיכם.

"אמן", צעקתי אל הטלפון ואל השמיים, “אמן!".
חג שמח וכשר.