ממורק, מפודר, מגונדר ומלא ציפיות התייצבתי לדייט הראשון. לפני הכל, "מאיפה צצו הילדים" (במקור הספרדי: "רפובליקה מוארת") בא ממשפחה טובה - "הסדרה הקטנה" מבית כתר, בעריכתה של ארנית כהן־ברק, הניבה הרבה ספרים מצוינים, בעיקר מתורגמים אך גם מקומיים, בפורמט מיניאטורי מצודד, שמפתה לשאת בארנק. שנית, נוצר איזה דיבור נרגש סביב הספר הזה, מין זמזום מתמשך וממתיק סוד של קוראים ושל מוכרים בחנויות ספרים איכותיות, שתיאר חוויית קריאה יוצאת דופן, ושרשרת בלתי פוסקת של אנשים שקונים את הספר במתנה לחבריהם, שמצדם קונים אותו במתנה לחבריהם. גם גב העטיפה הבטיח נפלאות - "רומן נועז ומהפנט" של סופר עטור פרסים, אנדרס בארבה, עם הדהודים ליצירותיהם של וויליאם גולדינג וג'וזף קונרד. חיבבתי גם את המוטו הפותח של פול גוגן: "הנני שני דברים שלעולם לא יוכלו להיות מגוחכים: פרא וילד". ובקיצור, הרחתי חתונה. מה מרה הייתה אכזבתי מהקריאה עצמה. כה מרה, עד שאני מבקש לדלג על שלב ההרחבה והנימוקים ולעבור מיד לשורות הסיכום. אהבת הקהל לספר הזה היא תעלומה בעיניי. פרא וילד אולי לא יוכלו להיות מגוחכים, אבל הספר הזה מוכיח מעל לכל ספק שהם יכולים להיות משעממים. וכאשר הבנתי סופית שממש לא אכפת לי מאיפה צצו הילדים, גם אם הם חיים בתעלות ביוב ונועצים סכינים בבטן של קונים מזדמנים במרכול, לא היה מנוס מבחינתי אלא לעבור לעונה הרביעית המופרכת לא פחות מקודמותיה של "בית הנייר" (השודדים מבצעים ניתוח מציל חיים, כולל קריעת ריאה, בקטנה, והשמחה רבה), ולשאוב מנטפליקס את מנת האפלה הספרדית שנגזלה ממני בכתובים באופן שוועדת חקירה תידרש לרדת לעומקו.
לדייט השני הגעתי מפוכח עד מצולק, בלבוש ספורט-אלגנט לא מתאמץ, עם זיפים של חמישה ימים, ולמרבה המזל יצאתי מרוצה. "חשיפה" של ז'אן־פיליפ בלונדל גם הוא בן "הסדרה הקטנה", והוא מייצג את כל מה שעובד בה ומצדיק את המוניטין שלה: מעט שמחזיק את המרובה, צמצום שכולו יופי ופרוזה שרוב הזמן היא שירה. "אני נברשת עשויה בדולח, והזכרונות שלי הם דמעות של זכוכית", אומר המספר, מורה לאנגלית בעיירה צרפתית חסרת חשיבות, שמפגש עם תלמיד לשעבר מטלטל את עולמו. התלמיד הלא בולט במיוחד היה לצייר מהולל, שכל השנים העריץ את המורה ממרחק, ללא ידיעתו של האחרון. עכשיו, בשיא הצלחתו, הוא מבקש לצייר אותו, והאינטימיות המוזרה שמתפתחת בין השניים מהולה במחשבות של המורה הנושק לשנתו ה־60 על החיים שהיה יכול לחיות לעומת אלה שחי בסופו של דבר, ובזיכרונותיו הסלקטיביים מהם (וכמו שנאמר בפרק השני באותה עונה רביעית של "בית הנייר", לפעמים אתה חווה אושר שבזמן אמיתי בכלל לא ידעת שחווית). הכתיבה מזוקקת ומדויקת, ובניגוד ל"מאיפה צצו הילדים", שהוא ספר קצר שמרגיש שלא בטובתו כמו ספר ארוך מאוד, כאן הקוצר נכון כל כך והסוף הפתוח, האולי (אזהרת קלקלן סמלית) תלמה־ולואיזי, מגיע רגע לפני שמיצינו, ולפעמים רגע אחד הרי עושה את כל ההבדל בין אורח רצוי למטרד סביבתי. בלונדל מציע גם הומור דק ויבש והסתכלות משועשעת על עולם האומנות, והבחנות מעניינות על יחסי מורה־תלמיד ועל מקצוע ההוראה עצמו. בימים אלה, של למידה מרחוק במקרה הטוב, הדברים מקבלים משמעות מועצמת, עם דקירה פתאומית של נוסטלגיה וחרדה לעתיד.
ואפרופו הימים האלה. אחרי ביקור בשני מוקדי קורונה מרכזיים - ספרד וצרפת - התחנה האחרונה שלי הייתה במוקד קולני נוסף של המגיפה, ארצות הברית. אבל, וזה הטוויסט, דרך ישראל. לדייט עם "החלון והמדרגות" כבר הגעתי בפיג'מה, וזכיתי בכל הקופה. גם סיפור מבדר ומותח לפני השינה, גם ניו יורק של לפני הנגיף וגם הידיעה שהצ'ופר הוא בעצם באדיבות קיבוצניק שהיגר לתל אביב. בספר הביכורים שלו, שגם הוא דק כרס (כן, אפשר לקרוא לכל הספרים בפינתנו השבוע נובלות, אבל לא חייבים), בחר עמרי חורש להתכתב עם פול אוסטר בכלל, ועם "עיר הזכוכית" מתוך "הטרילוגיה הניו יורקית" שלו בפרט. מצדי זה כמובן סבבה לגמרי, אבל במצב הפיג'מה שבו פגשתי את הספר, גמרתי אומר שלא להפעיל שום מנועי חיפוש, לא לחזור למקורות האוסטר־יים ובקיצור, לא לעבוד אצל חורש. רוצה להתכתב, שיתכתב, העיקר שההתכתבות לא תפריע לי למצוא את מקומי בתוצר הסופי. באתי ליהנות, וכך היה. ייתכן שהנאתי הייתה מוכפלת אילו הייתי משקיע את המאמץ הנוסף ומצליב נתונים, חורש מול אוסטר ולהפך, אבל זאת לא נדע. אחרי שמסתגלים לתרגיל הסגנוני, שבו העברית היא מלכתחילה אמריקאית מתורגמת ("מה השורה התחתונה פה?", "החיים זה חתיכת חרא מבולגן", "מה לעזאזל?", הכל כדי לא לומר פאק או וואט דה פאק, וגם "תה יהיה נפלא" בתשובה לשאלה אם תרצה לשתות משהו חם), רחובות מנהטן נפתחים בפנינו במלוא חיוניותם, כולל ההומלסים הבלתי נמנעים, שכל אחד מהם הוא גיבור אפשרי של אגדה אורבנית מדהימה, ובוודאי אלה שאנחנו נחשפים אליהם כאן. המספר הוא בנו של פול אוסטר, לא הסופר המצליח אלא בלש פרטי כושל למדי שהתאבד, וכשסיפור על איש אחר שהתאבד נקשר בשמו, באמצעות מחברת מלאת גילויים מרעישים, אי אפשר לעצור את השור הדוהר של העלילה, שבמהלכה נפתחות עוד ועוד מטריושקות, בובה בתוך בובה בתוך בובה, עד לסוף מכווץ הלב. שוב, לא עשיתי מחקר השוואתי, אבל אם חורש מחקה את סגנונו של אוסטר, זה מתבצע בכישרון שלא יפגום בסיפוקם של מי שלא קראו את אוסטר מימיהם.
שלושת הספרים השבוע מתעסקים בין היתר באבהות וביחס המורכב של מבוגרים לילדים, שמסלים (ב"מאיפה צצו הילדים") עד כדי איבה ממש, ובקשר הצמוד והמטריד שבין עבר ועתיד, כשלפעמים הראשון, כמו בטרגדיות יווניות, מכתיב את השני. תמצת זאת יפה בלונדל, במילים שיכולות להתאים גם לסיפורים של בארבה וחורש: "יש אלפים כמוני, מבוגרים מקשישים העומדים ללא זיע מחוץ לכניסות של בניינים או פתחי בתים, מנסים לשקם איזה 'אחרֵי', בעוד חפרפרות ההווה חופרות מחילות בזיכרון שלנו".
אנדרס בארבה, “מאיפה צצו הילדים", כתר, 189 עמ'
ז'אן־פיליפ בלונדל, “חשיפה", כתר, 178 עמ'
עמרי חורש, “החלון והמדרגות", ידיעות ספרים, 136 עמ'