דווקא בימים כאלה חייבים לזכור שפעם חיו בינינו אנשים כמו אייבי נתן

פרולוג
הוא היה איש יפה. לא יופי מגזיני כזה ואופנתי ופוטושופי של דוגמנים. הוא היה ממש ובאמת אדם יפה.
נעמי שמר כתבה פעם: "בארץ להד"ם פוסע לו אדם ואור גדול זרוע על יומו". היא אומנם הקדישה את השיר למרדכי הורוביץ בעלה, אבל תמיד כשאני שומע את מירי אלוני שרה את השיר הזה, פתאום עולה לי תמונה של אייבי נתן, החולם הגדול. זה שאור גדול היה זרוע על יומו ועל לילותיו, ועל פניו ועל ראשו ובלבו. האיש שהיה הנסיך החולם של ארץ להד"ם. הארץ הזו שבה לא היו דברים מעולם. שהייתה קיימת רק בשיריהן של המשוררת רחל ושל נעמי שמר, ובדמיון שלו ואולי של עוד כמה אחדים מאיתנו, שלאחרונה הולכים ומתמעטים. עוד אחד חולם כזה כתב עליו ככה:

תשים את השריון בתוך תיבה
כבר לא מתים יותר מאהבה
לדולצינאה יש שיער שיבה
וכל הגיבורים הלכו אל הצבא

דון קישוט, אתה יכול לנוח
יש כל כך הרבה טחנות רוח
אתה לא תספיק, אתה לא תספיק
אתה לא תספיק, דון קישוט
("דון קישוט" / יהונתן גפן)

"אני נותן איפה שבן אדם נזקק ולא אכפת לי איפה", אמר. "לפני שאתן לבת שלי פרוסת עוגה, אם על ידה יש ילד או ילדה באיזשהו מקום בעולם, אפילו אסקימוסי שאין לו לחם. אז לפני שאני אתן לה את העוגה, אני אדאג שהילד יקבל את הלחם".
שלא כמו רבים אחרים, אייבי נתן אמר ועשה.

תמונה ראשונה

ב־28 בפברואר 1966 נכנס מישהו מהחיילים לאולם החזרות של פיקוד הנח"ל וצעק "אייבי נתן התרסק עם המטוס".
החזרה הופסקה. שייקה אופיר, הבמאי הנערץ שלנו, מיהר ללשכתו של קצין החינוך, חייג משם בקו הטלפון האזרחי ואמר בקול שקט לאשתו: "לידיה, אייבי איננו".

אחר כך כבר לא חזרנו לעבוד. היינו צמודים לטרנזיסטור שמישהו סחב מאיזה חדר בפיקוד הנח"ל.
כשיצאנו מהפיקוד ביפו, מיהרנו ישר ל"קליפורניה", המסעדה של אייבי, זו שבפסאז' של פרישמן, ליד המדרגות של הקאמרי. מול המסעדה ולאורך הרחוב התגודדו מאות אנשים. המתינו לכל בדל של ידיעה. כל שמועה שהגיעה מאיפה שהוא פשטה בין ההמון הנרגש במהירות של מטוס.

רק למחרת הגיעו החדשות המרגיעות: אייבי נתן, שיצא אתמול בבוקר למצרים משדה התעופה בהרצליה במטוסו הפרטי "שלום1", נחת בשלום בפורט סעיד. אבל בגלל בעיות בתקשורת אבד איתו הקשר.

אז אייבי, שלימים הודבק לו הכינוי "טייס השלום", נשא איתו עצומה שקוראת לשלום, שעליה חתמו המון אנשים. את העצומה הזו ביקש להגיש לגמאל עבד אל־נאצר, נשיא מצרים. אבל הוא נעצר מיד עם הנחיתה בפורט סעיד.

ב"אל־אהרם", העיתון הרשמי המצרי נכתב: "כדי להטעות את העולם, העלתה ישראל קומדיה מטופשת, שבה היא ממלאת בו זמנית את תפקיד הבמאי והשחקן הראשי. אייבי נתן הגיע למצרים בברכתם ובעידודם של השלטונות הישראליים. הליצן העלוב הזה לא ראוי בכלל להתייחסות מצדנו. התשובה היחידה שיש לנו היא גירושו בחזרה למקום שממנו בא".

ואכן, למחרת הוחזר "הליצן העלוב" עם "שלום1" ונחת בשדה התעופה בהרצליה, משם המריא יממה לפני כן. בשדה חיכה לו קהל של למעלה מאלף מעריצות ומעריצים, שקיבלו אותו בקריאות עידוד והריעו לו במשך שעה ארוכה.

אבל גם כאן חזרה התמונה מפורט סעיד. מיד עם הנחיתה בהרצליה, הוא נעצר על ידי המשטרה בעוון חצייה בלתי חוקית של הגבול.
השלום נאלץ להמתין בינתיים.

תמונה שנייה

הוא נולד באבאדאן באיראן, שאז עוד קראו לה פרס. בן לאבא תימני ולאמא פרסית. כשהיה בן 17 בערך, נאלץ לעבור עם כל המשפחה למומבאי שבהודו. במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי, עבר קורס טיס ושירת בחיל האוויר המלכותי. לישראל הוא הגיע כטייס שהתנדב לחיל האוויר במלחמת העצמאות. אחרי המלחמה פרש מהצבא והיה קברניט באל־על.

ב־1959, שנה אחרי שפרש מאל־על, הקים את קפה "קליפורניה". בזכות הקשרים של הטייס השרמנטי היו לו המון חברים וברור שגם חברות. הם התחילו לבלות שם: החברים שלו מחיל האוויר, הטייסים והדיילות מאל־על. בעקבותיהם הגיעו הכוכבים של הבוהמה הישראלית, שהתחילה לפרוח באותה תקופה.

לעומת "כסית" הוותיקה בדיזנגוף של נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי וחבורתם, אז ל"קליפורניה" שבפרישמן־דיזנגוף הייתה תדמית של מקום צעיר, מודרני ואמריקאי. ב"כסית" אכלו גפילטע פיש, כבד קצוץ עם חזרת והרינג עם בצל. ב"קליפורניה" טעמנו המבורגר בפעם הראשונה בישראל. זה לא היה סתם המבורגר - זה היה המבורגר לא כשר עם קטשופ בלחמנייה.

ב"כסית" שלטו הקוניאק והוודקה. ב"קליפורניה" שתינו וויסקי וכל מיני קוקטיילים עם שמות מוזרים כמו "בלאדי מרי", "פינה קולדה" ו"ג'ין אנד טוניק". ב"כסית" היה חצקל טוב הלב שנמנם תמיד ליד הקופה ולפעמים ויתר לאומנים הרעבים על התשלום. ב"קליפורניה" היה תלוי שלט מעל הקופה שציטט באנגלית את מה שכתוב על הדולר האמריקאי: "In God we trust. All other pay cash". המלצרים של "כסית" היו, איך לומר, נורא ותיקים. המלצריות ב"קליפורניה" היו נורא חתיכות.

כשניבאס, המלצרית הספרדייה, אותה הגדיר "אהבת חייו", שעבדה אצלו במסעדת "קליפורניה" נסעה ונעלמה, ברח אייבי מהעולם למשך חודשים. אבל כשהגיעה יום אחד עם ילדה קטנה בת 4 אותה לא הכיר, לקח על עצמו לממנה... בכלל לא היה בטוח שבתה של ניבאס היא בתו. גם לא רצה לבדוק ולוודא זאת.

כשהייתה בתה של ניבאס בת 16, עלמה בפריחתה, אמר לי אייבי: "אני רוצה לשלם את המזונות לשנתיים קדימה ולגמור עם זה. הרבה כסף עלתה לי. זה היה אולי הזיון היקר ביותר בחיי".

("מותה של אגדה" / יובל נעמן, Go travel)
תמונה שלישית
הנה אייבי נתן, על האונייה
הוא מפליג לתוך החשיכה
יא חביבי, אייבי. בהצלחה לך
יש עמוק בלב תפילה אחת גדולה:

עוד יהיה. עוד יהיה
עוד יבוא שלום עלינו
עוד יהיה. עוד יהיה
("עוד יהיה" / אריק איינשטיין)

ב־18 במאי 1973 עלתה תחנת קול השלום לראשונה לאוויר. זה התחיל בשיר של ג'ון לנון:

All we are saying is give peace a chance

קול השלום, תחנת השידור הפיראטית הראשונה אחרי אלפיים שנות גלות, התמקמה מול חופי תל אביב והחלה לשדר מהאונייה שרכש אייבי נתן.
למרות השאלה על החוקיות של התחנה, ואולי בגלל הפופולריות הרבה שהיא צברה, אף אחד לא העז לצאת נגדה. להפך, המון אנשים, בהם פוליטיקאים, שמחו להתארח בתוכניות של קול השלום. המפרסמים פרסמו. מי שלא פרסם הסתכן באותו העונש שקיבלו יצרניות המשקאות הגדולות מאייבי. יצרניות המשקאות סירבו לפרסם, והוא שידר המון פעמים במשך השידורים את הג'ינגל "שתו מים. שתו רק מים". אבל קול השלום הייתה גם התחנה היחידה שהמשיכה לפרסם סיגריות, למרות החוק שאסר זאת. הטיעון היה שהיא משדרת מחוץ לגבולות הארץ ובגלל זה לא חלים עליה חוקי המדינה.

בכל יום היה אייבי מודיע למאזיניו: "עם שקיעת החמה תפסיק תחנת קול השלום את שידוריה למשך 30 שניות, לזכר קורבנות האלימות באזורנו ובעולם כולו".

ב־1 באוקטובר 1993, אחרי 20 שנות פעילות, הפסיקה תחנת קול השלום את שידוריה. הפעם לתמיד.
כעבור חודש הטביע אייבי את קול השלום מול חופי אשדוד.

אתנחתא

ב־1997 לקה אייבי באירוע מוחי. זה היה באחד ממסעות ההתרמה שלו בארצות הברית למען הרעבים בעולם השלישי, או לטובת רכישת מזון באמצעות הקרן למען ילדי ביאפרה שאותה הקים. ואולי היה זה בעיצומו של מבצע הסיוע לניצולי רעידת האדמה בגואטמלה, או במסגרת הקמת האוהלים לנפגעי אסונות הטבע באתיופיה, בזאיר או ברואנדה.

הוא נותר משותק חלקית, אבל עדיין המשיך להפעיל את "המלאכים של אייבי", שהיו בו מתנדבים שנשלחו לעזור לאנשים במצוקה ואת קרן "שיבה טובה", שחילקה בגדים, מזון ומוצרים שונים שקשישים נזקקו להם.

אפילוג
ב־27 באוגוסט 2008 נפטר אייבי נתן.

הוא היה מנהיג שנותר ללא מונהגים. הוא האכיל על חשבונו מאות אנשים, אך חי בבדידות מיוסרת. הוא דאג לעניים ומת בחוסר כל. אייבי נתן, סמל לתקווה, לאחווה ולשלום הלך לעולמו כשחלומו ומפעל חייו רחוקים מלהתגשם. עשר השנים האחרונות שבהן היה משותק, חולה מאוד, עני ובודד הן סיום טראגי לחייו של אדם שלחם מלחמה הרואית עבור החברה.
("הֱיה שלום, אופטימיסט נצחי" / מתן שירם, "גלובס")

"אני מכיר אותו 50 שנה, מאז שפתח את קפה 'קליפורניה'", סיפר אורי אבנרי, חברו הקרוב. "הוא אהב לארח אנשים. עשה מסיבות גדולות על חשבונו... הרבה אנשים התארחו אצלו. לא תמיד הכירו לו טובה. הרבה אנשים שאכלו ושתו על חשבונו נטשו אותו ברגע שחלה. היה עצוב לראות את זה".

בהלוויה שנערכה בבית העלמין בקריית שאול ספד לו נשיא המדינה שמעון פרס: "אייבי היה אחד האנשים הבולטים והמיוחדים במדינה. לוחם גדול ביותר נגד המלחמה, נגד העוני ונגד הקיפוח. הוא האיש שהקדיש את חייו למען אנשים אחרים ולמען אנושות יותר טובה. לא חשש משום סיכון ולא היסס להיות ראשון בכל חזית. היה הכובש הגדול ביותר של הלבבות והאיש המאמין ביותר בשעה שחסרה האמונה".

איש מוזר, אני רוצה שתדע
יש מקשיב לדבריך
איש חולם, יש שותף לחלומותיך
("אי שם בלב הים התיכון" / דודו טופז)

ביום שני ימלאו 93 שנים להולדתו של אייבי נתן. חשבתי שאולי כדאי להזכיר לנו שהיה פה, לא לפני המון זמן, איש אחד חולם כזה שחי בינינו.