הדבר אירע בלילה אפל בעיר הסינית חרבין, באוגוסט 1933. כחיות טרף דרוכות עקבו בעצבנות שלוש דמויות אחר קורבנותיהן. לו היו עדת זאבים היו שיניהן נוטפות, עיניהן בורקות והרעב מנחה אותן להתנפל על טרפן, לקורעו לגזרים ולהותיר את שיירי נבלתו מאכל לעוף השמים. אך אלה השלושה לא היו בעלי חיים שביקשו להשביע את רעבונם; היו אלו האכזריות שבחיות, בני אדם התאבים למלא את כיסיהם בכסף. ממקום התצפית שבו נמצאו לא היה סיכוי שיֵיראו. השטח היה נקי, לא היו עוברי אורח חשודים, לא היה זכר למשטרה הסינית, לשוטרים רוסים או לז'נדרמריה היפנית, כל שנותר היה להמתין לרגע המתאים: להגיח, לעוט, לתקוף.
מכונית החליקה לפתע מן החושך, נעצרה בין השניים ובין מבקשי רעתם, ושיבשה את תוכניתם לכל הרוחות. נהגו של בוריס, שחבש כובע מצחייה, יצא ממכונית הלינקולן הכסופה ופתח באדיבות את הדלת האחורית. בוריס החווה בידו לנטליה, השניים נכנסו והתיישבו, הנהג יישר בטקסיות את כובעו, והרכב יצא לדרכו. בעת הנסיעה הגניב הנהג מבט במראה, וחיוך התרחב על פניו: בוריס נשק לנטליה, והיא בתגובה לכסנה אליו את ראשה והתמסרה בכל מאודה. רומנטיקה בתפארתה.
לפתע עצר הרכב בחריקת בלמים, בוריס ונטליה הוטחו בעוצמה קדימה.
"מה קורה לך?" נזף בוריס המבוהל בנהגו.
בטרם התעשתו נפתחו דלתות המכונית. קנה אקדח קשה הוצמד לראשו של הנהג, ועיניו כוסו במטפחת. מימינם ומשמאלם הגיחו שני גברתנים רעולי פנים והסתערו על נטליה ובוריס.
"מילה אחת ואתם מתים", סינן אחד מהם, קצר נשימה, בזמן שחבריו לפתו את הצעירים ההמומים והוציאו את שניהם מן הרכב. "קדימה, אל הרכב השני".
בוריס לקה בהלם. רגליו מיאנו לציית והוא נותר על עומדו. בתגובה נהדף בגסות קדימה, ואקדח מאיים נתחב אל בין צלעותיו.
"לך, כלב, או שתמות כבר עכשיו, שמעת?"
לבנות ומבועתות דלקו עיניו של בוריס בחשכה כשני כדורי חרסינה. רגליו, שכשלו תחילה, מצאו לבסוף אחיזה בקרקע. בכניעות נוראה פסע אל הכיוון שאליו נצטווה. שלא כמותו החלה נטליה לטלטל את גופה בפראות כאחוזת אמוק, לבעוט לכל עבר, להכות ולשרוט את חוטפה, וכשעלה בידה להשתחרר קמעה מאחיזתו ולמלט שברי צעקות, לחץ הבריון על ההדק, ירייה נפלטה, וקליע תועה חרך קווצה משׂערותיה אך החטיא את ראשה. בכוח רב הוכנסו לבסוף השניים לקרבּה של מכונית שחסמה קודם לכן את דרכם: גערות, דחיפות אין רחם, מכה בכתפה ומרפק במותנו, ועוד בטרם וידא הנהג כי דלתות המכונית סגורות, שעטה הקדילק בצרחת צמיגים והחלה לדהור ברחובות העיר.
אני הולכת למות, חשבה נטליה. פניה היו כבושות בברכיה ויד כבדה היתה מונחת על עורפה.
"למה הכנסת אותה לרכב, אידיוט!" צעק אחד החוטפים.
"למה לא, בלאט, נוכל לבקש כופר גם עליה".
"ואדים, עצור", פקד מישהו. הנהג בלם, נוסעיו הוטחו לפנים, דלת נפתחה, כף יד שאצבעותיה רעות גרפה את פניה של נטליה, שהושלכה בפראות רבה מן המכונית ונחבטה באבני הרחוב.
"תמסרי לקפלן שיכין 300 אלף יֵן", הכתיב אותו קול, "אחרת הוא יכול לשכוח מהבן שלו".
כשעיניו מכוסות וקשורות בסחבה, האזין בוריס המבועת לוויכוח שניטש בין חוטפיו.
"שלושה חודשים מתכננים כל פרט ופתאום אתה לוקח את הבחורה".
"מה הבעיה, בטח עוד יהודייה שהוריה מסריחים מכסף".
המכונית המשיכה בדהרתה, אוויר הלילה שהיה חמים ומלטף הפך למחניק עד אימה. בוריס ניסה לעשות סדר במחשבותיו: אני נחטף, מה הם רוצים ממני, לאן אנחנו נוסעים, מה יעלה כעת בגורלי, אולי ראה מישהו את המתרחש, עוד לא מאוחר, אנחנו עדיין בחרבין. פיסות תקווה נואשות אלו תעו ואיבדו את דרכן, הנסיעה התארכה, ובתוך זמן לא רב היה מרכז העיר הרחק מאחוריו. בוריס ידע זאת: מהירות אטית ופניות תכופות העידו כי הם נעים בסמטאות צפופות, כנראה באחד מפרבריה של העיר. מועקתו הלכה וגאתה, גוש שעמד בגרונו ביקש את הבכי, אך לא העז. חוטפיו לא התווכחו עוד, למעשה פרט לנביחות קצרות "ימינה" או "שמאלה" לא אמרו דבר עד אשר נעצרה המכונית ומנועה דמם.
"צא", פקד קול תקיף, לאחר שהכיסוי הוסר מעיניו. מערבולות זעירות של שברי כוכבים טחו את עיניו. בוריס מצמץ באי נוחות, מן החשכה החלו להתבהר קלסתרוניהם של שלושת חוטפיו: המצולק הצנום, הנמוך בעל האף הנשרי, הקירח בעל העיניים השקועות. קולו של נותן הפקודות התאחד עתה עם מראהו. היה זה המצולק.
"קדימה, מתחילים ללכת, לך ישר ואל תעשה חוכמות".
"מה אתם רוצים ממני?"
"אם לאבא שלך יהיה שׂכל, הוא ישלם לנו כמה שיותר מהר ואתה תשוחרר. עכשיו לך".
"אתם לא תצאו מזה", אמר בוריס באומץ. "כל חרבין תצא בעקבותיכם, אני אזרח צרפתי ו..."
הסטירה שחטף מבעל העיניים השקועות הותירה באוזנו הד מצלצל. בתגובה נתמלטה מפיו זעקת שבר, לחיו להטה, וכשידו מכסה את מחצית פניו החל בוריס למרר בבכי.
"אתה מתחיל לא טוב, בוריס קפלן. עוד מילה אחת ואתה חוטף ממני כדור. קדימה, לך".
היתה זו הליכה לילית, ארוכה, שחלקים ממנה נמחו כליל מזיכרונו. מעולם לא שיער שרגליו הדקות מסוגלות להוליכו כך. מקץ כמה שעות מלמל שאינו יכול עוד. בתגובה ספג גבו הצלפות קנה במבוק גמיש, שינקו מתוכו בכי נוסף, מיוסר. באין ברירה שינס מותניו והמשיך ללכת.
נטליה, שהושלכה כסחבה מן המכונית הנוסעת, הביטה סביבה, התעשתה מעט ובחנה את מצבה: אני חבולה, שׂרועה בלילה אפל וקר על הכביש, בוריס במכונית דוהרת עם אותם חוליגנים, איזו מציאות נוראה. תחילה שכבה ללא ניע, באוזניה עדיין הדהד קול צעקות מצמית, "מילה אחת ואתם מתים!", "תיכנסו לרכב!", מגע היד הגסה היה עדיין מורגש, חונק את צווארה כפלצור. ירייה מקפיאת דם, שחרכה קודם לכן את שׂער ראשה, הותירה אותה אחוזת הלם.
החושך שעטף את יפחותיה התבהר קמעה. בכייה הלך ושכך, והיא מחתה את דמעותיה בכנף חולצתה. היא רצתה למחוט את אפה, פשפשה בכיסיה בחיפוש אחר ממחטה, אך העלתה חרס. בפנים נפוחות מבכי אספה נטליה את חורבנה, קמה מדדה במקצת משום מכאוב שפשה ברגלה השמאלית, והתחילה ללכת כחוֹלת ירח לכיוון בית הוריה, שבו לא ביקרה כבר ימים מספר. מן הסתם תפרח נשמתה של אמה כשתראהָ כך באישון ליל, אך אנה תלך? בחדר המרווח שבמלון גרנד הוטל, שבו התגוררה לאחרונה עם בוריס, המתין לה כעת היעדרו, בשום אופן לא תוכל לעמוד בכך. היא פסעה ברחובותיה של העיר העייפה, הנמה, המוארת קלושות בפנסי רחוב אחדים שעדיין עמדו על משמרתם. בנייני אבן מהודרים מקושתי חלונות התנשאו משני צדיה כזקיפים, והרכינו לעומתה את ראשם. קול כרכרה משקשק על כבישי אבן מרוצפת נשמע למרחוק, שריד גווע מהמולת היום. עיר הולדתה, חרבין, בירת חבל מנצ'וריה בסין, ההומה בימים ומאירת פנים בלילות, הפנתה אליה עורף, כפוית טובה ומנוכרת.
כשהגיעה נטליה לביתה ברחוב בירז'בייה טיפסה לאטה במדרגות, חלפה על פני דלת משפחת נקמורה היפנית, משפחת סטפנוב, ולבסוף על פני דלתו של ד"ר קאופמן, שהתגורר בדירה שממולם, עד אשר ניצבה מול דלת ביתה שמעולם לא היה לה בית. מעברה האחר תגיח עוד מעט קט אמה - מבוהלת, מקרקרת, מוכיחה - אלוהים אדירים, נטליה לא היתה בטוחה שתוכל לשאת זאת כעת. בתקווה שאביה יהיה זה אשר יקבל את פניה, נקשה ידה הנרעדת על הדלת, הססנית ורפה.
תקוותה היתה מופרכת, שנתן של אמהות קלה, מבוהלת, תפקידן בעֶדר ברור - להבחין בסכנה, להתריע, להקים מהומה, והאבות שנתם מופלאה, עד אשר ירעדו אמות הסִפּים מנסרת נחרתם את אוויר החדר בשלוות עולמים. בִּינה קמה. מי זה, מה זה, שעה כל כך מאוחרת, מה קרה, קרה משהו, אני יודעת, ידעתי, "רגע, אני פותחת. אוי, נטליה, איך את נראית, מה זה, אמצע הלילה, כל כך קר בחוץ, את בכלל לא לבושה, תיכנסי מהר, אני כבר אראה לו מה זה. צֶה דָאוּלִי! מה אתה עומד שם, תביא לה מיד תה ומשהו לאכול, ותכין לה אמבט חם, אתה לא רואה איך הילדה נראית? ותעיר את איסָק, מיד".
שערה הארוך היה סתור, מבטה זגוגיתי. נטליה לא הוציאה מפיה הגה. בצייתנות עיוורת הובלה על ידי אמה לחדר האורחים, הושבה על הספה, נעטפה בשמיכה שהונחה על כתפיה ולא הפיגה את צינתה. את כוס התה שהונחה לפניה לא ראתה, או שמא ראתה דרכה. מבטה הצטלב עם אד מהביל שהסתלסל משׂפתה, ידיה היו משולבות בחיקה וצדודיתה היתה שפופה, כנועה כעבד הנתון לרצון אדונו. אפה היה גבנוני מעט, ושפתיה בגון הסלק משורבבות קדימה כמו ביקשו להפריח נשיקה בטרם נמלכה בה.
אבא איסָק בא, התיישב לידה ולא אמר דבר. מה יאמר, מה עליו להגיד, עכשיו גם הוא היה מודאג. את הנאום המבולבל והשאלות שאשתו בינה לא חדלה להמטיר לא שמע, וכמוהו נטליה.
"די!" פקד לפתע. "תשתקי כבר. תני לילדה לדבר".
נטליה התחילה למלמל, "הלכנו ברחוב, נסענו במכונית, הנהג, הם קשרו את עיניו, בוריס, מכונית, אקדחים, ירו לי בראש, אמרו לי לומר לקפלן שיכין 300 אלף יֵן..."
"שוב הקפלן הזה", רטנה בינה, "כל כך נמאס לי מהם, עכשיו הם כמעט הרגו לי את הילדה. צריך ללכת למשטרה. מהר, איסָק, תביא את המעילים".
"נו, באמת", עיווה איסק את פניו. "מה כבר תעשה המשטרה, חבורה של פשיסטים כולם, קודם נלך לדבר עם ד"ר קאופמן".
שלוש לפנות בוקר, בינה ואיסק ישבו בחלוקי בית בחדרו של הרופא הנודע ד"ר קאופמן, ראש קהילת יהודי חרבין ושכנם מן הדלת ממול. ארבעת קירות חדרו היו ספרייה עמוסה לעייפה מרצפה עד תקרה. שייקספיר התגורר שם לצדו של דיקנס, פושקין, גוגול, דוסטויבסקי, טולסטוי, ספרי תנ"ך וקודש, ספרי רפואה בגרמנית ובלטינית, כתבי יהדות ספרד, אוסף עצום של כתבי ציונות, הרצל, זמנהוף, ז'בוטינסקי, תמלילים של הקונגרס הציוני, מבחר סופרים ומשוררים יהודים בעברית וברוסית.
ארשת פניו של ד"ר קאופמן היתה אוהדת, משרה ביטחון, אך חיוכיו היו זהירים ומדודים. רצינות ננסכה בהן, אך גם רוגע. נחישות, אבל גם חמלה. מעין תמהיל ייחודי של אב, רופא, מנהיג וחבר לעת מצוא. לנוכח נימתו הסבלנית והשקולה נטליה הפשירה לאטה. שאלותיו המפורטות נתנו במחשבותיה סדר: מה קדם למה, כיצד הפך חלום רע למציאות - באו, הלמו, חטפו את בוריס, אותה השליכו, ועכשיו היא כאן. מדי פעם הסיר ד"ר קאופמן את משקפיו מעל חוטמו, הבהיק את זגוגיותיהם בפיסת לבד משוננת ורשם לעצמו את עיקרי הדברים. קרחתו היתה בוהקת, מוקפת תלי שיער ערוכים למשעי כשתי סוללות. כמה מוזר, חשבה נטליה, שלוש לפנות בוקר והאיש קיבל את פניהם בדלת לבוש, מכופתר וערני. ישובים משני צדיה המתינו בינה ואיסק בדריכות עד אשר יקבע ד"ר קאופמן הנערץ אבחנה כלשהי, שיאמר מה עליהם לעשות עתה וכיצד עליהם לנהוג. פרט לכמה קריאות "בוז'ה מוי" שפלטה מדי פעם בינה, הם לא פצו פה.