ילדה בת 9 בעיצומו של התקף זעם זורקת קציצה על סבתא שלה. איך תגדירו את הסיטואציה? דרמה? קומדיה? או אולי סתם עוד ערב שגרתי בבית ישראלי ממוצע?
ומה תאמרו על ההמשך? הסבתא מתבקשת על ידי כלתה, אמה של “המחבלת הקטנה", כהגדרת הסבא, בעלה של הסבתא, להתנצל בפני הילדה. היא, שספגה את מתקפת הקציצה (שהכינה במו ידיה לבקשתה המפורשת של הילדה הגחמנית, לפני שזו התחרטה והחליטה שחשקה נפשה בקורנפלקס), אמורה לבקש סליחה ומחילה מהתוקפת, שגם קראה לה "סבתא רעה" והודיעה שהיא שונאת אותה. הזוי (כהגדרת הסבתא) או לא?
זה רק מקרה אחד מתוך רבים שהפסיכולוג עלי כ"ץ מתאר במחקר המסקרן והמגוון שלו על סבוּת, בלשונו, או סבתאות, בלשון העם, בעידן המודרני שבו, בין היתר, הילד הוא המלך שאותו צריך “להכיל" כמעט בכל מחיר. האם חוסר כיבוד סב גרוע מחוסר כיבוד אב? יש מצב, לפי כ"ץ ומרואייניו, אבל הכל כל כך מורכב שאפשר להשתגע.
המורכבות הזאת היא מה שהופך את “הקן שאינו מתרוקן" (שם מוצלח לא פחות מ"אוף גוזל", ספר קודם של אותו מחבר) לקריאה מענגת רוב הזמן. אל הרגעים הפחות מענגים נגיע עוד מעט.
המחקר מגובה בנתונים כמו סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2012, שמעיד על שקיעתו הכלכלית של דור ההורים החדש, ובסיפורים מהעולם, כמו הסבים והסבתות בספרד שפתחו בשביתת מחאה מאורגנת על הנטל העצום שבו הם נדרשים לשאת - אחד מכל שמונה סבים מטפל בנכדיו יותר מתשע שעות מדי יום.
אבל השוס האמיתי הוא הממד הטלנובלי של הדברים. כ"ץ ומרואייניו/מטופליו מדברים בפתיחות ובאומץ על סוגיות מושתקות בדרך כלל. למשל, מלחמת צוואות וירושות, רגשות שליליים עזים של כל הצדדים, סבים שתומכים כלכלית - עד אין קץ ככל הנראה (כולל החזקת רכב ותשלום דוחות חניה) - בילדיהם הבוגרים שהיו להורים (ריקוד מתפתל של ביצה ותרנגולת, לדברי כ"ץ - הילדים זקוקים לעזרת ההורים, ואלה מתגייסים בקלות רבה מדי לתפקיד המושיעים) והילדים שחשים מושפלים, מובסים וחסרי ערך כתוצאה מכך; איבה בין כלות וחותנות בנושא גידול הנכדים; מקרים שבהם הסבתאות קירבה בין הורים וילדים וחוללה תיקון ביחסים, ומקרים אחרים שבהם היא דווקא הרחיקה או העמיקה את הקרע (כולל שאלות מהותיות כמו: האם אפשר בכלל לאהוב את הנכדים באותה מידה שבה אוהבים את הילדים?); קנאת נכדים ותחרותיות סמויה יותר או פחות בין סבים; ניתוקי קשר כואבים ו"אסטרטגיה פולנית" ומניפולציות רגשיות שילדים בני 40 עם חרדות נטישה מפעילים על הוריהם המקשישים; סבים סיעודיים שמכבידים כאבני ריחיים על ילדיהם ומהדהדים את רב־המכר הפיקטיבי של בט מידלר בסרט “נשות סטפפורד" - “אני אוהבת אותך, אמא, אבל בבקשה תמותי", ועוד. גרטה גרבו ב"נינוצ'קה" אומרת לסבל בתחנת הרכבת שלסחוב מזוודות של אחרים זה לא מקצוע אלא חוסר צדק חברתי. תשובתו של הסבל? “תלוי בטיפ".
כ"ץ מתעסק בהרחבה בשאלת חוסר הצדק שבמצב שבו אנשים מבוגרים נדרשים לכאורה להקריב את שנות הפרישה שלהם ורצונותיהם האישיים - כ"ץ מזכיר בין היתר את “החלום היווני" הפופולרי על בית באי קסום, הרחק מהכל ומכולם - כדי לסייע לילדיהם לקיים את משפחותיהם. הרדיפה אחר האושר היא אולי רק פחד מפני המוות, או מפני זִקנה אכזרית. המיתוס של הסבים המאושרים, שנהנים רק מהטוב והנעים והכיפי והדיסנילנדי שיש למעמדם להציע, מתפרק עד מהרה, כטבעם של מיתוסים. גילוי הלב של המרואיינים מרשים ומרתק, כשהם מודים למשל, כדברי ראש הממשלה בימי הקורונה, שלפעמים אהבה היא ריחוק, שממש לא נורא לא לראות את הנכדים תקופה ממושכת, ושהחיים יכולים להיות יפים יותר כשלא מצפים מהם לשום דבר ויורדים להם מהווריד. בנים גידלנו ורוממנו, ועכשיו שיעזבו אותנו במנוחה, בחיאת ראבק. דברי כפירה כאלה והתייחסות לצד האפל של הסבאות הם משהו שלא הרבינו לשמוע עד כה בראש חוצות, אם אינני טועה. לא בווליום הזה, בכל אופן.
כ"ץ מתייחס בהומור הראוי גם לנטייה הרווחת של סבים וסבתות להציג את נכדיהם כגאונים, מחוננים ויחידי סגולה, ולעובדה שכל הילדים של חבריך הם בוגרי אוקספורד והרווארד, בזמן שרק הילדים שלך משום מה הם בוגרי מכללות באשקלון ובנתניה. ואם ילדיך הם כישלון, מה זה אומר עליך?
ברגע של רצינות, הילדים הבוגרים מוצאים עצמם פעמים רבות לכודים בשוק תעסוקה שאינו אלא “עבדות מודרנית", אבל כ"ץ אינו מגלה רחמים כשהוא מברר מי פה הקורבן האמיתי, בעולם שבו פער הדורות מעמיק לא רק בגלל השינויים בכלכלה המערבית, אלא גם כתוצאה של מהפך רגשי ואידיאולוגי שעובר דור ההורים החדשים. לפעמים גם התומכים וגם הנתמכים מרגישים כמו בני ערובה של הצד השני.
הספר מאלף ופוקח עיניים. חברה שלי, סבתא לארבעה, הודתה שהיה בו ממד טיפולי (בקטע טוב) מבחינתה, ושהוא גרם לה להרהר מחדש בדברים, לבחון מחדש את התנהלותה מול הנפשות הפועלות ולהבין ששום דבר אינו מובן מאליו.
חבל שכ"ץ אינו מתייחס למשפחות אלטרנטיביות, ושמחקרו שם דגש, כך נראה, על אוכלוסיות פריווילגיות. לא כולנו, למרבה הצער, שותים וויסקי משובח (עם שלוש קוביות קרח, או אולי ארבע? דילמה) בחצר מטופחת עם בריכת דגים, ולא לכולנו יש מה להוריש ליורשינו, חוץ מחובות.
חבל שהוא מקדיש חלק נכבד לסגירת חשבונות מעט מביכה עם הוריה של רעייתו (גם אם חמותו אמרה עליו שהוא הפסיכולוג הטוב ביותר בישראל. באותה מידה של חוסר ענווה הוא משוויץ בנימוסיו האירופיים ועוד) וחבל עוד יותר שהוא שיפוטי מדי, בוודאי יחסית לפסיכולוג, ביחס לכמה ממרואייניו. אחד מהם שותה יותר מדי וצחוקו דקיק כשל ילדה בת 3, למשל. הערות מתנשאות על נשים צרמו לי במיוחד. אישה אחת מתלבשת באלגנטיות מוגזמת לטעמו, כמקובל לדעתו אצל נשים “שהיו יפות במיוחד בנעוריהן" - כלומר, שיופיין מאחוריהן. אישה אחרת אינה צובעת את שערה, כלומר ויתרה על יופיה. הוא מדמיין אישה נוספת חורצת לשון כמו כלב, ועל אישה אחרת הוא מעיר שאינה “מסוג הנשים שנכנסות לחדר וכולם אומרים וואו". וכשאתה נכנס לחדר, ד"ר כ"ץ, כולם אומרים וואו?
אבל למרות הפגמים האלה, “הקן שאינו מתרוקן" הוא ספר חשוב ומעורר מחשבה, שרואה אור בדיוק בזמן הנכון.