על ספרה החדש של אורית קלופשטוק: "לא יכולתי לרשום את זה בתיק" הוא ספר השירים החדש והראשון של המשוררת אורית קלופשטוק, וכבר בעמוד השער של הספר, ניתן לראות את כותרת המשנה "שירים מפנקסה של עובדת סוציאלית".
קלופשטוק הייתה למעלה מעשרים שנים עובדת סוציאלית ועבדה בלשכת הרווחה עם משפחות במצוקה עמוקה ועם אוכלוסיות בסיכון רב תחומי. ואכן, ספר זה, כל כולו, מכיל שירים מעולמה של העובדת הסוציאלית. איזה מין עולם זה, וכיצד הוא שונה מעולמנו שלנו? שיר הפתיחה של הספר מנסה להשיב לכך, וממקם אותנו באזור האפל, לוקח אותנו אל הדארק־סייד אם תרצו לומר, ומסביר לנו את חוקיו של אותו עולם.
מתחת לקו העוני
עָזָר הֵטִיחַ אֶת אַרְגַּז הַחַג שֶׁלּוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן.
מִיץ עֲנָבִים לְקִדּוּשׁ נִשְׁפַּךְ אָדֹם עַל הָרִצְפָּה,
נִתַּז עַל הַקִּירוֹת.
טֶבַח חֲבִילוֹת הַחַג בְּלִשְׁכַּת הָרְוָחָה.
כָּל הָעוֹבְדוֹת הַסּוֹצְיָאלִיּוֹת זוֹנוֹת, צָעַק,
אֲבָל הִסְתַּכֵּל עָלַי.
הָיִיתִי רָחָב הַזּוֹנָה שֶׁל עָזָר,
אוֹכֶלֶת חִנָּם.
אֲנִי מִתְכּוֹפֶפֶת אֶל מִתַּחַת לְקַו הָעֹנִי,
רוֹאָה לוֹ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים,
אִשָּׁה חוֹלָה, יְלָדִים רְעֵבִים,
חַג זוֹ מִלָּה מַפְחִידָה.
האזור האפל נמצא מתחת לקו העוני, ולשם אנחנו מגיעים בפתיחת הספר כאילו ירדנו אל השאול, שם כתמי מיץ ענבים שנועד לקידוש מכסים את הקירות כמו כתמי דם שנועד לחיים. השיר הראשון גם מנסה לבשר לנו על הבאות – אנחנו עומדים לראות את העולם הסמוי, זה שמתחת לבגדים היפים שאנחנו רגילים ללבוש ולרכוש, וכבר כאן אנחנו צריכים ללמוד ולהבין – הרבה ממה שהכרנו בעולמנו הרגיל, עלול להיות הפוך כשיורדים השאולה – חג היא מילה מפחידה.
אם נשפוט על פי השיר הזה, קלופשטוק עומדת לשקף עבורנו, הקוראים, את עולם העבודה הסוציאלית בדימויים מסוגננים ומקוריים שנשאבים מתוך הז׳רגון של התחום, אך למעשה, ניכר כי דימויים אלה אינם מתרחבים תוך קריאת הספר, כי אם חוזרים על עצמם או נעלמים בהדרגה. כך למשל, השורות ״אֲנִי מִתְכּוֹפֶפֶת אֶל מִתַּחַת לְקַו הָעֹנִי / רוֹאָה לוֹ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים״ מתוך השיר הראשון, שמביעות לטעמי דימוי מיוחד ומקורי, חוזרות בצורה כזו או אחרת גם בשירים אחרים: ״מֵהָרְחוֹב לְמַטָּה יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת שֶׁהַסּוֹרָגִים חוֹרְצִים / בַּטִּיטוּל שֶׁלּוֹ פַּסִּים שֶׁל חֲלוּדָה / מְסַמְּנִים אֶת קַו הָעֹנִי״ (מתוך השיר ״הילד״) וגם בשורות ״יוֹם אֶחָד דָּנִיאֵל יִהְיֶה אַדְרִיכָל / כְּשֶׁהֵבֵאתִי לוֹ עִפָּרוֹן הוּא שִׂרְטֵט עוֹלָם שָׁלֵם / מִחוּץ לְקַוֵּי הָעֹנִי שֶׁלּוֹ״ (מתוך השיר ״דניאל״). אין בכוונתי לטעון כי השימוש באותו הדימוי לא ״עובד״ באותם שירים – דעתי היא דווקא שהוא כן – אך אין ספק שבהיעדר עולם דימויים יותר רחב ביתר השירים, החזרתיות הזו פוגעת בכוחו של הדימוי (ובטח כשמיקום שירים אלה בספר כמעט עוקב).
מנגד, מורגש כי כוחה של קלופשטוק נמצא דווקא ביכולתה להיות צינית כלפי האפלה של העולם המדובר, ובכך להדגיש את חוסר האונים הן של העובדת הסוציאלית והן של הנזקקים בה. כך לדוגמה בסיום השיר ״הרצל״.
הרצל
הֶרְצֶל צָעַק תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ שֶׁכֻּלָּהּ פֶּתֶק,
וְלָמָּה צָרִיךְ אֶת כָּל הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל מְדִינַת יִשְׂרָאֵל?
וַאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ, הֶרְצֶל, אַתָּה רוֹצֶה בַּיִת?
בּוֹא, תַּחְתֹּם פֹּה וְ־פֹּה, וְסִיַּמְנוּ.
זֶה פּוֹצֵץ אוֹתוֹ.
הוּא בָּעַט בַּכִּסֵּא.
פַּעַם אַחֲרוֹנָה שֶׁחָתַמְתִּי
סָגְרוּ אוֹתִי לְחָמֵשׁ שָׁנִים.
לֹא מַאֲמִין לָכֶם לְכְּלוּם.
הַשֶּׁקֶט חָזַר לְלִשְׁכַּת הָרְוָחָה,
אֲנִי עָשִׂיתִי כְּמֵיטַב יְכָלְתִּי,
וְהֶרְצֶל הָלַךְ
לַעֲזָאזֵל.
כמו שכבר הצלחנו לראות, קלופשטוק לא מרחמת על הקורא ומעמידה לנגד עיניו את החלק הנסתר של המציאות מבלי לנסות לייפותה, ועל כך כבודה במקומה. הקורא בשיריה אמנם לא יטבע במהלכים פואטיים חדשניים (או מיושנים), אך הוא יקבל את המציאות נכוחה – וזה מלוא היופי בשירי הספר.
חנה
חַנָּה הָיְתָה בַּת שָׁלוֹשׁ
כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת אִמָּא עַל הַבִּרְכַּיִם מוּל הַשָּׁכֵן.
הִיא לֹא יָדְעָה לְחַשֵּׁב כַּמָּה פְּעָמִים כָּאֵלֶּה נִדְרְשׁוּ לְחֶשְׁבּוֹן שְׂכַר דִּירָה.
אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת
בָּאָה לָהּ הַשְּׁאֵלָה הַלֹּא פְּתוּרָה הַזֹּאת בְּבּוֹלֶמְיָה וּבַחֲלוֹמוֹת:
כַּמָּה? כַּמָּה פְּעָמִים זֶה קָרָה?
אִתִּי דִּבְּרָה, עִם אִמָּא שֶׁלָּהּ לֹא.
הָיוּ לָהּ כַּמָּה חֶשְׁבּוֹנוֹת לֹא פְּתוּרִים אִתָּהּ,
וּמִשְׁפָּט פִּיתָגוֹרָס אֶחָד שֶׁאוֹמֵר,
שֶׁאִם אַבָּא דּוֹפֵק לְאִמָּא אֶת הָרֹאשׁ בַּקִּיר (בָּרִבּוּעַ),
וְאַחַר כָּךְ עוֹבֵר לַאֲחוֹתָהּ הַבְּכוֹרָה (בָּרִבּוּעַ), אָז
בָּרוּר שֶׁהוּא יִדְפֹּק גַּם אֶת הָרֹאשׁ שֶׁל הַקְּטַנָּה (בָּרִבּוּעַ).
וְהָיָה לָהּ חָשׁוּב לְדַיֵּק – אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלִּי הוּא דָּפַק בַּדֶּלֶת וְלֹא בַּקִּיר,
חֶשְׁבּוֹן זֶה מַדָּע מְדֻיָּק.
״לא יכולתי לרשום את זה בתיק״, עריכה: טל ניצן.
הוצאת פרדס, 59 ש״ח.