ז'אן־פיליפ טוסן, “כדורגל", מצרפתית: מיכל שליו, לוקוס, 92 עמ'
לי כל גול נושא מזכרת. כמה שנאתי את שיעורי ההתעמלות בבית הספר, שנראו תמיד כך: המורה מכנס את הבנים, שורק במשרוקית ושולח אותם לשלוש שעות, אולי ארבע, אולי 700 (זה מה שהרגשתי, בכל אופן) של משחק כדורגל ללא פיקוח; השמועה אמרה שהוא הלך להתבודד עם המאהבת שלו, שהייתה מורה של כיתה אחרת. גם ילדים ערים לשמועות, אם לא ידעתם, ולפעמים אפילו מייצרים אותן בעצמם.
מה שלא יהיה, הילדים היו יורדים למגרש, ואחרי פעמיים בערך - פעם אחת הבקעתי גול עצמי ולא הבנתי למה אני חוטף מכות במקום להינשא על כפיים ולהיצרב מיידית בהיכל תהילה כלשהו, שהרי גול הוא גול, ובפעם השנייה הוצבתי בשער ונרדמתי בעמידה - היה ברור שאני לא משתתף במשחק, אלא כצופה. אני זוכר את עצמי בוהה במתרחש ושואל את עצמי איך ייתכן בכלל שמישהו חושב ברצינות שכדורגל הוא דבר מעניין ואפילו משלהב - הילדים היו משולהבים תמיד, ואבי זיכרונו לברכה היה משולהב עוד יותר כשלקח אותי למשחקים “אמיתיים", מקצועיים, בשבת בבוקר, עד שממש התחננתי בפניו שיפסיק, ויחסינו עלו על שרטון.
העובדה שבנו יחידו לא השתלהב כמוהו מהאירוע הטרידה וציערה אותו עד עמקי נשמתו. כל כך רציתי לאהוב את מה שהוא אוהב, אבל העדפתי להטיח את ראשי בקיר מאשר ללכת איתו לעוד משחק אחד. אפילו חיבתי לאירוויזיונים ולהצגות תיאטרון לא הדאיגה אותו כמו סלידתי מכדורגל. זה היה מבחינתו הסימן היחיד לכך שמשהו לא בסדר עם הילד. תכף יגיע טוויסט בעלילה, אבל בינתיים בואו נעיין במסה של ז'אן־פיליפ טוסן, שלשמה התכנסו כאן היום. “הנה ספר שאיש לא יאהב", הוא מזהיר מיד בהתחלה. “לא האינטלקטואלים, שאינם מתעניינים בכדורגל, ולא אוהדי הכדורגל, שיחשבו שהוא אינטלקטואלי מדי. אבל הייתי מוכרח לכתוב אותו, לא רציתי לקרוע את החוט הדק שעדיין קושר אותי אל העולם".
צר לי לאכזב את טוסן, אבל ספרו, לא רק ראוי לאהבת כל המחנות באשר הם, אלא בהחלט עשוי לזכות בה בלי בעיות מיוחדות. הוא קריא מאוד, נגיש ושווה לכל נפש, ומצליח - הנה זה בא - לשלהב כמו המשחק עצמו, אם לא יותר. הוא משכיל לייצר מתח אמיתי, כמו למשל בתמונה נהדרת שבה הפסקת חשמל בביתו הכפרי כמעט מונעת בעדו מלגלות אם ארגנטינה תעלה או לא תעלה לגמר המונדיאל ב־2014 (היא עלתה); טרנזיסטור המופעל על סוללות גואל אותו מייסוריו, אם כי בהתחלה הוא מתקשה להבין את דברי השדר האיטלקי האקסטטי, וזה אחרי שצפה במשחק בסטרימינג מקרטע, שבו “ראו קצת יותר טוב ממה שרואים ברדיו". כלומר, בוז לטכנולוגיות החדשות והידד לעולם הישן.
טוסן מנתח את ממד ההיקסמות והדמיון שבאהבת המשחק, ומשווה את עונות הכדורגל לעונות התותים והדובדבנים המאושרות. “הכדורגל מערסל את עיתותינו, קוצב את חיינו, מטעים אותם, ממסגר אותם, מפסק אותם, מלווה מרחוק, כמו שמש קיץ שאין מבחינים עוד בנוכחותה, כה סדירים הם החסדים שהוא מרעיף עלינו, כה קבועים המפגשים שהוא קובע לנו". עד שמגיעה מגיפה בלתי צפויה כמו קורונה ומשבשת הכל, כמובן.
מעניין לקרוא את הספר בצל געגועי האוהדים לחידוש המשחקים - והתהייה הבוערת אם תיתכן מוטציה כמו כדורגל ללא קהל - וגם על רקע הפרשייה התורנית של הכדורגלנים שסרחו, וטוסן מתייחס גם לאלמנטים המכתימים את יפי המשחק וקדושתו. הוא עצמו מזכיר לשופט (כל שופט, בכל משחק) שאמו זונה, כמנהג האוהדים. “אני נותן פורקן לדחפים אלימים ותוקפניים שבדרך כלל אין להם מקום באישיותי. אני נכנע לטמטום ולהמוניות. אני מפנק את עצמי - נקרא לזה קתרזיס". אבל הוא לא שוכח לציין שיש קהלים אחרים, כמו הקהל היפני הרגיש והמעודן. “באירופה כדורגל הוא עסק של גברים, ואילו ביפן, כמו בסירות ההצלה, הנשים והילדים ראשונים. באים למגרש בזוג או עם כל המשפחה, קבוצות של חברים ואפילו של נערות צעירות".
טוסן מסביר כי כדורגל הוא מוצר מתכלה, שתאריך התפוגה שלו מיידי. “הצפייה בכדורגל", הוא מהגג, “מספקת לנו מעין רווחה מטאפיזית שמשכיחה מאיתנו את צרותינו ומצילה אותנו ממחשבות על המוות (...) כשאנו רואים משחק כדורגל, לזמן קצר העתיד הוא בלתי מוגדר, פתוח מעצם מהותו (...) מרגע שניתק החוט הבלתי נראה המקשר את הכדורגל לזמן, מרגע שהכדורגל מופשט מממד האי־הפיכות שלו, החן והברק שלו מתעמעמים מיד; כל מה שנשאר הוא חומריות השחקנים, ההגחה של הסתמיות והאלימות של הממשי, הזיעה, הצעקות, הבעיטות, חוסר הממשות המגוחך שבמחזה של 20 בחורים רצים אחרי כדור על הדשא".
בעולם החדש, כדורגלנים הם כמעט בני אלים, סופרסטארים עם משכורות אסטרונומיות, כוכבי הרוק של פעם, ואולי גם אחרוני האומנים האמיתיים, אפרופו תקרית משעשעת בשדה התעופה בסין, שבה פקידת מעבר גבולות ממש זועמת על כך שטוסן הגדיר את עצמו (בלית ברירה) כ"אומן" באחד הטפסים.
טוסן לא לוקח את עצמו ברצינות, וזה מרענן. הוא מתאר את עצמו ברגעי חידלון שרוע על מיטתו “חסר מעש, בגרביים (אתם הלא מכירים אותי)". אבל למשחק הכדורגל הוא רוחש כבוד עילאי. ויש משהו משכנע ומרגש באופן שבו הוא יוצא מתחומי המגרש המוגבלים למחשבות על ספרות, על תפקידו כסופר ועל העולם שבו אנו חיים. “לקוטרים שמתלוננים על תקופתם, אני מזכיר את דבריו של בקט ב'מחכים לגודו': ‘הנה לך מה זה בן־אדם, כואבות לו הרגליים, מאשים את הנעליים'. אבל אני מודה שאלה זמנים אפלים היום באירופה. היכן האידיאל? העמדות הפנים מוליכות אותנו שולל, הסימנים מטעים אותנו, אפילו אלומות האור של החזקים בזרקורים סובבות בלי להשאיר סימן באור המעוור של ההמוניות - אז מה נאמר על אורותיהן השבריריים של הגחליליות?".
טוסן הבלגי אבל על מות אביו ומקונן על המונדיאל הראשון שראה בלעדיו. בכוונה או לא בכוונה (אני חושד שבכוונה) הוא מדרבן את הקורא, ולא רק את הקורא הזה, להזדהות רגשית עם הכדורגל כמטאפורה, כסמל לילדות וכזרז זיכרונות אישיים. המעגל שלי עם המשחק נסגר, פחות או יותר, כשגרתי במדריד בקיץ 2010 וחוויתי ממקור ראשון תגובה של אומה שלמה לניצחון (ועוד ראשון והיסטורי) במונדיאל. מעולם לא ראיתי סביבי כל כך הרבה אנשים מאושרים, ובאמצעותם למדתי להפסיק לפחד מהמשחק ולהתחיל לאהוב אותו. נעשיתי אוהד שרוף של נבחרת ספרד, וכשהיא קרעה את הצורה לנבחרת איטליה (4:0!!!), פירקה אותה לחתיכות והשליכה את שרידיה לפח ביורו 2012, כמעט שברתי את התקרה בחדר המלון הפריזאי שבו צפיתי באירוע. אני רוצה להאמין שאבא שלי השקיף מלמעלה ואמר לעצמו בסיפוק שאולי, מי יודע, עכשיו הילד בסדר.