"המצוקות שלי הן תמיד אמיתיות": ניצן סִימון הוא משורר ישראלי בן 22 מרמת גן, סטודנט לרדיו ופודקאסטים במכללת BPM, שנמצא על הספקטרום האוטיסטי, ומפרסם את שיריו כבר כמה שנים בקבוצות הפייסבוק השונות ובעיקר בעמוד האמן שלו, גם כן בפייסבוק, ששמו ׳אַסְפִּיאֵטְרִי׳. שם זה, כך מסביר סִימון לקוראיו, הוא הלחם של המילה aspie – כינוי חיבה לאנשים עם תסמונת אספרגר ושל המילה poetry. שיריו מתמקדים בחוויותיו בהתמודדות עם האוטיזם ותסמונת האספרגר.
לעמוד על הבמה מול אנשים רגילים 1 // ניצן סִימון
תצאו לו מהשקט,
תצאו לו מהבועה
כי הוא רוצה לעמוד על הבמה.
שלא יקרוס אל הרעש,
שלא יפצעו אותו פחדיו –
הרחיקו לחשושיכם המגרים מאזניו.
איך מצאת את עצמך משתמש דווקא בשירה כדי להביע את עצמך?
"התחלתי לכתוב בגיל 11 במהלך שיעור אמנות בבית הספר היסודי. בהתחלה הכתיבה הייתה סתם הרגל של פעם בשבוע, אך באופן טבעי, עם הזמן, מצאתי עצמי כותב גם בבית ומאז זה הפך לתחום עניין של ממש. רק בתקופת בית הספר התיכון, שבמהלכה למדתי לעכל את האוטיזם, החוויה מצאה עצמה מחלחלת לתוך השירה ועיצבה את הסגנון שלי. השירה עוזרת לי לבטא את מה שעובר עליי בחיים, את חוויות ההתמודדות, את הביקורת שלי כלפי האפליה והדעות הקדומות, את מה שאני לא מצליח להבין ורוצה שיעזרו לי לדעת".
האם לדעתך יש חיבור בין הרצף האוטיסטי לבין שירה, או שמדובר במקרה בו בן אדם מוצא עצמו בשירה - ובמקרה הוא גם על הרצף האוטיסטי?
"יש ויש. הרבה אנשים אוטיסטים ניחנים במנת משכל גבוהה מאוד ומתגלים כבעלי יכולות וכישרונות לפחות בתחום אחד. הכישרון שלי לדוגמה הוא בכתיבת שירים וידע במוזיקה כמו אנציקלופדיה (למרות שאני יותר בקיא במה שבאנדרגראונד, ונמשך מאוד לדברים הלא מוכרים ונמצאים בתהום הנשייה) וזה ידע שלא מצופה מאנשים בני גילי. יש לי חברים שבקיאים בהיסטוריה, חברים שהם גאונים מוזיקליים – לכל אחד יש את הקסם שלו. לכל אחד מאיתנו יש חלומות גדולים, ויותר מכול, מה שאנחנו הכי רוצים זה להשתלב בחברה, שיקבלו אותנו, ולחיות חיים עצמאיים משלנו, כמו כולם".
אדון האמצע, אדון המעבר // ניצן סימון
הגוף תואם לעצמו
אך לא לנפשו –
גוף בוגר
עם נפש של ילד.
האיש הזה
מתנהג מוזר לגילו –
איש גדול
חושב כמו קטן.
הוא אני –
אולי אני משוגע,
אולי אני מופרע,
קללה של עצמי
אז בוא והצל אותי
מפני אנוכי.
ומי יבין
ילד איש גדול מתקטן?
מי יבין לליבו
של איש ילד קטן גודל?
אדון האמצע,
אדון המעבר
אבל ברוחו השעון לא מכוון.
שעון גוף,
שעון נפש
ומחוגי הבשר תקועים, קפואים.
אתה יכול לספר לי קצת על השיר הזה שכתבת ופרסמת בעמוד הפייסבוק שלך?
"את השיר כתבתי כשהייתי במפגש עם חברים. קרתה שם סיטואציה מביכה שהכניסה אותי לסטרס ויצרתי דרמה קלה. אחד מהחבר’ה העיר לי שאני מתנהג כמו ילד, ובלי שאף אחד שם לב כתבתי את השיר בטלפון. אמנם אין לי כעס כלפיו, אני יודע שהוא לא התכוון לפגוע בי, אבל זאת ההערה שממנה אני נרתע יותר מכול, ואני מרגיש שהיא מבטאת אי־הבנה כלפי הצד השני או דרישה 'להתנרמל'. אז מה אם אני מתנהג לכאורה 'כמו ילד'? זה מי ומה שאני. המצוקות שלי הן תמיד אמיתיות. ההצגות שלי הן לא מחזה בתיאטרון אלא המציאות. אני לא רוצה להסתיר את האוטיזם שלי. אני לא רוצה להתיימר ולהתחפש ל'רגיל' כדי לקבל את היחס שאני רוצה. אני טיפוס מאוד רציני ונוקשה".
איזה משוררים את הכי אוהב לקרוא?
"המשוררים הראשונים שקראתי בחיי הם רחל המשוררת ז”ל, זלדה ז"ל ואבות ישורון ז"ל. בגיל 18 גיליתי את יונה וולך ז"ל ומאז היא אהובתי הנצחית. אני נמשך בעיקר לשירה עברית, שירה ביידיש ושירה אירופאית, אך האהבה לזו העברית חזקה יותר מכול. נמשך מאוד לשירה מחאתית, שעוסקת בנושאים כמו פמיניזם, גזענות וזכויות נשים ולהט"ב. נהנה מאוד משירתם של: ריטה קוגן, לאה צבי (דובז’ינסקי), ללי ציפי מיכאלי, טלי וייס, נעם חורב, דניאל באומגרטן ועוד. באופן כללי ברשימת האמנים האהובים עלי יש רוב נשי. אני לא יודע להסביר למה. כמי שמזדהה באופן גלוי כפמיניסט ותומך בזכויות נשים, אולי בתת־מודע שלי אני נותן עדיפות ליוצרות?".
מאיפה אתה שואב השראה?
"מהחוויות שלי, מחוויות של אוטיסטים אחרים שאני מכיר (אני חבר במועדון החברתי של עמותת ׳אפי אספרגר׳ ואפילו בהופעות הפאנק שאני הולך אליהן גיליתי לשמחתי שאני ממש לא האוטיסט היחיד) ומהכתיבה של המשוררים שאני קורא בספרים או בפייסבוק. הלוואי שהיו עוד כמוני. אני ממש לא המשורר האוטיסט הראשון בישראל ובעולם, והיו שהקדימו אותי בהוצאת ספר (אם שמעתם למשל על גילי קימור), אבל זה מרגיש שקולותינו עדיין מאוד אלמוניים בזירה הספרותית, כמו מושתקים ולכן לא מספיק מוכרים".
האם אתה מרגיש שהיותך על הרצף האוטיסטי מקשה עליך בעולם הכתיבה?
"כן. אני לא מנקד את השירים שלי כי לדעתי מה שחשוב באמת בשירה זה לא איך המילים נראות מבחוץ אלא איזו משמעות יש בתוכן, ואני מרגיש שעל רקע זה אני מופלה ושמתעלמים ממני בקבוצות הפייסבוק השונות של משוררים וכותבים ויוצרים בהן אני מפרסם. לא מגיבים, לא משאירים איזו מילה טובה. יש קהל קטן וקבוע שנאמן לי וזה נחמד ועם זאת לא מספיק. אבל פתאום כשאני מזכיר את המילה "אוטיזם" בתוך הכותרת ישר כולם מתנפלים עליי בלייקים ומחמאות, וזה לא מתפרש בעיניי כהערכה אמיתית אלא כרחמנות וצביעות. על זה כתבתי בשיר ההתרסה שלי אותו פרסמתי במכוון עם ניקוד".
כְּשֶׁהֵם כּוֹפִים עָלַי
לְנַקֵּד אֶת הַמִּלִּים
הֵם בְּעֶצֶם דּוֹקְרִים אוֹתִי
עִם עִפָּרוֹן מֵכָנִי בַּבֶּטֶן.
כתיבתך מתמקדת דווקא בהתמודדות עם היותך על הרצף האוטיסטי, האם זו בחירה מודעת או שפשוט אתה מתאר את עולמך?
הכול נכון. באופן טבעי כשאני כותב אני תמיד מושפע מהאוטיזם, המוח האוטיסטי פועל, אך יש לי את השליטה באם ואיך בדיוק לבטא את זה ובמה להתמקד. גם כשהמילה לא מוזכרת באופן מפורש האוטיזם נמצא בתוך השיר. גם כשאני עוסק למשל באהבה, שהיא נושא אוניברסלי, הקשיים שלי מבטאים באופן ישיר או מרומז שהדובר הוא אוטיסט.
אצלי האוטוריטות נוהגות כמותי // ניצן סימון
לעולם לא אבין.
ניסיתי,
ניסיתי כל דרך
אפשרית
ולא הצלחתי.
זה לא בגללי,
זה בגלל איך שהעולם
כמנהגו נוהג
ואצלי האוטוריטות
נוהגות כמותי.
בואו לבקר ולעקוב אחר עמוד הפייסבוק של ניצן סִימון: https://www.facebook.com/aspietry