סיפור עם: לראשונה מאז היווסדה ב־1892, להוציא ימים ספורים במלחמת השחרור, הספרייה הלאומית, בית הספרים הלאומי בשמה המקורי, סוגרת את שעריה. זה לא פחות מרעידת אדמה שמגיעה עקב המשבר התקציבי, שמביא לשחרור 300 עובדי הספרייה לחל”ת שראשיתה ידועה וסופה מי ישורנו, כמו גם לסגירת אולמות הקריאה, להפסקת שירותי השאלת הספרים, לביטול השתלמויות למורים ולאנשי חינוך, לביטול אירועי התרבות המקוונים ועוד. “אנו קוראים לכם להירתם לסיוע לספרייה הלאומית כפי שנעשה לגבי גופים ומוסדות אחרים במשק, על מנת שהספרייה תוכל לשוב במהרה לפעילותה החשובה והחיונית כספרייה הלאומית של מדינת ישראל והעם היהודי”, כתבו השבוע ראשי הספרייה לשר החינוך יואב גלנט ולשר האוצר ישראל כ"ץ.
“תקציב הספרייה הלאומית ניזון משלושה מקורות – המדינה והאוניברסיטה העברית – ששתיהן הבעלים של חברת הספרייה הלאומית - והכנסות עצמיות ותרומות”, מסביר מנהל הספרייה, אורן וינברג. “ברוב מדינות העולם תקציב הספרייה הלאומית ממומן ברובו על ידי המדינה (90%־95%). בארץ רק כ־50% ממומן על ידי המדינה, וגם בחלק זה חל קיצוץ עמוק, דבר שהביא למשבר הנוכחי. מדינת ישראל צריכה לתקצב את הספרייה בשיעור גבוה בהרבה, כראוי למוסד מוביל בארץ ובעולם שמשמר ומנגיש את התרבות הישראלית והיהודית”.
בספרייה הלאומית יש כיום למעלה מחמישה מיליון ספרים וכתבי עת, ואלפי פריטים נוספים באוספים מיוחדים, בהם כתבי יד, ארכיונים, מפות והקלטות מוזיקליות. רבע מיליון ספרים מונחים על מדף פתוח בשמונה אולמות קריאה, ומחולקים לארבעה תחומי ליבה: אוסף יהדות, אוסף ישראל, אוסף אסלאם והמזרח התיכון ואוסף מדעי הרוח הכלליים. קורפוסים שלמים מאוספי הספרייה ומאוספים של מוסדות שותפים הונגשו על ידי הספרייה, בהם קרוב לשלושה מיליון דפי עיתונים היסטוריים, עשרות אלפי ספרים, 80 אלף כתבי יד, עשרות אלפי שעות מוזיקה ישראלית ויהודית, מיליוני מסמכים ארכיוניים, תצלומים, מפות ועוד. הספרים הנותרים נמצאים במחסני הספרייה ובמחסנים חיצוניים.
לצד אלה, הספרייה הדיגיטלית כוללת אלפי סריקות של ספרים, כתבי יד, עיתונים, דפי תלמוד, מפות, ואת ארכיון הצליל. הספרייה, בדיוק כפי שחלמו והגו מייסדיה, היא בית לקוראים, לחוקרים ולסקרנים, למוזיקאים וליוצרים, ומקום מפלט לתלמידי ישיבה שמגיעים לקרוא בה בהיחבא. על פי חוק הספרים, כל מי שמוציא לאור ספר בישראל מחויב למסור שני עותקים ממנו לספרייה, ובכך משתתף ביצירת האוסף הגדול והמקיף ביותר בארץ של פרסומים ישראליים.
“אם יש מקום שהוא באמת סלע קיומנו במדינת ישראל, זאת הספרייה הלאומית”, אומר הסופר חיים באר, שארכיונו שמור בספרייה הלאומית לצד ארכיוניהם של ש”י עגנון, מרטין בובר, גרשם שלום, אצ”ג, א”ב יהושע, דויד גרוסמן, ס. יזהר ורבים נוספים. “זהו המקום שמרכז את כל ההישגים התרבותיים, הספרותיים והרוחניים של כל הדורות – ממעמד הר סיני ועד היום. כל מה שיהודים עשו וכתבו על יהדות - נמצא שם. כך היא הייתה מאז שהגה את הרעיון ד”ר יוסף חזנוביץ’, במאמץ אינסופי של דורות של חכמים ומלומדים”.
על פי בקשת הספרייה, באר מסר לה את ארכיונו ללא שום תמורה. “אם היה לי בית רוחני בארץ, זו הספרייה הלאומית", הוא אומר. "אם מדברים על אחדות עם ישראל מתוך גיוון – את רואה את זה שם. יושבים יחד תחת קורת גג אחת יהודים ולא יהודים, חרדים קיצונים שהשמידו אחד לשני את הפולמוסים, וזה המקום היחיד שבו זה נשמר. יושבים שם חילונים גמורים ואפיקורסים, כמרים ונזירים, ליד חכם קראי שבא מהאי קרים. זה אחד המקומות הכי מגוונים. כמעט שווייץ היהודית. אין מריבות”.
לאורך השנים ידעה הספרייה מלחמות, נדודים וטלטלות. האוצר הגדול שהיה בה שימש גורם חשוב במשא ומתן על פירוז הר הצופים. בשנת 1948, אחרי שבנייני הספרייה ניזוקו באופן קל מההפגזות, הם הועברו לפיקוח של אונסק”ו, אבל הפעילות בה לא פסקה לרגע: עובדיה המשיכו בעיסוקם סביב משלוחי ספרים מספריות ששרדו את השואה בצ’כוסלובקיה, בפולין, בהולנד ובשווייץ. היא שרדה גם פיגוע שהתרחש בקפטריה שלה במרץ 1969 והביא לפציעתם של 29 סטודנטים. האם היא תשרוד גם את מלחמת הקיום תחת כהונת הממשלה הנוכחית?
ירושלים במקום פריז
סיפורה של הספרייה התחיל באיש אחד, ד”ר יוסף חזנוביץ', ממקימי אגודת חובבי ציון, שעמד מול הכותל המערבי ונדר להקדיש את כל כוחו לארץ אבותיו. בתור התחלה, שלח 240 ספרים ל”בית מדרש אברבאנל”, על שם דון יצחק אברבנאל, ביוזמת מרדכי אדלמן, מאנשי “בני ברית” שמנתה את אברהם משה לונץ, זאב יעבץ, זאב וילהלם הרצברג ועוד. בכך ירה חזנוביץ’ חץ – אבן פינה לבית שכל כולו ספרים של העם היהודי. חזנוביץ’ נפגש עם אנשי “בני ברית” ב־1890, הצטרף לבניית הספרייה הלאומית ולא הפסיק לרכוש ספרים, כ־20 אלף בסך הכל. “חפץ אני להביא את בית אוצר הספרים הלאומי למדרגה כזאת עד כי כל החכמים המבקשים לתכלית עבודתם המדעית איזה ספר עתיק ימים, יוכלו לפנות לירושלים ולא לפריז, ברלין, לונדון וכו’”, אמר.
ב־1899 פרסם גילוי דעת בשם “מכתב להזכיר” ובו כתב: “בירושלים זאת ייבנה בית גדול, רם ונישא ובו ייאצר כל פרי רוח ישראל מיום היותו לגוי. כל הספרים הכתובים עברית וכל הספרים בכל הלשונות המדברים על היהודים ותורתם... הכל ייאצר בבית הגדול הזה, ואל הבית הזה ינהרו רבנינו, חכמינו וכל משכילי עמנו, וכל אשר לו לב מבין בספרותנו ורוחו שוקקה ושואפת לתורה ולחוכמה ולדעת דברי ימי עמנו וחיי אבותינו”.
“הספרייה הלאומית כשמה כן היא – המרכז הלאומי של הספר העברי, הלב הפועם של התרבות שלנו”, אומר פרופ’ מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן, מחבר הספר “מוציאים לאור כמתווכי תרבות”. “חרב הקיצוצים האיומה פוגעת בדיוק במרכז הלב הזה. חייבים להזרים מיד תקציב של פעילות לספרייה הלאומית כי בלי נגישות לנכסי התרבות שלנו וללא תמיכה ראויה בהם, אנחנו מערערים את יסודות הקיום שלנו כעם בארצו”.
בראשית שנת 2011 הוכרז על יציאתה של הספרייה הלאומית לדרך חדשה עם שתי בשורות: הקמת משכן חדש של הספרייה הלאומית בקריית הלאום בירושלים על מגרש שהקצתה ממשלת ישראל בסמוך למשכן הכנסת ומול מוזיאון ישראל, והכרזה על מהפכת ההתחדשות במסגרת מפעל השימור ההיסטורי הגדול והמקיף ביותר שנעשה אי פעם בישראל: העלאת ספרים, כתבי יד, מפות עתיקות, עיתונים, כרזות ועוד חומרים בני חלוף, מוזיקה ווידיאו לאינטרנט. באותה עת, ההשקעה במפעל ההתחדשות נאמדה בכ־200 מיליון דולר, מחציתם הובטחו על ידי קרן “יד הנדיב”.
אלא שבימים האחרונים הוטלה פצצה. במכתב לעובדי הספרייה כתב מנהל הספרייה, אורן וינברג, כי הסגירה מגיעה בעקבות הקיצוץ המשמעותי בתקציב הספרייה, לצד ירידה חדה בגיוס תרומות ובהכנסות עצמיות.
גילויים מרעישים
“הספרייה מחויבת לשמור על אוצרות המורשת היהודית והישראלית למען הדורות הבאים”, אמר בחגיגיות יו”ר הדירקטוריון של הספרייה הלאומית, דוד בלומברג, בעת ההכרזה ב־2011. “המעבר לבניין חדש מסמל את היציאה מגדרות האקדמיה לכלל המוני ישראל ופתיחת שערים פיזיים ווירטואליים לכל אדם בארץ וברחבי תבל”.
הגאווה ברורה. הספרייה מכילה כיום שלל אוצרות כמו “כתר דמשק” - תורה, נביאים וכתובים עם ניקוד, טעמים ומסורה גדולה וקטנה, כתב יד משנת 1260 שנכתב בידי מנחם ב”ר אברהם ו’ מאלך בבורגוס שבקסטיליה ועבר תלאות וגלגולים, מחברת העברית של פרנץ קפקא (1922), מפה של המזרח התיכון ששרטט אייזיק ניוטון בשנים 1680־1670, וגם “תקוותנו”, לימים “התקווה”, מאת נפתלי הרץ אימבר, כפי שכתב אותה כבר ב־1878 כשהיה בן 23, וכתב יד של ש”י עגנון, שניצל מהשריפה בבאד הומבורג (1924).
בעשור האחרון נרכשו כמה וכמה אוספים משמעותיים. כך למשל, ב־2017 בישרה הספרייה על רכישת האוסף הפרטי העשיר ביותר של ספרים וכתבי יד עבריים של ספריית קרן ולמדונה. האוסף נרכש במכירה פרטית בבית המכירות סות’ביס בניו יורק, בשיתוף עם אספני הארכיאולוגיה, הספרים והיודאיקה ד”ר דוד וימימה יסלזון, באמצעות תרומה של קרן חיים וחנה סלומון. הספרייה, שנוצרה לפני למעלה מ־60 שנה בידי האספן והיהלומן ג’ק לונצר, כוללת למעלה מעשרת אלפים יצירות המשרטטות את תפוצת הדפוס העברי ואת ההפצה של התרבות היהודית ברחבי העולם. לונצר הלונדוני, שהלך לעולמו בגיל 93, נדד ממקום למקום במשך שישה עשורים במטרה להרחיב את הספרייה הנושאת את שם העיירה האיטלקית שממנה הגיעה משפחתו. האוסף כולל עותק של התלמוד הבבלי מהמאה ה־16, שהוכתר על ידי בית המכירות סות’ביס כפריט היהודי היקר ביותר בעולם, לאחר שנמכר במכירה פומבית בדצמבר 2015 תמורת 9.3 מיליון דולר.
כשנתיים לאחר מכן, בתום משא ומתן ממושך, הצליחה הספרייה לרכוש חלק מכתבי יד יקרים המכונים “הגניזה האפגנית”: כ־30 כתבים ומסמכים אותנטיים המהווים עדות ברורה ויחידה במינה להימצאותה של קהילה יהודית באפגניסטן לפני מאות שנים, ובהם תיעוד המלמד על התרבות, הכלכלה, המדיניות וחיי הדת של היהודים שחיו במאות ה־10 וה־11 באזור זה של אסיה. כתבי היד נמצאו כפי הנראה על ידי רועי צאן מקומיים במערות שלימים הסתתרו בהן אנשי הטליבאן, ונמכרו לסוחרים אירופים. והיו גם גילויים מרעישים, כמו למשל עותק של מכתב של ר’ נחמן מברסלב, שגילתה ד”ר אסתר ליבס בזמן העבודה על תערוכה שהוצגה בספרייה לציון 250 שנה לפטירתו של מייסד תנועת החסידות, ר’ ישראל בן ר’ אליעזר, המכונה הבעל שם טוב, “בעש”ט”, ו־200 שנה לפטירתו של נינו, ר’ נחמן מברסלב. למרות שהמכתב נכתב לבתו בענייני חולין, הוא כתוב בעברית ונפתח במילים: “לכבוד אהובתי בתי הצנועה והחסידה החכמניות אשת חיל מרת אדיל”. המכתב המקורי מצוי בספריית האוניברסיטה האירופאית בסנט־פטרסבורג במכון למדעי היהדות.
מאז נודע על הקפאת הפעילות קיבלו עובדי הספרייה עשרות הודעות מקוראים וחוקרים המומים, שחששו שמדובר בסגירת המקום לצמיתות והביעו דאגה לגורלו. את הפרשה העגומה הזו מסכם חיים באר בשאלה: “לסגור את הספרייה הלאומית זה כמו לסגור את הכנסת. מה אנחנו עושים כאן אם אין ספרייה לאומית, אם אין לנו עבר או מקום לשמור את ההווה ולבנות את העתיד?”.