נגה מרון זוכרת בפרטי-פרטים את ליל ההצבעה ההיסטורי באו"ם בנובמבר 47'. לא מסיפורים ששמעה מאחרים. לא מספרי היסטוריה. אלה היו מהרגעים הבלתי נשכחים בחייה. "התכנסנו סביב הרדיו היחיד שהיה בסמינר", היא משחזרת. "ישבנו שם צפופים ונרגשים, כשאני על הרצפה. ברגע שהוכרזה התוצאה, פרצנו בשאגות שמחה ומבלי לחכות לאוטובוס, רצנו למרכז ירושלים".
איך משתנים הזמנים. מי שהייתה פעם פלמ"חניקית ויכולה לספר לנכדיה כיצד "נשאנו בתש"ח נשק ותחמושת מתחת לבגדים" וכיום היא תושבת הדיור המוגן באחוזת צהלה בתל-אביב, הוציאה בימים אלה בגיל 92 בהוצאת "סטימצקי" את ספרה ה-41, "החיים על פי אנג'ל", שהוא הראשון בספרות העברית, המביא את סיפורה של מטפלת פיליפינית, ועוד מנקודת המבט של זו.
"אני נתונה כיום במלחמה שונה לחלוטין לעומת אז", היא מעידה ממרום שנותיה. "אם בימים ההם השתתפתי במלחמה על המדינה, כעת אני לוחמת על ההישרדות הפיזית. אני, שתמיד מאירה פנים למטפלות הפיליפיניות שפועלות באחוזה שלנו, לא חשבתי שגם אני אצטרך מתישהו להיעזר באחת כמותן, כשאפילו לא נעים לי כשבאים לנקות אצלי את הבית. אבל כשחזרתי מרוסקת מניתוח, נזקקתי לעזרה. כשהרגשתי חזקה, נפרדתי מהמטפלת כעבור חודש ושלחתי אותה לטפל במישהי אחרת".
חוויה טיפולית כפי שמרון עברה עשויה להתבטא אצל כל אחד בצורה שונה; אצלה זה הניב ספר, שהוא כמנחת תודה למי שהייתה לזמן קצר הפיליפינית שלה. "אני קוראת לה בספר אנג'ל, כי באמת היא טיפלה בי כמו מלאכית", מציינת מרון. "מצד שני התמיה אותי שלא היה לה שום חשק לעשות משהו למען עצמה, חוץ מאשר לפתור סודוקו. אפילו לא התחשק לה לדבר עם הפיליפיניות האחרות אצלנו. 'הן רק אוהבות לדבר', אמרה".
לדברי מרון, יותר משרצתה לספר בספר על עולמן של המטפלות, רצתה להציג את עולמנו מנקודת המבט שלהן. שמה של המטופלת ברטה מייקלסון, פרופסורית ש"אפילו לא כתבתי למה" והיא נשואה להנרי, עורך דין שכבר לא נמצא במלוא הכרתו. כשאני תוהה על פשר השמות הלועזיים, היא, הצברית, טוענת שהמטופלים הם מדור שברובו הוא לא צברי. "אל נשכח שמבני גילי יש אחוז קטן של צברים", היא מעירה.
מה עושה לך הכתיבה?
"הכתיבה נותנת לי סיבה לקום בבוקר. כבר עברתי את החוויות הגדולות שיכולתי. היצירה על חיים של אחרים נותנת לי עוד חיים".
עם זאת, מבהירה מרון, שגם אם היא נוהגת להשכים קום, אין היא מסתערת על הכתיבה כעל עמל יומה: "כאשה עצמאית, כן, גם בגילי, יש לי מספיק מה לעשות עד שאני מגיעה לכתיבה. בין השאר אני מתעמלת מדי בוקר וגם מנגנת בפסנתר, שהבאתי איתי לדיור המוגן.
"כמו כן, גיליתי את הברידג', משחק מרתק וחשוב לבני הגיל השלישי. זה משחק חברתי, שגם מפתח את המוח ושומר על הזיכרון. כמי שעברה תקופות קשות בחייה, אני אסירת תודה למשחק הזה, שכאשר אתה שקוע בו, אין לך בעיות ודאגות. ואני הרי גדלתי בבית שבו משחק-קלפים נחשב למשהו טמא, על סף זנות".
מרון נולדה ב-28' להורים שעלו ארצה ממזרח אירופה שבע שנים קודם לכן להורים שעלו בעלייה השלישית. אביה עבד ברכבת ולאחר מכן בסולל בונה. אמה, אחותו של הרב הראשי איסר יהודה אונטרמן, לדבריה הייתה בסוכנות היהודית מזכירתם של בן-גוריון, שרת ולאחר מכן גם של שר האוצר הראשון, אליעזר קפלן.
כמי שהייתה מהראשונות בארץ שנקראו נגה, עד כמה שזה יישמע מפתיע, היא לא אהבה את השם שהעניקו לה הוריה. מרון מסבירה: "הורי קראו לי על שם סבתא שיינה. מכיוון שהם לא רצו לקרוא לי יפה, הם מצאו תחליף בנגה, אז מין שם מוזר, כשכמעט בכל משק הייתה פרה שקראו לה...נגה או סוסה, אם היה לה כתם לבן על המצח. מי שהתפרסם בשם נגה היה דווקא גבר, הבוטניקאי מייסד נאות קדומים נגה הראובני. כשם לא מוכר היו ששגו וכתבו 'נגע'. לכן, החלטתי שכאשר אגיע לגיל 18, אחליף לשם נורמלי כמו ברכה או חנה. אבל מהר מאוד זה התקבל כאחד השמות היפים ביותר. אז נשארתי נגה".
מרון, בוגרת סמינר בית הכרם, החלה את הקריירה שלה כמורה בבית הספר ע"ש ביאליק, בתל-אביב. היא יודעת שהיום זה בית-ספר לילדי העובדים הזרים בתל-אביב ונקרא רוגוזין. "לפני שנה גילו אותי תלמידים מאז, שהם היום בני 73", היא מעידה. "הם באו אלי וזאת הייתה חוויה בלתי רגילה. מאז אנחנו בקשר. אני מאוד פעילה בפייסבוק, דרך אגב. זה תחליף נהדר ל'מכתבים למערכת' של פעם".
במשך שנים הורתה, ניהלה בתי-ספר והייתה פעילה בהסתדרות המורים. במקביל הקימה משפחה. בעלה היה מהנדס תעשייה וניהול, גם מחלוצי תחום המחשבים בארץ. לפני 18 שנה הוא נפטר. שנתיים קודם לכן נפטר בגיל 48 ממחלה איתן, אחד משני בניהם, מהנדס אלקטרוניקה במקצועו. בנם השני, אסף, הוא דוקטור למתמטיקה ולמדעי המחשב במכון ויצמן.
כמעט מיותר לשאול את מרון עם מה היא כותבת. "משנת 88' אני כותבת רק במחשב", היא מספרת. "רק את רשימת הקניות אני כותבת בכתב-יד וגם חוויות שאני נזכרת בהן - לצורך כתיבה".
למרון יש שישה נכדים וארבעה נינים, שקל לנחש שלא משעמם להם עם סבתא שכזאת, "אם כי הם לא כל כך מתלהבים לשמוע סיפורים".
מן הסתם הם גדלו על ספריה, אם כי הסופרת שבה פרצה מאוחר, יחסית, לאחר שעד אז הכתיבה שלה הצטמצמה ב...מזכרים ובמאמרים בתחום החינוך. בהיותה בת 58 וכבר סבתא לנכדה הגיחה עם ספר הביכורים שלה "מה שקרה לגילי וגם לי". לא, אין לה נכדה ששמה גילי. "כל השנים נזהרתי שלא להכניס את שמות הנכדים והנינים שלי לספריי", היא מבהירה. "הנכדה הבכורה שלי כבר הייתה בגן כשכתבתי את הספר הראשון ובו התייחסתי לבעיות רגשיות של ילדה קטנה".
מסתבר שהוצאות הספרים לא המתינו עם שטיח אדום לסופרת החדשה ועם המרץ שבו התברכה הוציאה את ספר הביכורים שלה בהוצאת ספרים פרטית קטנה שהקימה. "אלמלא כן, ספק אם הייתי למספר כה רב של ספרים שהוצאתי", אומרת מרון שבמקביל מצאה אכסניה גם בכמה מההוצאות המובילות.
תוך שנה פרשה מרון לגמלאות מעבודתה החינוכית מאז היא סופרת ב"משרה" מלאה, "לאחר שהגעתי למסקנה שאני נהנית יותר מכתיבה". את ההנאה הזאת היא מפיקה מכתיבת ספרי ילדים, נוער ומבוגרים, כשבשנים האחרונות עבר אצלה הדגש לסוגה האחרונה.
תשעה מספריה נכללים בסדרת "ספרי חירות", שבו נכדה מוצאת את יומנה של סבתה חירות מהימים שבטרם מדינה, שדרכו היא כותבת על אירועים שהיו. מרון: "כמי שהייתה מורה הרבה שנים, הייתי מאוד מאוכזבת על שלמרות שאנחנו מלמדים על הקמת המדינה, לא יודעים הרבה על התקופה. חשבתי שעלי לכתוב על זה, אבל לא ספר היסטוריה, שאותו לא יקראו והחלטתי להביא את הדברים תוך כדי התייחסות לבעיות שלהם, כולל אהבה, קנאה ויחסים עם הורים ומורים".
כשמשוחחים עם מרון, לא רק שמתרשמים שהיא איננה נראית ונשמעת בגילה, אלא מגלים שבספריה היא הולכת עם הזמן ונושאים כמו הטרדות מיניות מוזכרים בהם. ספרה "יש מישהו אחר", שהיא הוציאה לפני שלוש שנים, מתגלה כספר פוליטי, שבו היא מביעה חשש ש"אם המלחמות הפנימיות לא ייגמרו ואם הדתיים ישתלטו על המדינה, מיטב הכוחות והמוחות שהפכו אותנו למה שאנחנו, ילכו מכאן". "מי יישאר?", היא מוסיפה. "יישארו לומדי התורה ואלה שאין להם מקצוע שאיתו אפשר לעזוב ואז לא יהיה נעים לחיות כאן".
את עוקבת אחרי ההפגנות בבלפור?
"אני מתלהבת שיש כה הרבה אנשים שאכפת להם, אבל אני לא מאמינה שההפגנות האלה עוזרות".
הקורונה מעוררת בך פחדים?
"אין לי מה לפחוד. את מיטב חיי כבר עברתי. אני יודעת טוב מאוד שאין אדם שחי לנצח. אני רק רוצה לא לסבול. השארתי הוראה לא להאריך את חיי באופן מלאכותי. מתי שזה יקרה, זה יקרה".