נטע חוטר, "ברוכה הבאה לחיים שלך", תכלת, 288 עמ׳
מיץ׳ אלבום, "למצוא את צ׳יקה", מאנגלית: דרורה בלישה, מטר, 273 עמ׳
נתחיל בחדשות הטובות. "ברוכה הבאה לחיים שלך" הוא הספר הכי מצחיק שקראתי השנה. מצחיק ברמת כאבים פיזיים מרוב צחוק, השלבים העליונים ביותר של סולם ריכטר של הצחוק, צחוק בקול רם, צחוק מהסוג שאתה תופס את עצמך ושואל, "זה באמת כל כך מצחיק או שקצת יצאתי מדעתי?". התשובה חד־משמעית: זה באמת כל כך מצחיק (וגם אם קצת יצאתי מדעתי, כן ירבו קטליזטורים כאלה).
בניגוד לכמה ספרי מקור מהעת האחרונה שלא ננקוב בשמם, שהצחיקו בעיקר את כותביהם וכמה מחבריהם (ומה לעשות שהחברים האלה הם גם מבקרי ספרות, משפיענים ברנז'איים מטעם עצמם ומדרגים במיני ועדות מדרוג), ולהבדיל מספרי עירית לינור ולימור נחמיאס שפעם אולי נחשבו מצחיקים אבל היום מעוררים פיהוק, במקרה הטוב - הרומן השני של נטע חוטר פשוט נורא־נורא מצחיק, אבל ממש. אפילו יותר מצחיק מספרה הראשון, "תזכירי לי מי את", שזאת חתיכת הישג.
ההשוואה לנחמיאס כמעט מתבקשת. שלושת ספרי המתח שלה היו שנונים (נכון לזמנם) ואווריריים לכאורה, אך למעשה אפלים ומורבידיים, עם נגיעות סדיסטיות, פסיכופתיות או סתם פרוורטיות - הגדרות שיפות גם לספריה של חוטר. התגובה שלי בזמן אמיתי לספרה השני של נחמיאס, "צבוטותי", שראה אור ב־1996, הייתה דומה לתגובתי הנוכחית ל"ברוכה הבאה לחיים שלך". חשבתי פחות או יותר שהוא האירוע המרענן ביותר בתולדות התרבות הפופולרית מאז המצאת הקרטיב. לא מזמן חזרתי אליו והזדעזעתי. פשוט לא יכולתי להאמין שהספר הזה הצחיק אותי - או כל אדם אחר, לצורך העניין - אי־פעם. או שההומור שלו התיישן עד כאב, או שזה אני שהזדקן והחליד.
הומור הוא כנראה כמו סקס (אם כי, כמו שהייתה אומרת השחקנית והסופרת המנוחה חנה רוט, אוי לו לאותו סקס שהוא מצחיק) - לפעמים כדאי להסתפק בזיכרונות הטובים ולא להעמיד אותם שוב במבחן, פן תיאלצו להתמודד עם שאלות מערערות כמו "אני נמשכתי לאדם הזה?", ובמילים אחרות: "אני נכנסתי למיטה עם הדבר הזה???".
וכאן אנחנו מגיעים לחדשות הרעות, שהן לא באמת רעות. מה עושים עם ספר כמו "ברוכה הבאה לחיים שלך"? נישאר ברשותכם עם אנלוגיית הסקס. שוו בנפשכם סטוץ מדהים, לילה של אורגזמה אחר אורגזמה, זיקוקין דינור, מטס חגיגי של חיל האוויר ותזמורת הצבא האדום - ש־24 שעות אחריו אתם פשוט לא זוכרים שום דבר ממנו, חוץ מהעונג עצמו.
זה מה שקרה לי עם הספר. נהניתי מכל שורה, התפללתי שלא ייגמר לעולם, ויממה אחת אחרי אין לי מושג מה היה שם, מי היו הדמויות ומה קרה להן, למה התכוונה המשוררת. כלום. אני רק זוכר את תחושת ההתעלות והאקסטזה. שזה הרבה. שזה המון אפילו, נכון? במבחן ה"מה נשאר" הספר מקבל ציון נכשל, כי לא נשאר דבר. אצלי, בכל אופן. במבחן של שמחת הקריאה הוא מקבל 400 מתוך 100. איזה מבחן חשוב יותר? איזה מבחן קובע? שטויות, עזבו, בואו לא ניכנס לשם אפילו ולא נחקור במופלא מאיתנו.
נטע חוטר היא כותבת קומית נדירה. את הדיאלוגים שלה צריך להלחין ולשיר בבתי אופרה מלכותיים. "מגיע לה יותר", טוענת דמות אחת ב"תזכירי לי מי את". "לא, מגיע לה פחות", חורצת חברתה. לו היה לי שקל על כל הברקה לשונית שלה הייתי אוליגרך. אוסקר וויילד וגראוצ'ו מרקס היו מאמצים בקלות אחדות מאמרותיה, ויובל נח הררי היה שמח לחתום על אחרות, כמו "כסף זה לא מעניין. מה שמעניין זה הרגשות שקבורים תחתיו". אם בספרה הראשון אחת הדמויות נראתה כמו "באדי בילדר שבלע חנון", הרי שכאן אנחנו זוכים בין היתר בטיפוס עם "פרצוף של תרמית פירמידה". אף אחד לא חשב על זה קודם, לפניה. עובדה.
יש לה יכולת כמעט על־אנושית להתמודד עם האיומות בסיטואציות (וזה, אגב, ספר שמתחיל במילים היחידות שבהן היה יכול להתחיל: "את נראית מחריד") בלי למצמץ ובלי לזייף לרגע עם הומור הגרדומים, והיא מלכת הפארודיות הסגנוניות (ספר ההדרכה שכתבה אחת הדמויות נקרא "ברוכה הבאה לפרצוף שלך: עכשיו תתמודדי"). האפלה יפה לחוטר, כשם שהתעסקות עומק בסוגיות כמו ציפויי חרסינה מוגזמים לשיניים ו"איברים שמוצאים מהקשרם" באה לה בטבעיות מוחלטת. התעללות בילדים, נשים מוכות ויתמות צורבת - היא יכולה לכולם. דוקרת בבשר החי ומחלצת צחוקים גם מהמוגלה של האכזר בפצעים.
כשגמרתי לקרוא את הספר, היה נדמה לי שהוא עולה על סך חלקיו ושהוא "גדול" יותר ממה שנדמה לו עצמו. הוא נראה לי כמו "ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט, אבל עם הומור. גם כאן יש קבוצת חברים שהחיים שלהם חורבה, כהגדרת חוטר, ושדוגרים על סוד נורא מן העבר, שמאיים לכלותם אלא אם יחזרו לזירת הפשע ויסגרו את מעגל האימה אחת ולתמיד.
היומרות של חוטר מינימליות, אבל משהו שגובל בנס גורם לספר להתרומם מעליהן. אולי אלה הדמויות הנפלאות (ובראשן, מבחינתי, צמד השחקנים האנטי־שייקספירי הדר והגר), אף על פי שכולן, כמו בסדרות טלוויזיה אמריקאיות דוגמת "בנות גילמור" ואחרות, שאפשר לחשוד כי עיצבו במידה רבה את עולמה הרוחני של חוטר, שנונות כמעט באותה מידה ומדברות בקול כמעט אחיד, שהוא קולה (רב־הגוונים כשלעצמו) של המחברת; אולי זאת ההתבוננות בדברים קטנים כגדולים, שמצליחה להפתיע בכל שלב - ב"רצף גנטי שמחרב משפחות" או בכישרון המופלא של בני אדם להתאהב רק במה שאי אפשר, בתור התחלה, וכמובן בהתעקשות לסגור מעגלים שמלכתחילה לא היה שום צורך לפתוח; אולי זו הנשמה היתרה שמנשבת בין השורות, כמעט בעל כורחה. ואז, כאמור, שכחתי הכל. ועדיין אני אומר: אם משלמים לי כדי לקרוא ספרים של נטע חוטר, החיים כנראה מהממים.
כקונטרה לפצצת הצחוק הזו, המושלמת בסוגה, הרשו לי להעניק לכם פצצת בכי מופתית, שמחדשת את האמון במין האנושי כולו. "למצוא את צ'יקה" הוא סיפורם האמיתי ומרעיד הנפש של מיץ' אלבום ושל צ'יקה, יתומה פעוטה מהאיטי שחדרה לחייו וללבו, ושאותה ליווה במסירות אין קץ עד למותה הטרגי ממחלה נוראה. כל כך הרבה דמעות לא שפכתי מאז הפעם האחרונה שצפיתי בסרט "תנאים של חיבה", ושוב נזכרתי שבכי מזכך לא פחות מצחוק.
כך כותב אלבום לילדה האמיצה, העליזה והמקסימה שהייתה לו כבת. "היו רגעים בשלב זה, צ'יקה, שבהם שאלתי את עצמי אם אנחנו לוחצים עלייך חזק מדי. אם הטיפולים לא התישו את גופך הקטן והיקר. הדברים שסבלת. תופעות הלוואי. לעתים קרובות נראית עייפה כל כך. אבל להיות איתך באותו חג מולד, חבוקה בזרועותינו, להביט איך את מרוקנת גרב אדום, לדעת ששרדת עוד יום - ויום זה במיוחד - מילא אותנו אושר ממש כמו משפחה שמנסה להוקיר כל רגע, משהו שלפעמים הוא הדבר היחיד שמשפחה יכולה לעשות".
תודה לכם, חוטר ואלבום. בזכותכם אני רוצה לצחוק. בזכותכם אני רוצה לבכות. בזכותכם, אוי לבושה, אני רוצה לחיות. תהרגו אותי וזהו.