אמיר זיו, “חמצן", עם עובד, ספריה לעם, 254 עמ'
אבי המשפחה הוא טייקון מפלצתי ששכח מתי עשה את המיליארד הראשון שלו, ומאז אינו יודע שובע, ועד שלא ישתלט על כל מה שזז פשוט לא ירפה. בריאותו המעורערת אינה מונעת בעדו מלרדות עד מוות בכל אויביו (הרבים) ואוהביו (הבלתי קיימים?). ילדיו, המעורבים באימפריה העסקית שהקים בעשר אצבעות, שרוטים, חבוטים ומסורסים כולם בדרגות שונות של חומרה; רעל וארס וחומצות גופרתיות זורמים בעורקי האוליגרכים/מונרכים החדשים, אבל הם מקיזים מתוך שינה את דמם הפשוט של כל הסובבים אותם, והתענוג עצום ורב.
עד כאן על משפחת רוי, המככבת בסדרת הטלוויזיה “יורשים" של HBO, שעונתה השנייה גרפה לא מזמן כמה פרסי אמי נוצצים. ועתה נעבור למשפחת תרשיש, שעושרה מופלג ולפניה עסקת נדל"ן מדברית בשווי מיליארד דולר, וזו רק 1997, עת יצא ספרה של שולמית לפיד, “חול בעיניים", מסדרת ליזי בדיחי, שהתחקה אחר אריסטוקרטיה באר־שבעית ששוקעת בחולות טובעניים של שחיתות ורצח עם דגים רמי דרג שמסריחים מהראש, כמשחק מקדים למציאות חיינו המבדרת כעבור שני עשורים.
המנה העיקרית מוגשת כעת בטרקלין הנשפים. המשפחה שבמרכז הרומן החדש של אמיר זיו היא משפחת ידיד, אצולה מקומית לא ממש ידידותית, שהייתה יכולה להיות התשובה המקומית לשבט רוי הפראי. חבל ש"חמצן" לא נותן פייט ראוי ל"יורשים", במסגרת המגבלות הידועות של המדיום שבו הוא מתקיים. עידן רב־ערוצי עצבני כשלנו מחייב שינוי בחוקי המשחק. כשנכנסים למגרש תחרותי עמוס בשחקניות כמו "יורשים", שבאו לנצח בכל מחיר בקרב על תשומת לבו של צרכן התוכן הבררן, שדי לו מן הסתם במשפחה בדיונית/ביזיונית אחת מהאלפיון העליון בכל עת נתונה, צריך לעשות את זה עם דם בעיניים.
אבל ספרו השני של זיו מנומס מדי (להוציא איזו סצינת מרד גרוטסקית שמתרחשת בשירותים), מהוסס לרגעים, מינורי וכמעט חסר שיניים. צביטות אקראיות של רשעות צרופה, בעיקר ביחס לשותף העסקי המתואר כ"זולל שאריות" ואפילו כמי ש"מחליש את המוזיקה כדי לשמוע אותך מזיין מעבר לקיר", ויציאות (בהקשרים אחרים) כגון “מסריח כמו בית שחי של זקנה במעייני הישועה", השאירו אצלי טעם של עוד. הספר נעים לקריאה אבל לא מחשמל, נבון אבל לא מעיף־ראש, וככה לא לוקחים אליפות. תמיד אפשר כמובן להתייחס אליו כאל סקיצה טובה לסדרת טלוויזיה משובחת, ולקוות שבמעבר אל המסך הקטן תתאפשר פעולת הרחבה ועיבוי, העמקה וחיזוק של כל היסודות והחומרים - ויש בהחלט עם מה לעבוד.
הגימיק המרכזי של הרומן הוא פרישת העלילה מהסוף להתחלה, בסדר הפוך שמארגן את הנתונים כך שעם כל צעד לאחור נבין ונגלה יותר על מה שקראנו בעמודים הקודמים, והתמונה השלמה תתבהר (או במקרה הזה, תתקדר) שכבה אחר שכבה מתעתעת. עשו את זה קודם, לפניו (דוגמאות בשליפה: המחזה “בגידה" של הרולד פינטר, הספר התיעודי “סטיוארט" של אלכסנדר מאסטרס, המותחן “רשימת אוקטובר" של ג'פרי דיבר וכמובן, מלך מלכי הז'אנר, הסרט “ממנטו" של כריסטופר נולאן), אבל זיו מצליח רוב הזמן לשמור על נימה מרעננת, עם כמה הפתעות ושיאים (אזהרת קלקלן: פרק טעון שבו נער עובר סוג של תקיפה מינית על חוף הים בידי שתי צעירות, מצטיין במיוחד ולא יישכח במהרה), ונגיעות של טרגדיה יוונית או טורקית או אחרת, שעלולות להיראות שרירותיות או פשטניות (אבות אכלו בוסר וגו'), ובכל זאת דוקרות בלב איכשהו.
יש גם נפילות, כמו פרק שבו מובא נאום של צלע במשולש רומנטי עגום, שנראה קצת מרוח; יש צרימות בדיאלוגים מסוימים, כשהדמויות הצעירות לא מדברות כמו שבנות גילן מדברות ב"חיים", אם כי נדמה להן - ולזיו - שכן: “עפתי בשנייה, מה? אני מתה על זה", ובני 70 (עם ידיים מגוידות!) מתבטאים לפעמים כמו בני 90 (מי עוד אומר “שמגג" או “מבסוט חאלס"?). הביטו בכוכבי “זהו זה", נערי הפוסטר של תנועת "70 הוא ה־45 החדש", לא חראם להציג את בני דורם כחטיארים דהויים? סצינת נשיקה באמבולנס (דרך מסיכה!) הביכה אותי מעט, כשלצד דימוי עור לבצק חלה שהותפח בבני ברק הופיעו תיאורים כמו “כאילו כל פנימו מפעפע החוצה דרך הנקבים שבעורו הסומר", שזו ספרות מיופייפת (ולטעמי מזייפת) יותר מאשר יפה.
הדמויות אינו מפותחות דיין, ולא כולן מעניינות באותה מידה. רובן מסומנות וממלאות מכאנית תפקידים מוגדרים במקום לקבל נפח רגשי אמיתי. חוקרת המשטרה למשל היא רק טיוטה של דמות, ושוב לא יכולתי שלא לפזול אל חדרי חקירות מאחורי הגדר ולפנטז על מבטן מחביץ החמאה והמדבר יותר מאלף מילים של הלן מירן ב"החשוד העיקרי" למשל, ואפילו של לירז חממי ב"מנאייכ", פצצת הרייטינג המשלהבת של התאגיד (ויש ב"חמצן" אי־אלו לחשושים על מח"ש). “מנאייכ" טיפלה בין היתר בשחיתות משטרתית שמחלחלת לחלונות הגבוהים, ואילו “חמצן" מעלה על ראש שמחתו את שלישיית שוקולד מנטה מסטיק הישנה והטובה: הון־שלטון־עיתון. זיו, שהוא גם עיתונאי ועורך כלכלי ותיק, מנסה להציץ אל חדרי החדרים של אילי ההון המושחתים יותר ופחות שסיקר במהלך השנים.
אחרי “שיטת השקשוקה" ושאר מעלליהם המדווחים־היטב של הטייקונים המקומיים שנכנסו ויצאו מחדרי חקירות ובתי מעצר, שלא לדבר על התיקים התלויים ועומדים כנגד ראש הממשלה המכהן, קשה לזעזע אותנו עם קומבינות לא כשרות בצמרת (וגם לא עם בני טייקונים שמריצים שורות קוק על עורף מלצריות קוקטיילים). בהיעדר תובנות חדשניות ומשמעותיות על מהותו של העושר הגדול והרדיפה אחר כסף כדרך חיים (“אתה אף פעם לא יודע כמה אתה צריך, ואתה תמיד צריך יותר ממה שאתה יודע"), הערך המוסף של גרסת הרומן, ושל המטען המקצועי שזיו מביא עמו, אינו ברור לחלוטין במבט ראשון. אבל חוויית הקריאה מתגמלת בסופו של דבר ונטמעת בהצלחה במחזור הדם הלא־כחול של הקורא קשה היום ומוכה האוברדראפט, ומשהו בתמימות הכמעט אנלוגית־בעידן־דיגיטלי של הכתיבה מחמם את הקרביים הדואבים כמו הוויסקי היקר שסב עריץ ואכזר (ועדיין, איפה הוא ואיפה לוגאן רוי השטני מ"יורשים"?) שצמח מאשפתות, פחות או יותר, בסגנון אנשים כמו יצחק תשובה, מגיש לנכדו כמחוות חניכה.
אולי זה בכלל סוג של משל לבני הנעורים. היזהרו בנעוריכם, ובעושרכם, וביצריכם, כי חטאים קדמוניים תמיד נושפים בעורפכם. על עטיפת הספר מופיע ציור של נער, ולמקרא סיפורו של יורש העצר הקטן והמבולבל, לא יכולתי של לשמוע את מילותיו של עלי מוהר המנוח ואת קולו של גבי שושן ז"ל, גיבור טרגי בפני עצמו, מהדהדים ברקע: “16 מלאו לנער ולבו המה/הוא כתב שירים עם שחר ולחש את שמה (...) וכך התחיל העצב המתוק/והבדידות חונקת את הצחוק". מי יודע, אולי כסף זה באמת לא הכל בחיים.