היד המטלטלת קוטעת את החלום. ״כבר שש בבוקר, את צריכה ללכת לעבודה...״ היד הקשה לא מרפה. העלייה לערנות ארוכה מתמיד. היא שומעת את אמהּ רוטנת: ״למה זה מגיע לי?״ היא תמיד רוטנת, לעולם לא מרוצה. פעם בגלל חדר לא מסודר, פעם בגלל הגעה מאוחרת הביתה, ואם אין סיבה היא כבר תמציא אותה. ״את כמו הומלסית״, היא שומעת אותה בשולי ההכרה המתעוררת לאִטה. ״למה אני צריכה אותך בבית, אוכלת את הלחם שלי״. אמהּ, שעלתה מקזבלנקה, מדברת צרפתית, שופעת פתגמים, מקללת בערבית מרוקאית ומשרבבת לפעמים כמה מילים בעברית.
החדר קר בבוקר, שמיכת הצמר הישנה מעלה ריח לא נעים של זיעה. באין מיטה היא ישנה על מזרן שמונח על הרצפה, נושמת את האבק המצטבר בשוליו. לפעמים אצבעות רגליה נוקשות על הרצפה מתוך שינה והיא מתעוררת מהכאב. כשהיא קמה בבוקר היא דוחפת את המזרן מתחת למיטה של אחיה. הוא צעיר ממנה בשנתיים ובכל זאת קיבל מיטה. ״אח שלך חולה״, זה מה שהיא שומעת מהרגע שהוא נולד. ״יש לו מום בלב, אסור לו להתאמץ״. לכן היא חייבת לוותר. תמיד. וגם לעשות הכול עבורו. שימות כבר, היא מייחלת. הדירה הקטנה השכורה בבת ים מכילה שלושה חדרים, היא ואחיה הקטן ישנים בחדר אחד, הוריה בחדר השני, והחדר השלישי הוא חדר הכניסה שהוא גם חדר האורחים, חדר האוכל והחדר שבו הוריה רבים עד שהם יוצאים לעבודה ומהרגע שהם חוזרים ממנה.
השעון המעורר מצטרף למתנכלים לה ומצלצל ללא הפוגה. היא צנופה על צדה בתחושה מעורפלת של אסון בוקר ממשמש ובא. בית הספר. מחוץ לבועה שהיא מתכנסת בתוכה מתרחשת המולה. ״קומי כבר״, היא שומעת את אמהּ צועקת, נובחת בכעס מהול בייאוש, ״את תאחרי לחלוקה״, ומסיימת באמירה בערבית מרוקאית, ״יעזור לכם רק המקל״, היא מתהפכת לצד השני בהתרסה. לקום פירושו להיכנס לטירוף הקיום שכבר מתחולל סביבה.
אמהּ היא אישה גבוהה, גרומה במקצת, קשת יום, שטיח של קמטים חורץ את מצחה כשהיא כועסת וקמטי מרירות מדקקים את פיה. אנשים יכולים לראות בה אישה פשוטה ואפילו אטומה שהחיים התנגשו בה, אבל אין איש חולק על חוכמתה. במרוקו גרה עם משפחתה מחוץ ל״מלאח״, ה״גטו״ של היהודים המרוקאים. היא עצמה למדה במוסד חינוך יהודי־צרפתי, ״כל ישראל חברים״, ועם סיום הלימודים בגיל שש־עשרה שידכו אותה לבעלה. היא ובעלה, שהוריו לא הורשו לעלות לישראל כי היו מבוגרים מדי, עלו לארץ בעלייה הסלקטיבית.
כעבור זמן נודע להם כי תמורת אישור העלייה שלהם שילמה ישראל למשטר המרוקאי מאתיים וחמישים דולרים על כל אחד מהם. ״זה הערך שלנו במרוקו״, אמר בעלה, ולא ידע שהערך שלהם בישראל יהיה קטן בהרבה. כמו גורלם של רבים מהעולים ממרוקו, גם גורל הוריה לא שפר עליהם: הם לא מצאו עבודה, התקשו בקליטת השפה, והממסד הגזעני הגדיר אותם כעליית ה״לומפן פרולטריון״ המזרחי, שכבת עולים החיה בשולי החברה, אנשים חסרי כול למעט ילדים, קצתם פושעים ומובטלים.
הבעל, שחש אשמה על שהשאיר את הוריו הזקנים לבדם במרוקו בגלל הסלקציה של הממשלה הישראלית, הידרדר לסמים. החיים של בני הזוג הפכו להיות בלתי נסבלים. אז החלו הקללות ואחריהן האלימות הפיזית, וכשאמהּ היתה בהיריון איתה דחף אותה בעלה באחד מהתקפי הזעם שלו, והיא התגלגלה במורד המדרגות שבין שתי הקומות. לאחר ששני ילדיה יצאו משלב הינקות, היא החלה לעבוד בניקיון וכעוזרת לקוסמטיקאית. האישה הצעירה, המשכילה, החכמה והנאה נבלעה בתוך החור השחור של מצוקת הקיום חסר התקווה ששרר בארץ והפכה לאישה מרירה וכועסת.
איזה נאצית, חושבת מוריאל על אמהּ כשתריס הפלסטיק המתפורר נפתח בטריקה ומכניס פסי אור בוקר צורב לחדר פנימה. אבק החדר החל להסתחרר סביב האלומה, קרירות מצמררת את עורה. ביום רגיל היא צריכה לקום בחמש או בשש בבוקר כדי לחלק לחמניות טריות ארוזות בשקיות קטנות או תפוזים בעונה. זו העבודה שלה.
היא תולה את השקיות על דלתות הכניסה של הדירות בבתים המשותפים. בבתים שיש להם גינה קטנה ושער כניסה היא קושרת את השקיות לידית השער וחושבת על המשפחה הישֵנה מאחורי השער, שאף אחד מבניה ומבנותיה לא קם בחמש בבוקר כדי לחלק לחמניות. אם הם קמים זה רק בשביל להוציא את הכלב הצפוני הגזעי שלהם כדי שלא יחרבן בבית על השטיח הפרסי עם המיליון קשרים למטר.
לעומת בנייני המגורים העלובים, הדירות עם המרפסות הסגורות בתריסולים, ובליל האנטנות העקומות על הגגות המוארכים, בית מטופח עם קרקע ופרחים נראה לה בכל פעם מחדש כמו חוץ לארץ. כלומר, משהו שהיא ראתה בתמונות כי בחוץ לארץ היא לא הייתה. אתמול חיכתה לה בחוסר סבלנות מופגן בעלת אחד הבתים. מתברר שעורבים קרעו במקורם את השקית וניקרו בכל הלחמניות. ״או שתכניסי את זה פנימה ליד הדלת או שאני מבטלת את ההזמנות״, אמרה לה. שמנה דוחה, חושבת מוריאל, בא לי לדחוף לה את הלחמניות לפרצוף ולקמט אותן על הלחיים התפוחות שלה, חתיכת מיליונרית משומשת עם שדיים שנופלים עד לחגורת החלוק, זה מה שיש לה לעשות בחמש בבוקר, לאיים עלי בזמן החלוקה.
עוד לא פקחה את העיניים, וכבר אמא שלה עטה עליה כמו עורב גדול. היא מרגישה שאמהּ מפשילה את שולי השמיכה. ״אין לי חלוקה היום, אמא״, היא פולטת מתוך השמיכה. ״הילדה מדברת! היא חיה, חבל. בטח כבר פיטרו אותך!״ היא שומעת את האם. ״מה, הלכת אתמול לים או שסתם היה קשה לך לזכור את כתובות החלוקה?״
״לא, אמא, לא הלכתי לים ולא פיטרו אותי, יש להם יותר בנות ממה שהם צריכים אז יש תורנות חלוקה״.
״למה לא אמרת לי? למה אני צריכה לקום כל כך מוקדם בגללך?״
״כי אף פעם אין לך זמן לדבר איתי. כשאני באה הביתה את עסוקה, או ישנה או מדברת עם השכנה״.
״אתם רוצחים אותי. הערבים רצחו את ההורים שלי, והילדים שלי רוצחים אותי. בשביל מי אני עובדת? תגידי לי, בשביל מי אני נקרעת לגזרים, ולך עוד יש טענות?״
״אני מצטערת, אמא, אני מצטערת״. אלוהים נתן לאמהּ שני ילדים, מעט לחם ומעט נחת. אפשר לישון עוד שעתיים. גם רוצחת אימהות צריכה לישון.
למה אנשים מביאים ילדים לעולם? בשביל לצעוק עליהם? אני בחיים לא אעשה ילדים. במחשבה המעודדת הזאת היא שבה ונרדמת.
שמה מוֹרִיאֵל, מוריאל אלפסי. היא לא מרשה שיקראו לה בשמות חיבה או בקיצורי שם כמו מוֹרי או מוּרִי, שזה בכלל כינוי למוסלמים. היא ישנה לבושה במכנסיים קצרים אדומים ובחולצת פלנל גברית עם שרוולים ארוכים וכפתורים שבורים. בוקר שלא צריך לקום בו בשעה חמש הוא בוקר מפנק. היא מושכת את הזמן עד הדקה האחרונה, אחר כך מעיפה מעליה את השמיכה, מתיישבת על המזרן בברכיים מוגבהות, מותחת את ידיה לגובה, נאנחת ומהדקת את השפתיים. לפחות נחסכה ממנה ההתלבטות מה ללבוש.
היא לומדת בכיתה י״ב בבית ספר ממלכתי דתי, שרבות מתלמידותיו הן בנות עדות המזרח כמוה. על כל הטפסים של בית הספר מצוטט ריש לקיש: ״לא נברא הירח אלא ללימוד״. היא לא הולכת לבית הספר הזה מכיוון שהיא או הוריה דתיים, אלא כי שם נותנים לתלמידות ארוחת צהריים כמעט חינם. בתמורה צריך לסבול את הטרחה המשעממת של לימוד התורה. שעות שבהן יותר ממחצית הכיתה נרדמת מול פני המורה. כל תלמידה וטכניקת השינה הייחודית שלה. היא, למשל, למדה לישון בעיניים פקוחות. אבל היא עושה את זה לעתים רחוקות כי היא אוהבת ללמוד גם אם אינה מודה בכך.
מהחלון הפתוח למחצה נישאים רעשי התנועה. היא גרה מעל שדרה רחבה ומרכזית, שתי תחנות אוטובוס ממוקמות מתחת לביתה משני צדי הכביש. האוטובוסים נעצרים באנחה חורקנית, פורקים ומעמיסים סחורה אנושית ומפליגים לדרכם בנפיחה מרעישה, דואגים להזכיר לה שזוהי תחילתו של יום חולין רגיל. היא מורידה את חולצת הפלנל ועוטה על עצמה את חולצת בית הספר ומכנסי טרנינג אפורים. על השולחן מחכה פרוסת לחם עם גבינת עדן, גבינה מותכת למריחה, וכוס תה פושר. אמא שלה מתעסקת עם אחיה, שגם הוא אינו רוצה לקום. היא שומעת אותה מקללת וצועקת: ״מה שאתה עושה לי שיעשו לך הילדים שלך!״.
אמהּ עובדת כעוזרת במכון יופי. ״אני חייבת להיות מטופחת, רחוצה, נקייה, זה נראה רע אם הקוסמטיקאית...״ את עוזרת, אמא, רק עוזרת, האשכנזיות לא ייתנו למרוקאית לגעת בפנים שלהן. היא חושבת על אמא שלה בלי צער. מבחינתה של מוריאל, אמהּ נראית, מרגישה ומריחה כמו סחבה רטובה שנזרקה מתוך הדלי. ״אתם רוצחים אותי״. לחתול יש פחות נשמות מאשר לאמהּ. לאחיה חסר התועלת יש הסעה, בית הספר שלו רחוק מזה שלה. מהמדרגות נשמעת קריאה לאחיה, הוא קופץ מהכיסא, בדרך ליציאה הוא חובט לה על הגב, ולפני שהיא מספיקה להגיב הוא טורק את דלת הכניסה ונעלם. היא מסתפקת בקללה. לרגע משתרר שקט. עד שאמהּ שוב מתחילה לצעוק. ״עם המזל שלי״, היא שמעה פעם את אמהּ אומרת לחברה, ״הילדה הזאת, כשתגדל, היא תרים את הכתפיים״.
זה מה שהיא אומרת על הבת שלה? ״תרים כתפיים״ זו אמירה שאומרים על זונות שמסמנות עם הכתפיים ללקוחות.
הספר ראה אור בהוצאת כנרת־זמורה