בתוך ים ההספדים על יהושע קנז בלטו לטובה הקולות שקראו לדברים בשמם - לדברים שכאילו "לא נעים" לומר בנסיבות כאלה, אבל עשויים להעיד על האיש יותר מאלף דברי קילוסין שהמנוח היה הודף בכעס ובמבוכה לו היה יכול. כך למשל סיפרה מבקרת הספרות ומגישת תוכנית הרדיו "מה שכרוך", מיה סלע, ש"היה לו הומור מאוד מרושע והיה כיף לטנף איתו על כל העולם".
אחד ממקורביו הגדיל והגדיר את ההומור של קנז כ"שטני". בניגוד למספידים מסוימים שטענו שמאחורי המיזנתרופיה המוצהרת של קנז הסתתר הומניסט גדול שספריו שופעים חמלה, אני נוטה יותר לאמץ את גרסתה של נילי מירסקי ז"ל, שייחסה לו בראיון עיתונאי ב־2012, סמוך ליום הולדתו ה־75, את יכולת ההתבוננות האכזרית של צ'כוב בבני אדם ו"ערנותו לעליבותם וקטנותם", עם "יסודות דקיקים בלבד של חמלה" פה ושם, להמתקת הטעם. שנתפשר על הומניזם מיזנתרופי?
בסיפור "בשר פרא, בשר זר", הפותח את קובץ הסיפורים "דירה עם כניסה בחצר" (2008), המספרת עולבת ללא רחם בכל מה שזז - דוגמה עדינה במיוחד: "כמורה לספרות לשעבר הוא מתאים להיות בחוג כמו שלנו, אבל הוא אדם דוחה, לא רק במראה החיצוני שלו. הוא כנראה גם לא מתרחץ ולא מחליף בגדים לעתים קרובות, ובכלל הוא נראה לא כל כך נורמלי". או תגובתו של נחמן ברזילי למכתבו של אריה שוורץ ב"מחזיר אהבות קודמות" (1997): "מר שוורץ הנכבד, בתגובה למכתבך המבולבל, אני דורש ממך לא להטריד אותי עוד בשטויות שלך. קראתי את מכתבך פעמיים ושלוש ולא הפסקתי לצחוק.
אחרי חמישים שנה בארץ אתה כותב עברית משובשת ורצוצה יותר מלשונו של עולה חדש". אחת הדמויות שהמספרת ב"בשר פרא, בשר זר" לועגת לה, קוראת בטעות לשירו של אלתרמן "טס הכסף" במקום "מגש הכסף", כיאה לטמטום חסר התקנה שהמספרת מצמידה לה; בפתח הסיפור "מומנט מוזיקלי", שנתן את שמו לקובץ הסיפורים מ־1980, מתאר קנז טס אחר, מנחושת, בבית הדודה פרידה, שעליו שוכב עוף צלוי. "צווארו הארוך, הענוג, שמוט מתוך ריפיון או אהבה עצמית, ראשו מכונס, קצה מקורו נוגע־לא־נוגע בשיפולי הצוואר המתבוסס בדמו ועיניו מזוגגות, חסרות ישע, מטומטמות ומלאות געגועים לנוכח אסונו". הקראתם מימיכם תיאור מבעית ונפלא מזה של עוף בגריל? הטמטום נוכח גם כאן, אצל עופות מתים כמו אצל אנשים חיים מאוד.
לקנז לא הייתה סבלנות לטיפשים, לחנפנים, לחסרי כישרון ולמגזימנים שעושים ממנו ומיצירתו יותר עניין ממה שהוא עצמו עשה אי־פעם. הכבוד שמפניו ברח כל חייו (רבים ציינו בתמיהה את סירובו להיות מועמד לפרס ישראל למשל), רודף אותו אל קברו, והאירוניה חוגגת. כמה חבל שאי אפשר עוד לטנף איתו על עמיתיו ויריביו ועל יורשיו, אם יש כאלה, או היורשים־בעיני־עצמם. אחד מהם, שפרסם לא מזמן את הגרוע בספרי השנה לטעמי, מקדם את מרכולתו כתגרן בשוק, והעביר בפייסבוק את המסר הבא: " (...) אני יכול לומר שאת הספר הזה חשוב לי להוציא עכשיו. אל המקום הגועש הזה. אל הזמן המשונה הזה. אל הלבבות הרועדים. אל אנשים שמרגישים שהקרקע נפערת מתחת לרגליים שלהם. אני רוצה שהספר הזה יהיה איתם ברגעים האלה. אני רוצה שהם ימצאו בו נחמה וצחוק ועצב".
השורות האלו הן כל מה שקנז לא היה מימיו ולא היה מסוגל להיות: קיטשי. פומפוזי. רדוד ומתנשא על קוראיו ומודיע להם למעשה שספרו יציל את העולם וירומם את חייהם הרעועים. קנז היה מעדיף למות מאשר לחתום על הצהרות כאלה. הוא היה צנוע באמת, ולא מתחזה־לצנוע. או מתחזה־לסופר. הוא מעולם לא הבטיח דבר לקוראיו, אבל תמיד קיים. הוא לחש את דבר קיומו הספרותי ולא צעק. הענווה שלו לא באה על חשבון הכרה עצמית בערכו, אבל פרופורציות היו חשובות לו לפחות כמו פרטיותו המקודשת. "לב העניין הוא התנערות מכל בדל של אשליה", המשיכה נילי מירסקי את ההשוואה לצ'כוב. ולקנז לא היו אשליות.
הוא היה מספר סיפורים מצוין, מתרגם מחונן וגם עורך שעודד וטיפח כישרונות צעירים ותרם להם בנדיבות אין קץ מזמנו ומניסיונו, אבל הוא לא היה צ'כוב ולא רצה להיות. הוא לא היה "הגדול מכולם" ו"יחיד ומיוחד בדורו" או בכל דור אחר בעיני עצמו, ואת סלידתו מהגזמות ביטא שוב ב"בשר פרא, בשר זר", כשהמטומטמת התורנית אומרת ש"אלתרמן יש רק אחד" והמספרת, בקולו שלו, פשוט מתפלצת: "מה זה 'יש רק אחד'? מכל בן אדם יש רק אחד, ככה נדמה לי. מה זה אומר לנו על אלתרמן, על השירים שלו? מה יכול ללמוד מזה מישהו שלא קרא את אלתרמן?", ובקיצור, היזהרו בשבחי אחרים, היזהרו בשבחי עצמכם, כי מחר נמות בכל מקרה.
נחמד לחשוב על פרלמנט החברים בכיכובו במסעדה הביתית ברחוב בזל, שאיננה עוד, עם הגיווץ' והפתיתים, הפשטות בהתגלמותה, ואז לדמיין אותו נוגס בברווז ביין באיזה ביסטרו אלגנטי בפריז אהובתו. איש שנדמה איכשהו מעיון בתצלומיו כי תמיד לבש סוודר בארץ מוכת חמסינים. אחוז אימת זרקורים ופחד קהל, ובכל זאת מקריא בחן בלתי רגיל, כשעיניו בורקות משובבות ופיקחות (חפשו את הסרטון ביו־טיוב), את סיפורו "שירת המקהלה" (מתוך ספרו האחרון בשם זה, 2013) בערב בחנות הספרים "תמול שלשום" בירושלים, שגם בעליה, דוד ארליך, הלך לעולמו השנה, צעיר מדי. בסרטון הזה אפשר לזהות בעיניו של קנז גם ניצוץ של בוז קל לכל המעמד, לכל הטרראם סביבו. הבוז בספריו (לדמויות, לחיים, להבל הקיום כולו) גובר לפעמים על החמלה, אותו ערך מוערך יתר על המידה.
חמלה היא לחלשים, אפשר לשמוע אותו שורק בין השורות. חמלה לא הביאה אותנו רחוק, ואל תבנו עליה בהמשך הדרך. ומי כמוהו ידע. בעיניים פקוחות צעד אל סופו הידוע מראש, אל מלכודת האלצהיימר שעברה בירושה מהוריו (עם טוויסט בעלילה ששמו קורונה). ספרו הקרוב ביותר ללבי, "בדרך אל החתולים", המונומנטלי פחות מ"התגנבות יחידים", אבל מטלטל רגשית עד אימה, נחתם במילים שמזדהרות למרחוק ביופיין. בתוך כל הרשעות והבוז, המיזנתרופיה ההומניסטית, או להפך, כך ארצה לזכור את יהושע קנז.
"היא יודעת שרק היא שומעת זאת, כי לבדה נותרה בעולם כולו, יחידה על פני האדמה החולה הזאת, העזובה, המבכה על נפשה. כשנשאה את עיניה ראתה מעל לגגות הבתים פיסת שמים צלולה כזכוכית שחורה, זרועה כוכבים. סוף־סוף - נאנחה הגברת מוסקוביץ אנחת רווחה - מי יכול לזכור מתי היו פה כוכבים. כמו עיניים מתנוצצות הם זוהרים מעליה, כמו עיניים טהורות וצעירות לנצח, הניבטות אל עצמן באין סוף של אהבה, ואינן חוננות שום דבר במבטן".