ארז מירנץ, יליד 1980 הוא מחזאי וסופר ישראלי שמחזותיו הוצגו בתיאטראות המרכזיים ביותר בארץ ובפסטיבל ישראל. התעסקותו בזכויות אדם הינה מרכזית ביצירתו ואף זכה בפרס ״האמן כאן״ ליצירה בנושא זה. ״יש ילדים רעבים בעולם״ הוא סיפור קצר בתשעה חלקים המנסה לעמוד על היחסים שבין מדינות העולם השלישי באפריקה לבין המדינות המערביות המפותחות. זה סיפור קצר פרי עטו.
יש ילדים רעבים בעולם // ארז מירנץ
חלק א'
שמפניית ״קלו דה מניל״ נמזגה בקפידה בכוסיות קטנות לפי כל כללי הטקס במסיבת ההתרמה השנתית של ארגון ״וראייטי״ העולמי שהתקיימה הפעם בדרום קרולינה. באולם נצפו פיזוזים עליזים, מחשופים עמוקים של גופים ששופצו על ידי מיטב המנתחים, כריכוני שומן אווז מרוחים בחמאה עתירת שומן, מלפפונים שלא נכבשו, עגבניות שרי שיובשו, סלמון שעושן שלוש פעמים על פרוסות ברי דה־מו וצ'דר. כל אלה הוגשו בשפע על ידי מלצרים מיומנים ומעונבים. ואם זה לא מספיק, להרוויית הצימאון נוספה ברגע האחרון לתפריט גם וודקה שהתקרסטלה 9 פעמים ויין פורט שיושן היטב.
לאחר שכל הנאומים הסתיימו, שאל מר אולנסון, ראש הארגון, בחדר ההסבה: "אבל איך נציל את ילדי אפריקה הרעבים? העולם הוא מקום לא צודק, אך כשיש כל כך הרבה שפע אנחנו לא יכולים לעמוד מנגד ולשתוק", המשיך בעודו דוחס לפיו כריכון תמנון ומוריד אותו לגרונו עם גביע של פורט, "הרי שלחנו 20 אלף טון אורז למוזמביק ועדיין הילידים ממשיכים למות".
"אפריקה היא כמו חור שחור", אמרה לורנה ליבהיל, אישה כבדת גוף מצפון קרולינה, "לא, לא התכוונתי שזה יישמע ככה", מיד הוסיפה וגרמה לראש הארגון לחוש יותר טוב עם עצמו.
"אז אולי נשלח להם מזון שכולל גם ויטמינים ומינרלים, ולא רק פחמימות?", הציע אריק וו, מדען שיצא לגמלאות בגיל 40 בזכות פיתוח ביו־טכנולוגי, ועכשיו, 10 שנים לאחר פרישתו שקל 120 קילוגרם, בזמן שחתיכות סרטן, חסילונים ועוד שלל פירות האוקיינוס האטלנטי גולשים במורד קיבתו.
"זה לא פרקטי, זה יתקלקל בדרך", אמר ליאון, עוזרו של מר אולנסון, בזמן שהמנהל שלו לקח שוק טלה בידו ונגס ברעבתנות. ליאון צפה בנוכחים בחדר ההסבה, אצל הגברים כפתורי חולצות האקסטרא לארג' כמעט התפקעו וכשהלכו התחככו ירכיהם זאת בזאת ואצל הנשים קפלי השומן הכבידו על תפרי השמלות.
"תשמע מר אולנסון, אתה אדם דגול, וכולנו ראינו את המשלחת של החיילים הצעירים והחטובים שהממשלה שלחה בהתערבותך להאיטי בזמן רעש האדמה", החניפה לורנה, "זאת הייתה עבודת קודש, אני בטוחה שתמצא פתרון גם לבעיה הזאת". לראשונה מתחילת הערב אולנסון חייך. "אולי הראש שלך יעבוד יותר טוב אחרי עוגת הקרם והאייריש קרים", המשיכה.
"אולי לא כדאי. אדוני מרגיש לא טוב בלילה אחרי ארוחות כאלה", הדגיש ליאון.
"אתה צודק", אמר אולנסון, ויחד עם לורנה, ליאון ואריק וו ניגשו לעבר שולחנות עמוסים דברים מתיקה. מחשבה מטרידה חלפה במוחו. הוא נזכר שבעוד הם מדברים, ניטשת מלחמה בין דרום־מערב טוללו למרכז־מזרח המדינה שהכריזה עצמאות. הוא חשב כמה ילדים תמימים מתים מכדורים תועים או מרעב במשך מלחמה מיותרת זאת, והרגיע את חרדתו בטראפלס משלוש שכבות שוקולד, בטירמסו נוטף שמונה שכבות, בתריסר מקרונים בשלל טעמים ובעוד משקאות תוססים בצבעים שונים. אולם המצב המשיך להטריד את מנוחתנו והעיק עליו במידה כזאת, עד שהדבר הבא שהוא זכר זה את עצמו מתעורר בשעה 03:00 לצד אשתו הנוחרת.
חלק ב'
הרו ואיבבו שיחקו סביב עצי הקיגליה. הפירות שגדלו עליהם כבר מזמן נפלו, והם שאבו הנאה מטיפוס על הענפים הרחבים עד לצמרת, משם יכלו לצפות על הגבול עם דרום טוללו. אולם אחרי שעתיים בשמש הקופחת של אמצע היום, נפרד איבבו מחברו והלך לבית הבוץ ששכן לא רחוק משם.
"יש עוד אורז, אימא?", שאל.
"לא, נגמר. אבא חזר מהקרב והיה רעב".
"אל תדאג", עודדה אימו שראתה שרוחו נפלה עליו, "ניצחנו, ובעזרת הנשק שקנינו מהמערב, הדפנו את חיילי שבט דרום־מערב טוללו אל מעבר לגבול והם יאלצו להקים מדינה חדשה. שבוע הבא יגיע עוד אורז", הכריזה אמו בעודה מוודאת שהוא לא הבחין שהביטה בפסלון העץ בתחינה, זה שהאמינה שיום אחד יביא להם מספיק מזון כך שיוכלו לשרוד ללא דאגות.
חלק ג'
"האם את רוצה עוד קצפת על העוגה?", שאלה גברת שונה ליבהיל את אחותה, לורנה.
"בוודאי", ענתה לורנה.
"אני חושבת שנעבור לדרום קרולינה", אמרה שונה.
"מה רע בצפון קרולינה?", שאלה לורנה.
"לא יודעת, בא לי שינוי".
"זה יהיה ממש קשה ומסובך עכשיו לורנה". לורנה התבוננה בקנאה באחותה הצנומה בזמן שנטלה את העיתון מהכורסה והחלה מעיינת בו.
"ראית את התוכנית להצלת ילדי השלישי?"
"שמעתי על זה, אבל אני לא יודעת מה לעשות".
"מה זאת אומרת?", שונה נופפה בעיתון והצמידה תמונה של ילד כחוש לעיני אחותה. היה זה הרו שירד מהעץ לאחר משחק עם איבבו. תמונה שצלם ידוע צילם בתחילת המלחמה בין שמונת שבטי טוללו מבלי שהרו ואיבבו הבחינו בו – אותו הצלם שזכה על כך בפרס הגולשים של "גארי טריביונל". היא הסתכלה על אחותה שאכלה בצורה שלא ראתה מאז נערותן, כשזאת הייתה חוזרת מקמפינג. שונה בחנה את לורנה שהתעקשה ללבוש בגדים צמודים לכל מקום שאליו הלכה. היא לא רצתה לפגוע בה ולהגיד לה שהיא עצמה לא מרגישה בנוח ללכת בבגדים כאלה, כי לאחרונה עלתה חצי קילו.
"תמיד היא הייתה הכבשה השחורה במשפחה", חשבה לורנה כשראתה איך שונה מסתכלת עליה. מיד היא התחרטה על איך שניסחה את המחשבה בראשה.
חלק ד'
הרו ואיבבו חיכו בכל יום במקום אליו הגיעו ה"יזורים". ככה הם כינו את צוותי הסיוע ההומניטרי שנהגו להגיע מדי פעם עם מסוק גדול ובו אוכל, תרופות, שמיכות ונשק. השטח בו נחתו נראה מלמעלה כמו משושה שלכל זווית שלו יש צבע משלו. הם ישבו בצלע שחברי הצוות כינו "הסגולה". איבבו ניסה לזכור משהו שלמד על משושים בשיעור הגיאומטריה, אבל לא היה יכול. בטנו הרגישה כדבוקה לגבו, וחוליות גבו בלטו החוצה.
"הם לא יבואו יותר", ייבב הרו. אך איבבו היסה אותו, כי חשב ששמע רעש של מסוק מתקרב. כשהבינו השניים שהיה זה רק תעתוע של הזיית רעב, ירד עליהם ייאוש גדול.
"אבא שלי סיפר לי, כשהוא היה ילד הם היו באים פעם בחודש ולא פעם בשבועיים".
"אז איך הם שרדו?"
"חלק עם בטנים מנופחות ושעירות וחלק לא שרדו", השיב איבבו.
הרו פרץ בבכי.
חלק ה'
בכניסה לסניף רשת המחשבים "בוזמיט" בעיר שארלוט, שבמערב קרולינה הדרומית, המתינו כשלושת אלפי איש, חלקם ישנו בחוץ במשך כל הלילה. בשש בבוקר הגיעו המנקים המקסיקנים שבקושי הצליחו להיכנס למקום ונאלצו לפלס את הדרך למקום עבודתם דרך גופים רבים, שקי שינה, ריחות סיגריות, אלכוהול ושתן וכמעט שנמחצו בין שני גברים גדולי גוף, גיימרים מקצועיים שהתלוננו על "הנגיחות בבטניהם".
"לא אכלתי עשר שעות בגלל התור המזדיין הזה", התלונן אחד מהם שעדשות משקפיו העבות גרמו למנקים לתהות האם הוא בכלל רואה אותם. "מתי המשחק יגיע?!", הוא התכוון לגירסה החדשה של משחק מציאות מדומה שלהוצאתו לשוק חיכו מאות אלפי גיימרים ברחבי העולם.
חבורה של גיקים ממושקפים ישבה במעגל כאילו הם עושים פיקניק בחיק הטבע, ואכלו חטיפים שומניים ומלוחים.
חבורה נוספת של גיימרים ישבה, ובדבקות דתית דיברה על המשחקים הקודמים בסדרה. אחד מהם טען שהקלינגונים קיימים, אחד מהם שסופרמן קיים.
"אבל סופרמן לא יכול לשחק בתפקיד עצמו, כי הוא צריך להציל אנשים, אבל תתפלא, הוא עשה את זה לפעמים ואם תשים לב, לעתים רחוקות, במיוחד בסרט השלישי, אפשר לראות שסופרמן משחק בתפקיד עצמו", טען.
בחזית החנות הם נגסו במאפים שהזמינו ממאפייה שנזכרו שהיא פועלת כל הלילה, ואחרי שהשליח מצא אותם, הם נתנו לו טיפ, השליח הודה על "הטיפ השמן" ואז הרגיש לא נעים שבחר דווקא בתואר הזה. הם פרקו את שקיות הפלסטיק, את הקרטונים הרבים ואכלו בקול רם, כשהם ממשיכים לדבר על משחקי מחשב נוסטלגיים.
"אחחחח, במסכי סי־ג׳י־איי הכול היה נראה פרימיטיבי, אבל איזה כיף זה היה", אמר אחד מהם ובגלל שכנראה שבע, זרק חלק מהסופגנייה עתירת השומן שלו. אחד מחבריו התלהב מכך שקלע בדיוק לפח הזבל שהיה מרחק מטר מהם.
פתאום ניגש אליהם איש ממושקף, גיימר בעצמו שהעדיף לחכות כמה ימים לפני שהוא קונה את הגירסה החדשה. היה זה ליאון, עוזרו של מר אולנסון מארגון ״וראייטי״ העולמי.
"למה זרקת את זה?", שאל.
"למה לא?", השיב הממושקף המאותגר מרחבית כשהוא מרים את סנטרו באלכסון.
"יש ילדים רעבים בעולם".
"אז בוא ותשלח את זה אליהם", גיחך.
"לא, אבל...", גמגם ליאון והחבורה צחקה עליו. אז אחד המנקים פתח את התריס וכולם נעמדו בתור כעמודים. ראשון המוכרים הגיע וכשראה את התור התקשר לאחראי המשמרת שימהר לעזור לו, בהנחה שהוא לא רוצה שהמוכר שלו יידרס.
"חזירים", הפטיר ליאון בשאט נפש.
"אתה עושה לנו פט שיימינג!", ענה לו ראש החבורה, "אחרי שנקנה, נגמור איתך את החשבון!", צעק.
ליאון תפס מרחק. הוא לא רצה להגיד להם שעד לפני שנתיים, הוא עצמו שקל מאה וחמישים קילו.
חלק ו'
באותו היום ה"יזורים" לא הגיעו. הרו ואיבבו גררו זה את זה לכפר ונרדמו בכניסה לאחד הבתים. בשנה הבאה, הבטיחה אמו של איבבו, הוא כבר ילבש מדים וילמד להשתמש בנשק.
"איזה כיף לך", קינא הרו.
"מה כיף? תוך שבועיים מדינת דרום־מערב טוללו תגמור אותנו, ואבא אמר שמכרו להם מלא נשק. זה הסוף שלנו!"
"אז נמות או מרעב או מכדורים של רובה?", שאל הרו.
בבוקר הלכו שוב לנקודת המפגש, הם ידעו שכנראה משלוח האוכל לא יגיע ובכל זאת, הלכו. בדרך, נגלה בפניהם עץ עם פירות משונים. איבבו כבר הכיר את הזיות הרעב, אך בעודם מתקרבים ומתקרבים אל העץ, נתקל בו הרו.
"זה אמיתי!", צרח ככל שהרעב אפשר לו.
"אבל אולי זה מורעל!", צעק איבבו.
"כבר לא אכפת לי", השיב הרו והתנפל על אחד הענפים, תלש את גרגריו והכניס אותם לפיו.
חלק ז'
למחרת נחתו "היזורים". איבבו ועוד ילדים, נשים, גברים וזקנים קפצו עליהם.
הם קרעו את אריזות האורז, חלקם ניסו לאכול אותו לא מבושל, בעוד אנשי צוות הסיוע ההומניטרי החדש, שלא היו מורגלים למקרה צחקו. אולם מאוד מהר נכמרו רחמיהם ולאחר שחולת תת־תזונה הקיאה, הם נאלצו לפנות את השטח בכוח, ואחרי זה הכריחו את הבאים הרבים לעמוד בתור, בזמן שאימהות צורחות עליהם בשפה שלא הבינו.
אחרי יומיים נגמר האוכל. איבבו נזכר בחברו שמת מהפירות המורעלים והחל לבכות. הוא כרע לפני פסלון העץ: "אל התבואה היקר מכול, מה שווים כל הרעב והשובע האלה, אם הם תמיד חוזרים על עצמם? לפני יומיים הייתי שבע ושבע ופתאום הרגשתי כזאת כבדות לא נעימה ואחרי כמה שעות הייתי שוב רעב וככה היה גם בארוחה השנייה ואחרי השאריות שמצאתי, ועכשיו מה? אחרי כל התפילות והתקוות, אני באותו מצב וכמעט שלא עשיתי כלום. אולי יותר טוב שאהיה כבר חייל וככה, או שאשיג אוכל בכוח כמה שאני רוצה או שאמות".
חלק ח'
ליאון ישב בביתו. בטלוויזיה שודר סרט על מלחמת העולם הראשונה, והוא לא היה יכול לראות את הזוועות של מלחמת החפירות והעביר למשחק בייסבול. הוא עמעם את הסאונד ובמשך שעה הרהר בזכרונו בספר השירה שכתב בגיל 25 ויצא במהדורה של 300 עותקים, ומתוכם נמכרו רק 34 . יום הולדתו ה־38 התקרב והוא הרגיש שהוא לא עשה שום דבר חשוב בחייו, גם לא במסגרת עבודתו ב״וראייטי״.
הוא חשב לצאת ולשאוף קצת אוויר, להתאוורר מהאוויר הדליל בדירת שלושת החדרים שלו, ובמקום זה הזמין לעצמו פיצה. השליח הגיע אחרי חצי שעה שהרגישה כמו נצח. הוא חיסל את כל המגש המשפחתי, ואחרי חצי שעה של התאבנות, עלתה בו תחושה גדולה של אשמה. צליל נשמע מהנייד שלו. הוא הביט במסך, הודעה ישירה נכנסה לפרופיל האינסטגרם שלו, הודעה שהגיעה מאישה שמנה במיוחד שעל תמונתה נכתב "די לפטשיימינג". הוא נכנס לפרופיל שלה וראה תמונות שלה עם קפלי שומן רבים בבגדים מזעריים. הוא הסתכל בטקסטים שלה, המבכים את מה שעשו לה בתור נערה שמנה בבית הספר. הדבר העלה בו דמעה בעודו נזכר איך פעם התעללו בו ילדים בבריכה וכמעט שהטביעו אותו ואת גופו השמן והעירום. הוא המשיך לקרוא. לטענתה, זה הזמן להפוך את עודף המשקל לסימן של גאווה ושחרור. לאותה אישה היו מספר עוקבות, כל אחת יותר כבדת גוף מקודמתה וכולן בבגדים צמודים ומינימליסטים והצהרות גאווה שונות. לבסוף ראה תמונה של אישה מוכרת בביקיני. הייתה זאת לורנה ליבהיל שלידה הופיעה אחותה, שונה ליבהיל בשמלה שמכסה את רוב גופה. הוא עזב את הטלפון וחזר לטלוויזיה. משחק הבייסבול נגמר ובחדשות דיווחו על פיצול חדש במדינת טוללו באפריקה. בכתבה נראו ילדים צעירים מאוד במדים.
הוא התקשר לאריק, המדען הפנסיונר.
"תגיד בבקשה אריק, כמה משקל יכולים להחזיק המסוקים שמביאים אוכל לאפריקה?".
חלק ט'
היום ילדי העולם השלישי שמחים. סוף סוף הם זוכים למנות קבועות שנוסכות חיוך רב על פניהם, גם אם לחלקם יש בחילה מוזרה בימים שלאחר הגעת המזון.
מי היה מאמין שכך יהיה, בעולם שרק עד לא מזמן, נראה כמו מאורת זאבים? אחרי ששנים היו מורגלים לקערה וחצי של אורז שהתחלקה בין כל בני המשפחה, עתה נחתו מולם מסוקים שלמים מלאים בנתחי בשר עתירי שומן. איבבו ובני משפחתו, וגם בני דרום מערב טוללו שזנחו את הנשקים שקנו, אוכלים ממה שמגיע במסוקים ולא יודעים להגיד מה מוזר במנות ובטעם הלוואי המוזר שלהן.