סיפרו על סיומקה שהיה עילוי בתורה, ושראש הישיבה, שם בפולין, ייעד לו גדולות ונצורות. סיפרו, שאחרי שהמלחמה העולמית ההיא לקחה ממנו את אשתו וילדיו, הסיר את בגדי הישיבה והפך לאפיקורס גמור. היו עוד שהרהיבו סיפורי גבורה ועוז מסמרי שיער מימיו במחתרות ובמלחמת השחרור. עבורי, סיומקה היה המנהל הקפדן של תחנת הדלק שעבדתי בה, חברותא, מורה לחיים וגעגוע.
*
בשנת 1981, בזמן שנותר בין סיום לימודיי בישיבה התיכונית למועד הגיוס, סידר לי אבא עבודה בתחנת הדלק שבכניסה לעיר, שהייתה ממלכתו של סיומקה. בחולצה מכופתרת, ומטפחת לבנה תחובה בכיס חולצתו, היה מסתובב בחיוך רחב ומשוחח עם העובדים ועם הלקוחות.
למרות פער הגילים בינינו, ולמרות העובדה שנחשב לכולי עלמא, "כופר בעיקר", ואילו אני הייתי נער מלא באמונה תמה המקפיד על מצווה קלה כעל חמורה, מצאנו שפה משותפת ותשוקה לאותה התפלפלות וצליל ניגון המילים המתוקות והעתיקות של התלמוד שהיו בבחינת ״גירסא דינקותא״ עבור שנינו.
תוך זמן קצר, הפכו חילופי דעות וסוגיות בגמרא, תוך תדלוק רכבים, למפגשי חברותא של ממש, אליהם דאגתי להביא ספרי משנה ומעשיות צדיקים. סיומקה, מצדו, היה מופיע במפתיע אל משמרות הלילה שלי כשהוא מצויד בתרמוס קפה שחור מהביל ("אבל לא טעים, כמו אצלכם הפרענקים", היה מפטיר בחיוך מתנצל), וופלות לימון ופילפול חדש.
סיומקה היה רגוע ונעים הליכות עד לרגע שבו נתקל במשנה שהייתה מכעיסה אותו. כמו אותו לילה שבו קראנו במשותף את משנתו של רבי עקיבא ב״פרקי אבות״:
'הכל צפוי, והרשות נתונה,
ובטוב העולם נדון.
והכל לפי רוב המעשה...
סיומקה הכה באגרופו על השולחן, קילל בקול גדול "יופטפויומאט", התנצל, ולא נחה דעתו עד שהסביר בפרטי פרטים מהי תורת הכאוס ומה משמעות אפקט הפרפר. ״המסע לאלוהים״ היה הכינוי ללימוד בינינו בחיוך מסתורי. עבורי, היה זה בבחינת חידושים מעוררי מחשבה ועניין לבחור שעד לא מכבר חבש את ספסלי הישיבה.
במרבית המקרים, היינו נהנים יחדיו מחכמת אותם צדיקים כמו רבי מאיר בעל הנס או רבי שמעון בר יוחאי. והחביב ביותר על סיומקה, רבי חנינא בן דוסא, העני המרוד, עליו נאמר:
״בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת:
כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני,
וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת״
מעולם לא דיברנו על המלחמה ההיא. סיומקה לא נידב מידע ואני לא העזתי לשאול. למעט פעם אחת כששוחחנו על סיפור יוצא דופן בתלמוד שבו נוכרי קיים מעשה של חסד אף על פי שאינו מחויב בקיום תורה ומצוות ונאמר עליו: ״יש הקונה עולמו בשעה אחת". סיומקה, מהורהר, גירד בהיסח הדעת את פדחתו ופלט סיפור על שוטר פולני שוודאי קנה עולמו בשעה שסימן לו ולחבריו שהיו עמו במחבוא, להמשיך הלאה. דבר שהציל אותם ממוות בטוח.
*
באחד מלילות תשרי, בימים המכונים ״עשרת ימי תשובה״, העזתי ושאלתי אותו:
״תגיד לי, סיומקה, מה אתה מתכוון לעשות בערב יום הכיפורים? הרי לא תשחק קלפים עם החברים המוזרים שלך כמו בכל ערב. אולי תגיע אלינו השנה לתפילה ותקיעת שופר?"
הוא הביט בי במבט מוזר, ספק כועס, ואמר: "אני שאיבדתי שם את כולם, איך שנכנס הצום, שותה כמה כוסיות קוניאק ודג הרינג עם חתיכת לחם שחור. בבוקר, אמשיך עם עוד כוסיות קוניאק, לחם ונקניק ואחכה שאלוהים שלך ירד מהשמיים ויבקש ממני סליחה. זה מה שאני הולך לעשות".
ואני שהייתי המום ונרעש מתשובתו הקשיתי עליו: ״אבל למה אתה שותה סיומקה? זה הרי לא טוב לך!״
והוא ענה: ״כי האמת היא, ילד, שאני לא רוצה לשמוע אותו בכלל״.
*
בסוף אותה שנה התגייסתי לצבא. לא שמרתי על קשר עם סיומקה וזמן לא רב אחרי, נודע לי, שהלך לעולמו. אולי בשמיים, ניתנה לו ההזדמנות להשמיע את הטרוניא שלו, כשחנינא בן דוסא משמש כמגשר ומיישר את ההדורים בינו ובין אדון הסליחות.
ואילו אני, שנה וחצי אחר כך, מלא בזעם ובעצבות על זוועות המלחמה ההיא בלבנון ועל החברים הרבים שאיבדתי, פתחתי את חלון הרכב הצבאי שהוביל אותנו חזרה לישראל, השלכתי את הכיפה לעיניהם הנדהמות של חבריי, והודעתי: "זהו, אני עם אלוהים גמרתי!".
*
כמעט ארבעים שנים חלפו מאז שנפרדתי מסיומקה ומלבנון. מאז, ובכל שנה בערב יום הכיפורים, אני שותה כוסית קוניאק לזכר חבריי שעלו בסערה השמימה, ולזכרו של סיומקה, שאולי מצא קורטוב נחמה אצל שומע תפילות. אני, טרם מצאתיה.