״מה אני נראה לך, פרנק סינטרה?". פרק מהביוגרפיה על יעקב אגמון. מיוחד למעריב

חתול רחוב 

- מר אגמון?
"עד כאן הכול נכון."

- מה היית רוצה שייכתב על המצבה שלך?
"אני אמור לענות על זה ברצינות?"

- תלוי בך.
"הוא חי פעמיים."

- זה ברצינות?
"אני חושב שכן. עשיתי הרבה, חייתי המון חיים, דחסתי לקדנציית חיים אחת את מה שאנשים בדרך כלל מספיקים רק בכמה גלגולים. וזה עוד לא נגמר, אגב."

- אצלך יש לפעמים הרגשה שזה רק מתחיל.  
"אני מקווה. לפחות לא יהיה כתוב שם: מת משעמום."

- האמת, חשבתי שתרצה כתובת אחרת על המצבה.  
"נו, נשמע."

- I did it my way
(צוחק)  "מה אני נראה לך? פרנק סינטרה?"

יש מילה אחת בשפה העברית שיעקב אגמון לא אמר מימיו. המילה היא: אבא.
אגמון הוא איש שעושה הרבה ומדבר לא מעט. אמנם בתוכנית הרדיו "שאלות אישיות", הממאנת לרדת מהאוויר מאז עלתה לשם לראשונה בשנת 1968, ועדיין משודרת בכל שבת בבוקר – שיא עולמי, ככל הנראה - עיקר כוחו הוא דווקא בהקשבה, וגם להקשיב הרי צריך לדעת. אבל ללא ספק, במילים הוא מפליא לעשות. 

באחת מפגישותינו תחקירנית של ערוץ 10 מצלצלת אליו ללא התראה מוקדמת על רקע עוד אחד ממאבקי ההקצבה/אי-הקצבה האין-סופיים למוסדות התרבות. אני יושב מולו המום ושומע את "אגממנון" - כפי שקראה לו בחיבה אורנה בנאי בדמות לימור מתוכנית הטלוויזיה "רק בישראל" במסיבת ההפתעה ליום הולדתו השבעים - יורה מהמותן שורות מסותתות, שמיטב כותבי הנאומים היו מזיעים עליהן שעות, אך אצלו הן באות בצרורות ספונטניים לחלוטין, ורק אלוהים יכול לעצור אותו. 

מבחר מן הפנינים שהתחקירנית שמעה, שעכשיו תקראו גם אתם: "אפשר לסגור את הממשלה, אבל לא את התיאטרון. אפשר להסתדר בלי ממשלה, אי אפשר להסתדר בלי תיאטרון... הממשלה עומדת לבחירות פעם בחמש שנים. אנחנו עומדים לבחירות ערב-ערב - כשהאולמות מלאים, הקהל בוחר בנו... מתנהלת נגדנו מלחמת התשה של עיכובי משכורות, ולדעתי, הבירוקרטיה מסוכנת למדינה יותר מהטרור... יש דגנרציה של הציבור הישראלי. אנחנו מפתחים תעשייה של זומבים. במה אנחנו מצטיינים? באולימפיאדת הנכים, לא בספורט רגיל. למה? כי את זה אנחנו יודעים לעשות מצוין: נכים... הציבור עייף, הגיבורים עייפים. מאה שנות בדידות, מאה שנות ציונות, מאה שנות טרור, כמה אפשר?"    

זה האיש, וזוהי רק ההתחלה. תמיד דרוך ומכוון, תמיד חד כתער, וטרם נולד הנושא שלאגמון לא יהיה מה לומר עליו. 
אם להאמין לפרסומת ההיא של "אוסם", שלפיה מילותיו הראשונות של כל ילד ישראלי הן לפי הסדר הבא: אבא, אמא, במבה, הרי לאגמון הפעוט חסרה מילה אחת משמעותית בלקסיקון המעצב של חייו, וכאמור, אין הכוונה לבמבה.
עם זאת, אגמון, ששאל פעם ב"שאלות אישיות" את ידידו אריק לביא: "באיזה גיל נולדת?" לא נולד בישראל, וגם שם הולדתו היה הרבה פחות ישראלי משמו הנוכחי.

ב-6 במרס 1929, חג פורים, בעיירה סוקולוב-פודלסק שבפולניה, בין שדלץ לוורשה הבירה, ביום שבא לעולם יעקב-דוד טיקולסקי, נרשם שיא חדש של כפור מקומי: ארבעים ושתיים מעלות מתחת לאפס. השמחה על לידתו, ועל פורים, הייתה מהולה בעצב. כשישה שבועות קודם לכן, ב-ח' בשבט, נפטר אביו בפתאומיות.

הנסיבות טרגיות דווקא משום הטריוויאליוּת שלהן. הייתה מסיבה. מה חגגו בדיוק, לא זכור, אבל היה שמח. החבר'ה רצו והשתוללו והזיעו; מישהו תחב במעשה של משובה חופן שלג לתוך צווארונו של האב המזיע, והוא הצטנן ולקה בדלקת ריאות.

פניצילין לא היה, ומשמעות של דלקת ריאות באותם ימים הייתה גזר דין מוות. 
מנחם, אחיו של יעקב, המבוגר ממנו בשבע שנים, יושב בביתו שבקיבוץ בית אלפא ומעלה באוב את דרמת ילדותו. ארבעה ימים בלבד שכב ראש המשפחה חולה במיטתו, וכולם ידעו מה עומד לקרות. מנחם מספר שאביו הספיק לומר לו ולאחותו הבכורה שושנה שעליהם לעלות לארץ ישראל. הוא ושושנה היו אצל השכנים כשאמם, שהייתה אז רק בת עשרים ושמונה, באה ואמרה: "בואו, ילדים, ניפרד מאבא." 

"היא הייתה עם בטן גדולה, ואנחנו הקטנים הלכנו משני צדיה להיפרד מאבא." היא נשברה מבפנים, מעריך מנחם ממרחק השנים, אך כלפי חוץ התעטפה בשריון של פלדה. אובדן עשתונות היה בגדר מותרות שלא יכלה להרשות לעצמה. שריון הפלדה יהיה מעתה מדיה הקבועים. "היא אמרה: 'אין לכם אבא,'" הוא נזכר ומצטמרר מחדש. "חד וחלק, בלי לקשט את זה ובלי לרכך. אין לכם אבא. להלוויה לא נתנו לנו ללכת." 
בן שלושים ושש היה יעקב-דוד טיקולסקי במותו, ובן זקוניו נקרא על שמו. האם היה יכול מישהו לנבא שהיתום שבא מן הכפור ינהל ביום מן הימים תיאטרון לאומי או יינשא לכוכבת קולנוע יפהפייה? 

ימים אחדים אחרי זכייתה בפרס ישראל, באביב 2004, יושבת אותה כוכבת – שנעשתה יפה אפילו יותר עם השנים - בקפה של אותו תיאטרון לאומי ומשחזרת את מפגש היתומים-מבטן הגורלי. 

"חוסר הצדק הכי גדול הוא להיוולד לעולם בלי אבא," אמרה פעם בריאיון ל-Ynet. יושבי הקפה מציפים אותה בהמוניהם באהבה, במחמאות, בברכות ובאיחולים, ובגללם היא מתקשה לגמור משפט אחד רצוף לטובת הנצח. ככה זה בנדנדת השואו ביזנס, פעם אתה למעלה ופעם למטה, וברגע הקסום הזה גילה אלמגור-אגמון ("ביקשתי להיקרא כך בטקס פרס ישראל. הוא אמר לי: 'מה פתאום, השתגעת?' אבל אני התעקשתי. זאת הדרך שלי להגיד לו תודה על הכול. לבד לא הייתי עושה את זה") משקיפה על ישראל ועל העולם כולו, כמעט בעל כורחה, מגובה רב. נראה שהיא, יותר מכולם, מתקשה להאמין.

אביה נרצח בידי צלף ערבי כשהייתה בבטן אמה. 
"כשהתחיל הרומן הגדול עם יענקלה, באתי לאמא שלי ואמרתי לה: 'יש לי מישהו שאוהב אותי וטוב לי איתו.' היא אמרה: 'נו?' 
'הוא מפולניה,' ניסיתי. 
היא המשיכה: 'נו?' 
'הוא מנהל ה"קאמרי",' ניסיתי שוב. 
היא התעקשה: 'נו?' 
'הוא חכם ומבריק ונהדר,' הוספתי, כמעט מיואשת. 
אבל היא בשלה: 'נו? נו?' 
מה עוד יכולתי להגיד עליו? בסוף אמרתי: 'תראי, אבא שלו מת לפני שהוא נולד, ואת הכול הוא עשה לבד בשתי ידיים.' 
'יתום מהבטן?' התעוררה אמא לחיים. 
'כן,' עניתי. 
'אז למה את לא אומרת?' היא נזפה בי. 'זה שידוך מאלוהים, תביאי אותו.'"

לרך הנולד קראו בינקותו דובצ'ה (מלשון דוד), גם מטעמי חיבה וגם מפני שאמו התקשתה לקרוא לו בשם המפורש של בעלה המנוח. הזיכרונות והכאב היו טריים מדי. רק כשהגיעו ארצה כעבור שנים אחדות, שכנע אותה חברו הקרוב של האב, זאב אהרון – שהיה, בין היתר, משורר, מורה וקצין חינוך ראשי של צה"ל – להתגבר על הקושי ולבטא את השם.  

"ילד מתוק היה," טוען מנחם. 
שבעים וחמש שנים אחרי מתנער האח הצעיר מכל טיפת מתיקות שעלולה חלילה לדבוק בו. "אני לא אדם מתוק. אני אפילו לא אוהב שוקולד. אבל פלפלים חריפים, למשל, אני מחסל כמו שאתה אוכל שזיפים."
מנחם זוכר בבהירות גם את לידתו של מחסל הפלפלים. "באה מיילדת הביתה, ואני מאוד מאוד התרגשתי. הרגשתי קצת כמו אבא של התינוק. התגאיתי בו."

התינוק שבגר גאה מצדו באחיו הגדול. שישים שניות על מנחם אגמון, מפי יעקב אגמון. Starting now: 
"הוא הסיפור של ארץ ישראל ויותר מזה. בן אדם אחד הולך לתנועת נוער, ממציא המצאות בגיל ארבע-עשרה (מכונת גז שהמציא נרשמה כפטנט אצל הבריטים), מתגייס לבריגדה הבריטית ומשאיר את משפחתו מאחור. עובר מלחמת עולם כחייל מצטיין שמוזכר בהודעת היום של מלך בריטניה. נשאר בחיים, מקים את מחסני ההגנה באיטליה, משתתף בפלוגות חיסול נאצים בהולנד. חוזר ארצה, מתגייס לגולני, מקים מפעל בקיבוץ ומשמש מזכיר קיבוץ. אחר כך גם מכהן כמזכיר משק, כמרכז ועדת תרבות וכגזבר חוץ; הוא היה גאון טכני ומכני, הציעו לו מלגות לטכניון, אבל הוא נשאר בקיבוץ מסיבות משפחתיות. חברת 'פורד' ארגנה לו סיבוב מקצועי מחוף לחוף והציעה לו לעשות בחברה רק מה שבא לו, אחרי שגילו שהמכוניות שבהן טיפל כמכונאי החזיקו מעמד יותר מכל המכוניות האחרות בעולם. הוא היה יכול להיות מיליונר, אבל הוא בחר להיות חבר קיבוץ. ואז הוא התחתן עם אישה שדוקטור מנגלה עשה בה ניסויים. היא לא יכלה ללדת, אז הם אימצו שני ילדים. 

"הבן נפצע בתעלה. חצי בית שאן הגיעה להלוויה של אשתו. והוא עדיין עובד ופעיל ותוסס כמו תמיד. איזה חיים. מה עוד בן אדם אחד יכול לעבור? הוא עבר את כל הציונות כולה. אפשר לתפור ממנו דגל."   

בחזרה לסוקולוב-פודלסק. 
המשפחה, לדברי מנחם, נחשבה אמידה פחות או יותר. הם חיו בקומה השנייה בבניין של שלוש קומות. מעליהם גרו בעלי הבניין, ואילו בקומה מתחת פעלה מאפייה גדולה שהדיפה ריחות מסחררים של לחם טרי. סוחרי השוק הסמוך היו מתאספים דרך קבע להיטיב את לבם בלחם עם חתיכת דג מלוח וכוסית (או שתיים) של יין שיכר.  

בדירת הטיקולסקים היו ארבעה חדרים גדולים. עוזרת צמודה גרה אצלם בפינה שהוקצתה לה בחדר האוכל. אחרי מות האב באה סבתא עמליה מוורשה, אמה של האלמנה הצעירה, לסייע בגידולו של התינוק, ואחריה נשכרה אומנת צעירה.  
  
בכיכר השוק הייתה למשפחה חנות בדים – לבגדים, לווילונות, לריפוד ולכל צורך, ושני ההורים נשאו בנטל ניהולה עד למות האב. ליד הבית היה יער גדול. בל"ג בעומר היו מבעירים מדורות, והאימהות היו מבשלות דייסה לילדים.  

לפי כל הסיפורים, הדיווחים והזיכרונות, טיקולסקי היה יהודי מקובל מאוד, נערץ על כל שכבות הציבור, סגן ראש עיירה, תמיד בחליפה ובעניבה,  טיפוס של מנהיג שסחף אחריו רבים. 

"כשהיו צריכים שופט או בורר, מילה שלו הייתה קודש," מספר מנחם ומצחקק, "הוא היה, ככל הנראה, אדם חכם מאוד. לצערי, אני לא יכול להעיד בוודאות ממקור ראשון, אבל יש יסוד סביר להניח כך." 

האב היה "ישיבה בוחער", לדברי מנחם, ש"התפקר ויצא לתרבות רעה" אחרי שאגודת ישראל, שבה היה חבר, התגלתה לטעמו כאנטי-ציונית. הציונות להטה בדמו, ובבית התחנכו לאורה של ארץ היהודים, שעלייה אליה הייתה רק שאלה של זמן. שושנה למדה עברית, ומנחם למד ממנה. 

"אפילו לא ידעתי שאני יודע עברית, פתאום פשוט התחלתי לדבר בטבעיות," הוא אומר.
בבית דיברו קצת פולנית, אך בעיקר יידיש. שנים אחר כך, כשהתגלגל ברחבי העולם בשירות הצבא הבריטי, הייתה אמו שולחת לו מכתבים לכל רחבי הגלובוס ביידיש טהורה. הציונים היו קבוצה נבדלת בתוך הקהילה. הם היו מתפללים יחד בשבתות ובחגים, ובעיירה היו מלעיזים עליהם שמתחת לטלית, אוי לחרפה, הם מעשנים סיגריות.

מנחם אגמון זוכר בית חם ופתוח, תמיד הומה אדם ורוחש אורחים - רובם, כך נדמה לו היום, היו מהפכנים צעירים. אחד החברים היגר לארגנטינה וקפץ לביקור עם צעצועים מרהיבים כמו חיות קופצות מקרטון. דברים שילדים זוכרים. 

יענקלה-דובצ'ה הפעוט פונק על ידי מעריצי האב הרבים. העגלונים בכיכר השוק, למשל, היו לוקחים אותו למסעות בכרכרות. פעם אחת נפל העולל מה"דרושקה" ונדרשו לו תפרים במצח. "יש לי סימן עד היום," הוא מצביע. "הוא היה שובב," מסכם אחיו הגדול. 

עד גיל מתקדם יחסית, ארבע פלוס, בן הזקונים שצמח לפלא רטורי לא דיבר כלל. "אמא דאגה מאוד והלכה לרופאים ולמומחים," מגלה מנחם, "אבל הם אמרו לה שהכול בסדר גמור, ושהילד לא מדבר כי פשוט אין לו מה לומר. הוא היה משמיע קולות משונים, משהו כמו 'רולדה, רולדה, רולדה' ושום דבר אחר. אבל ברגע שהתחיל לדבר, וזה קרה בפתאומיות מוחלטת, כבר לא היה אפשר לעצור אותו. כולם התפעלו מהיידיש היפה שלו." 

"הייתי אומר לאמא: 'דבר אחד הרווחנו עם אבא – לפחות הוא לא עשה שגיאות בחינוך שלי.'" הנה משהו שאגמון לא יכול בלעדיו: הומור. 
ברגע של רצינות הוא מספר, "מדי פעם הייתי שואל עליו. איך הוא היה, מי הוא היה. ידעתי שנטעו על שמו איזה עץ ביער קרן קיימת, אבל מכיוון שלא הייתה שום תמונה שיכלו להגיד לי, הנה אבא שלך מחזיק אותך בידיים, כל מה שיכולתי היה לשאול שאלות. אמא לא דיברה עליו הרבה. היה לה קשה, אני חושב. את רוב הדברים היא החזיקה בפנים, עצורים, ולא שחררה." המעצורים האלה, כאמור, עברו כנראה בתורשה מהאם לבנה. ובכל זאת, אגמון ניאות להרהר בקול בסוגיה הבלתי נמנעת. 

"אני לא יודע מה היעדר האב עשה לי או לא עשה לי בדיוק. אני מודע לכך שצמחתי עם תכונות של נחרצות, בוטות ואולי גם אלימות, ולא גדלתי בנירוונה. אבל אם יש או אין לזה קשר ליתמות שלי, אינני יודע. הטבע האנושי, אגב, המציא עוד תכונה נהדרת – זיכרון סלקטיבי. אנחנו ממיינים את החומר לפי מה שנוח. אולי הדחקתי דברים. לא יודע."

המפיק דייוויד מריק, קצת בדומה לאגמון, דימה את עצמו לזאב בודד ול"חתול רחוב שלא ממש סומך על אף אחד, ושתמיד נזהר מפני חתולים אחרים שזוממים להתנפל עליו," כך לדבריו. למריק, כמו לאגמון, ממש לא היה אכפת אם אנשים שנאו אותו בדרכו רבת-המאבקים לצמרת.
"בהתחלה, כשאחי הלך לצבא הבריטי, נורא שמחתי," נזכר אגמון, "כי קיבלתי את האופניים שלו. אבל מהר מאוד הבנתי שאני כמעט לבד בעולם. שהיה לי אח בוגר ועכשיו אין לי. שלכולם מחכה מישהו בבית ולי לא מחכה אף אחד – אמא עבדה כל הזמן. הייתי ילד-מפתח קלאסי. בלילות שבהם הייתה האפלה בעיר, הייתי צריך להיכנס לבד לבית חשוך. היה לי כיף בתנועת השומר הצעיר, בקן ששכן במרתף שברחוב מיכ"ל ואחר כך ברחוב מצדה, והתנועה הייתה הבית השני ולפעמים הראשון שלי, אבל לא היו פעולות בכל יום. אני בהחלט זוכר ימים שהייתי לבד בחושך ובכיתי. מפחד ומבדידות."

כך הפך הילד חסר האב לאבא של כולם. למדריך נערץ בתנועה. למוביל פרויקטים ומשימות. למנהל ("ילדים זה שמחה," הוא נאנח באוזני יום אחד ב"הבימה" אל מול עוד אחד מאין-ספור המשברים בקרב פיקודיו). למנהיג. לערכאה העליונה בכל אשר פנה. למרות, ואולי דווקא בגלל, נסיבות חייו.   

"כבר בתנועה היה ברור שאני הקודקוד. אני לא יודע מה זה להיות סגן, כינור שני. גם אם אני רק ראש לשועלים, אני לא זנב שועל. זה אפילו לא התחיל באיזה רצון מיוחד להידחף קדימה. זה פשוט קרה, וזה היה טבעי לגמרי.  

"הלכתי עם גילה לסינמטק לראות את הסרט 'לרכוב על לווייתן', ונזכרתי בחלום שחזר על עצמו כשהייתי בן חמש-עשרה. זה כל כך אינפנטילי מה שאני הולך להגיד עכשיו, אבל הייתי חולם שאני מגיע מהבית לקן של השומר הצעיר כשאני רכוב על אריה. החלום הזה הביך אותי אז ומביך אותי היום, אבל העניין די פשוט ביסודו. רציתי לנצח. רציתי שאחרי כל מה שעברתי, אהיה הכי טוב במה שאני עושה. לא טוב ולא כמעט טוב. רק הכי טוב. אחרת אין טעם."    

הוא חוזר ואומר ששום דבר אף פעם לא בא לו בקלות. "אף אחד לא מאמין, אבל גם גילה לא קיבלה מלגה בחיים שלה. תמיד סירבו לה. אני לא מרגיש שאני חייב את הקריירה שלי למישהו. לא זכור לי שפתחו לי דלתות שלא הייתי מתקדם בלעדיהן. הכול עשיתי בשתי ידיים ובעבודה קשה. כל השגיאות היו שלי, אבל גם, מה לעשות, כל הבחירות המוצלחות וההחלטות הנכונות." 

מנמל יפו נסעו מלכה טיקולסקי ושני בניה לרחוב בצלאל - היום טשרניחובסקי - בתל-אביב. הם התאכסנו בצפיפות אצל אחות האב ובני משפחתה. אחר כך מצאה האם דירה ברחוב הקישון בשכונת פלורנטין, עוד לפני שזו נקראה כך. הבית, נזכר מנחם אגמון, שכן בדיוק בקו התפר המוניציפלי שבין יפו לתל-אביב, ובגלל איזו בעיית רישיונות מצד שתי הרשויות היה שכר הדירה נמוך מספיק, כנראה. השירותים היו בחצר ולא בתוך דירת החדר וחצי, שלוש הנפשות נדחסו בחצי החדר, ואילו בחדר השלם פתחה האם, שהתפרסמה בבישוליה המעולים, מעין מסעדה פרוביזורית קטנה. 

בסמוך לבית פעלה מכבסת "אלפא", שאחד מבעליה היה מסוקולוב-פודלסק, והוא עזר להביא למקום קליינטים רעבים. העסק רץ תקופת-מה, אך לא התרומם. המשפחה עברה לדירה אחרת ברחוב הרצל, ומנחם זוכר מיטות שסודרו לאורך במרפסת סגורה, ואיך היה לוקח את יענקלה הקטן לגן הילדים שברחוב בן יהודה ("נסענו באוטובוס, על חור אחד בכרטיסייה") -  ואיך היה ממשיך משם לבית הספר דרך בית הקברות הישן. בין כל הנדודים נאלצה מלכה טיקולסקי להפקיד את בניה בבית מחסה ליתומים בירושלים. 

יענקלה היה כבן ארבע, מנחם בן אחת-עשרה. הם נועדו להישאר בבית המחסה על שם דיסקין רק עד שהדברים יסתדרו, אבל באחד מביקוריה במקום גילתה האם שילדיה מוזנחים ונגועים בכינים, ושבמשך חודשים לא באה לפיהם כוס חלב. היא נכנסה למשרד המנהל כדי להביע מחאה, והוא ענה לה בזלזול מתנשא שילדים רבים ממתינים למקום פנוי במוסד שלו, ואם התנאים לא נושאים חן בעיניה, היא יכולה לקחת את מנחם ויענקלה וללכת הביתה. 

וכך עשתה. אך לא לפני שלפתה קסת דיו שהייתה מונחת על שולחנו והטיחה את תכולתה על חליפת הפרנג'י המהודרת של האדון. אחר כך נטלה בגאווה את בניה ויצאה איתם לכביש הראשי כדי לתפוס אוטובוס בחזרה לתל-אביב. או כך לפחות מספרת האגדה, ואגדות על מלכה טיקולסקי מבית מינץ  יש בשפע. 

"אמא קוראז', נמוכה, זקופה ויפה," דברי נכדתה עמליה איל (בתה של שושנה).
"אישה גיבורה הייתה, ממש גיבורה," ממלמל מנחם בחדרו בקיבוץ והדמעות זולגות מעצמן.         
שנים רבות אחרי התקרית בבית היתומים, רביד דברה, מחזאית ובמאית צעירה שהתגלתה בפסטיבל עכו ובתיאטרונטו וטופחה על ידי  אגמון ב"הבימה", ריגשה אותו מאוד. רביד הביאה לו במתנה קסת דיו של פעם ותעודה נדירה שהשיגה בעזרת אביה האספן, שניתנה לתורמים לבית המחסה על שם דיסקין. שני הפריטים ניצבו במקום בולט בלשכת המנכ"ל של התיאטרון הלאומי, שלא ישכח ולו לרגע מאין בא ולאן הגיע.   

המנוחה והנחלה למשפחת המהגרים הצעירה, אם אי-פעם היו כאלה, נמצאו לבסוף ברחוב מלצ'ט, בואכה רחוב העבודה. עם השנים המספרים המדויקים התבלבלו קצת לאחים, אבל הגרסה הסופית מאשרת שהאם מצאה דירה עורפית בבית שברחוב מלצ'ט 38, ואחריה דירה חזיתית עם מרפסת באותו הבניין, שבה נשארה עד סוף ימיה. האחות שושנה עברה בהמשך לבית אחר במורד הרחוב, במספר 34. הייתה זאת השכונה של דרויאנוב, של אנדה עמיר-פינקרפלד, של נחום גוטמן ושל עמוס קינן. השכונה שבה מתפלחים הנערים לאולם "אוהל שם" ברחוב נחמני, שאגמון ינהל כעבור שנים במסגרת "הבימה", לקונצרטים של הפילהרמונית ולהצגות; גרים ליד בית "דבר",  מקבלים לפני כולם בעיר את העיתון ומתרגלים לרעש מכונות הדפוס, עד כדי כך שאי אפשר להירדם בלעדיו. 

"במשך כמה שנים ישנתי עם אחי במיטה אחת. בבוקר תמיד רבנו מי יקרא ראשון את העיתון." בשכונה היו סמטת לאן וגימנסיית הבנות "תלפיות". אגמון זוכר יחסים של סובלנות מוחלטת עם השכנים הדתיים, שהיו רבים מאוד. שנים קונים באותה המכולת ומסתפרים תמיד אצל אותו הספר. ובבית המרקחת היה טלפון, אז משם גם היו מתקשרים. ובבית הכנסת הולכים לאכול דג מלוח בשבתות. 

"ברחוב רש"י פינת מלצ'ט היה קיוסק שניהל יהודי מבוגר. היה צריך לסובב את הידית של מכונת הגז שעשתה גזוז, אז סובבנו לו בשביל דמי כיס. גם זאת הייתה עבודה." 

הכול היה ברדיוס קרוב; הפלאפל הקבוע בכיכר מגן דוד ליד שינקין, מסעדת הפועלים הקואופרטיבית בבית מועצת הפועלים, ברנר פינת אלנבי. לידה היה "פוטו ארדה", שבוהצטלמו כל ילדי הסביבה. וליד הפוטו הייתה החנות המונומנטלית של "ויטמן". ארוחת ערב רצינית באותם ימים כללה פלאפל ואחריו סיבוב בלתי נמנע ב"וויטמן". מנה גלידה, "אקספרסו" וכוס סודה. 

אדון ויטמן היה אגדה בחייו. הוא לבש חולצה צבאית וסבל מצליעה. "אנחנו טענו תמיד," צוחק אגמון, "שהוא צלע בגלל שהכיסים שלו היו מלאים במטבעות, והכסף שלנו משך אותו כלפי מטה. הייתה גם חנות הנעליים המפורסמת של 'מיקולינסקי', והנה יש לי סקופ בשבילך: כשפועלי תל-אביב שבתו במחאה על משכורות העובדים, אנחנו בתנועה רצינו להיות מעורבים, אז שברנו את חלון הראווה של 'מיקולינסקי' שנחשבה בזמנו לסמל קפיטליסטי. היינו מאוד אנטי-קפיטליסטים והרגשנו נורא גיבורים.

"רוב ההורים של החברים שלי לא נמנו עם העשירון העליון. אבא של דן קידר היה פקיד במס הכנסה, אבא של עמיקם גורביץ' היה מנהל בית ספר, אבא של דני קרוון היה גנן. אבא של אלימלך רם חילק נפט בעגלה, אמא של אמנון (צ'רלי) דרור הייתה אחראית לניקיון בוועד הפועל ואבא שלו היה סדרן בקולנוע 'ארמון דוד'. לא היו סוחרים ותעשיינים, והחברים מהילדות ומהתנועה נשארו חברים לכל החיים."   

"אנחנו נוסעים הרבה ביחד בעולם," מספר אמנון דרור, "מתאכסנים במלונות חמישה כוכבים ומרגישים כאילו זה לא מגיע לנו, כאילו זה לא טבעי, שאנחנו לא שייכים. לפעמים אנחנו אפילו מתחפשים ולובשים חליפות. שנינו הכרנו היטב בילדותנו את תוגת העוני, וכעבור זמן זכינו לחיות גם חיים אחרים, מפותחים ומפנקים יותר. בבית חינוך לילדי עובדים היינו נאבקים על תוספת פודינג, כמעט כמו אוליבר טוויסט בשעתו. אז בכל פעם שאנחנו אוכלים איזו ארוחה סינית טובה בניו יורק או בלונדון, אני אומר ליענקלה: 'לאן אנחנו הולכים - אין לי מושג, אבל שנינו יודעים טוב מאוד מאין באנו, ואת זה אסור לנו לשכוח.'" 

לרכישת הספר