כח משיכה, שירים (ופרק תרגומים) מאת חגית בת־אליעזר, עריכה: גבריאל מוקד. הוצאת עמדה, 2020. מחיר: 79 ש״ח
בתור סטודנטית לספרות, וכאדם קורא וכותב בעצמי, אין לי דרך להימנע מהשאלה המתבקשת – למה ספרות? ויותר מזה – מה המקום של המילה המודפסת בעולם שבו התוכן אשר אותו אנו צורכים, מופיע על גבי המסך בגלילת אצבע? מה המשמעות של ספר – סיפורת ושירה כאחד – ומה המעמד שלו בעולם שלנו?
העיסוק הזה אינו פרטי שלי, והוא משותף לכל רפובליקת הספרות (לרבות אלה המבקשים להתכחש לסוגיה), אבל לאחר קריאתי ב"כח משיכה", ספר השירה הרביעי של המשוררת חגית בת־אליעזר, הצלחתי להבין מעט יותר בבהירות את העיסוק הכרוני בשאלות אלה, אשר ניתן למצוא בלב היצירה וכנראה גם בלב היוצרת.
הספר מחולק לחמישה שערים, ארבעה שערים הנוגעים בחיי המשוררת – החל מהמעגל הרחב, החברה המורכבת שהם "רקמה אנושית", דרך המעגל המצומצם שהוא "גוונים של משפחה" ועד הרמה האישית ביותר, ה"שפל" וה"גאות" שבחייה. השער החמישי, "במחיצת היופי", הוא שער המציג תרגומי שירים של משוררים שונים מארצות שונות, תופעה נדירה בספרי השירה שרואים אור לאחרונה.
שירתה של בת־אליעזר רוויה במהלכים ארספואטיים. כך בשיר "טיול בוקר" (עמ' 28), שבו מתארת המשוררת ש"אָמָּנוּת יְכוֹלָה / לְהַעֲבִיר אוֹתִי מִכַּלְבָּה עַל דֶּשֶׁא מֻשְׁקֶה [...] אֶל פֶּרֶא הַסָּפָארִי", וחותמת את השיר במילים "שירה בפרט". או בשיר "אויר צח" (עמ' 90), "כָּתַבְתִּי שִׁיר / שֶׁתָּפַס אוֹתִי לְחֹדֶשׁ יָמִים / כֻּלָם: יֹפִי־יֹפִי / עַד שֶׁאֶחָד קָם וְאָמַר: כָּכָה־כָּכָה / נִפְלַטְתִּי מִלְּפִיתַת הַשִּׁיר / אֶל אָחוּ הַכְּתִיבָה הַרָעֲנָנָה". אך מעבר לארספואטיקה הקלאסית, שירים רבים בספר אינם מתמקדים בתהליך היצירה האישי של המשורר או בתהליך כתיבת השיר. המהלך שאותו בת־אליעזר עושה וניתן לזהות, הוא של השירים המבקשים להתמקד במעמד השירה כולה והלגיטימציה החברתית שלה.
לתחושתי, משוררים רבים כותבים על הפנטזיה להיות משורר, ומתרחקים מהכתיבה המגשימה את הפנטזיה. אותה פנטזיה אשר באה לידי ביטוי בספרה של בת־אליעזר. השיר "לא אגיד לך" (עמ' 60), מבטא בשורותיו "שֶׁלֹּא אוּכַל לַחְזֹר אֵלֶיךָ / כִּי כְּבָר כָּתַבְתִּי סִפּוּר / עַל פְּרֵדָתֵנוּ / הֲרֵי לֹא אֶבְגֹּד בּוֹ" את הנכונות להישאר נאמנה ליצירה, לספרות, למילה הכתובה. הנכונות הזו מופיעה לצד העיסוק במעמד המשורר, ובפנטזיית מעמדו המכובד. כך השיר "אי של נחת" (עמ' 29), בשורותיו "עַל בִּרְכַּי סֵפֶר חָדָשׁ / עִם הַקְדָשָׁה מֵהַמְּשׁוֹרֶרֶת", מעלה בפני הקורא את חשיבותה של המשוררת, המקדישה את ספריה לקוראיה, אך בה בעת אותה משוררת נשארת עלומת שם, איזה "משוררת" עם איזה "ספר". כך גם בשיר "נצח קטן" (עמ' 30), "מְשׁוֹרֵר מֵת / אֵינוֹ מִתְעַמֵּת / עִם מַחְסוֹם יְצִירָה / עִם תְּשׁוּקַת הַכָּרָה / מִי שֶׁעָיַף בְּחַיָּיו / הֲאִם נָח כָּעֵת?", נותר המשורר תבנית עלומת שם, הבאה לסמן לקורא את אותה הפנטזיה.
בשנים האחרונות, ספרי שירה רבים עוסקים בסוגיות הנוגעות בשירה באופן קונקרטי: הגבול בין פרוזה לשירה, היכולת לכתוב שירים, מעמדה של השירה בימנו אנו ודמות המשורר. שירה עכשווית הפכה מארספואטית לארסשירה, כלומר נעשה מַעבר מעיסוק בתהליך היצירה עצמה אל עיסוק במרחב שבו היא נוצרת ופועלת, ובלגיטימציה שיש לה באותו המרחב.
יש בכתיבתה של בת־אליעזר שנינות וחידוש. את החידושים היא מבקשת לייצר באמצעות הלשון, כמו "מרמתוקים" (עמ' 54) ועושה זאת בשנינות המעלה חיוך, כמו "פִּיתָגוֹרָס זָוִית יְשָׁרָה / פֶַּתִי גּוֹרֵס: לְאֹרֶךְ הַצִּיר - גְּזֵרָה" (עמ' 69). אולם, הנושאים שעליהם כותבת בת־אליעזר ב"כח משיכה" אינם קלילים במהותם. השער "גאות", אשר מגיע אחרי השער "שפל" ומרמז כביכול שהוא יהיה יותר אופטימי ומרומם, אינו כזה. שני השערים נוגעים במקומות הנמוכים והאפלים שבהם אדם שרוי במהלך חייו. ההבדל בין השערים טמון בשפל האינטראקציות לעומת גאות הקשרים עם סביבתה – ילדים, בני זוג, אימא וסבתא, רופא ואפילו הספר. זאת ועוד, רוב השירים שבשער זה פונים לגבר בגוף שני "אתה" או "איתך זה כמו נהיגה בעיר" (עמ' 86), ככל הנראה על בסיס אינטראקציה רומנטית. בנוסף, ניתן למצוא בין שערי הספר חזרה לנושאים מקראיים, אם כי במובנם השחוק והשטחי ביותר שלהם, כך לדוגמה סיפור אדם וחווה (עמ' 25) וסיפור מגדל בבל (עמ' 70). שם הכול נוגע בסיפור אבל מתרחק מעומקו ומפיצוחו.
כאמור, השער החמישי חותם את הספר בתשעה שירים שתורגמו על ידי בת־אליעזר, חלקם מאנגלית וחלקם מרוסית. לצד כל תרגום מופיע השיר בשפת המקור. אם עורך הספר היה בוחר להחביא את העובדה כי מדובר בתרגומים, מסיר את שירי המקור ומטשטש את תת הכותרת "תרגומים", כנראה שהקורא היה בכל זאת מזהה שלא מדובר בשירי המשוררת. השירים המתורגמים הם ברובם סונטות, בעלי משקל סדור וחריזה, צורות שגם אוזן בלתי מיומנת תוכל להבחין כי הן שונות מהכתיבה החופשית של בת־אליעזר.
על אף שבזכות הקריאה בספר הצלחתי להתקרב מעט יותר לשאלה המעסיקה אותי – מה מקומה של ספרות בימנו אנו – הקריאה בספר לא השאירה בי חותם משמעותי. השירים אכן כתובים מאוד יפה ועוסקים בנושאים יום־יומיים ואינטימיים, אך למעט החידושים הלשוניים, לא בלט בקריאתי אף חידוש ספרותי משמעותי. נראה כי הספר מבטא את התהליך הרחב שמתרחש בשדה השירה של ימינו, המבקש להצדיק את קיומה של השירה במרחב החברתי מעצם העיסוק בסוגיית המשורר, וכל זאת נעשה תוך רוממות המשורר והשירה לממד של פנטזיה. ובאמצעות הפנטזיה, מעצם היותה כזאת, המשורר מבקש להתכחש לעצם קיומו ונמצא בסיכון תמידי להפוך לפנטזיה המנותקת מהיגיון.