שירה זה לא נורא: זהו החלק הראשון בסדרת הכתבות ״שירה בטיפול״ שמנסה לפרק ולהרכיב מחדש את היחסים שבין שירה וטיפול, ולנסות להבין מדוע חלה התעוררות כה גדולה של מטפלים משוררים, ואם שירה וטיפול הם היינו הך. אנחנו שמחים לארח בכתבה הראשונה את המשורר והמטפל בפוגעים ונפגעים מינית גיא עינת שינסה לבחון למה יש כל כך הרבה משוררים מטפלים, ואם שירה וטיפול – אחד הם.
שירת הנפש // גיא עינת
רוֹעֵד אֶעֱמֹד בְּכוֹתֶרֶת הַדַּף וְאֶשְׁאַל
הַאִם שִׁירָה יְכוֹלָה לְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם?
אֲחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה מִבֵּין שׁוּרוֹתַי
בְּתוֹךְ מֵטָפוֹרָה אֶתְעַטֵּף
וְאַתְרִיס בְּהֶלְחֵמִילִים
(בֵּין סוֹגְרַיִם אֶמְצָא חֲצִי מַחְבּוֹא)
וְאֶתְגַּלֶּה מֵחָדָשׁ כְּדִמּוּי
אַךְ רַק בַּשּׁוּרָה הָאַחֲרוֹנָה אָעֵז:
לֹא.
שִׁירָה לֹא יְכוֹלָה לְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם
אֲבָל הִיא הִצִּילָה אוֹתִי.
לאחרונה נדמה כי אנחנו חיים בתקופה שבה גואה השירה הנכתבת בידי אנשי טיפול. כמי שבעצמו איש טיפול ומשורר (בסדר הכרונולוגי הזה), יתכן שהדבר דומה לאישה בהיריון אשר לפתע רואה המון נשים הריוניות סביבה. הפסיכותרפיה (הקלאסית) והשירה נשענות שתיהן על חיפוש משמעות באמצעות טקסט המכיל מילים, סמלים, דימויים, ארכיטיפיים וחשיפת שכבות בלתי מודעות. כך, המפגש הטיפולי מבקש מתן פשר ייחודי־אישי למטופל עצמו על מנת להגיע לריפוי הנפש – לחיבור בין חלקיה השונים. בפועל, תהליך זה נעשה בין השאר על ידי חיפוש לשוני מדוקדק המתנהל בתנאים סטריליים בין שני אנשים ומאפשר למטופל להימצא בתהליכי עדות, הדהוד וקבלת תוקף לחוויות ואזורי נפש, שלעיתים מושתקים.
באופן דומה, השירה עשויה לחשוף מבנים נפשיים, גם את האסורים שבהם, ובכך לגבור על אזורי טאבו. השירה, כמו פרשנות המוצעת על ידי המטפל, עשויה לאפשר מפגש עם תוכן המודר מבחינה חברתית או המודר נפשית באמצעות הדחקה. במובן זה לשירה, כמו לטיפול, קיים תפקיד פוליטי־חברתי בהיותן חותרות תחת השתקה לשונית (על מה מותר לדבר?) או הדחקה נפשית (מה מותר להרגיש?). כלומר, הנפש מפציעה בחדר הטיפול או בשירה באמצעות השפה, אשר בתורה פועלת ומתפקדת בעולם האמיתי ולא רק מייצגת אותו. האדם נולד לתוך עולם לשוני וכשהוא לומד לדבר הוא מתערה בסדר החברתי. כך מתואר בשירו של גיא פרל: "אֲנִי דִּבַּרְתִּי אוֹתִי / לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי / בֶּעָבָר הִקְרֵאתִי שִׁירָה לִפְנֵי שֶׁכָּתַבְתִּי אוֹתָהּ" (מתוך הספר ״יש נקודה מעל הראש שלך״, הוצאת הקיבוץ המאוחד); או מפיו של רוני סומק: "הַיּוֹם אֲנִי מְדַבֵּר לְזֵכֶר הַמִּלִּים שֶׁפַּעַם נִתְקְעוּ לִי / בַּפֶּה (מתוך הספר ״נקמת הילד המגמגם״, הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר).
כוחן של השירה והפסיכותרפיה טמון ביכולתן לדייק חוויה רגשית – חושית או מחשבתית. כשאדם פוגש שורה משיר המדייקת את חווייתו הוא מרגיש לרגע מובן. מובן לעצמו ומובן לעולם. כך הדבר כשמטופל פוגש פרשנות המדויקת לו שהוצעה על ידי המטפל. זאת לא תהיה הגזמה לטעון, שבאמצעות צירופים שונים של 22 אותיות וכמה סימני פיסוק, השירה יכולה להיות תרפויטית והשפעתה תגבר ככל שהתוכן יהיה ספציפי־אישי.
לשם הדגמה, הצירוף "אף אחת לא נגעה בי כמוך", הוא אוניברסאלי ורבים עשויים לפגוש בו את עצמם, אך שורה ספציפית, דוגמת תיאורה של אגי משעול: "וְשֶׁאִישׁ לֹא מָרַח לִי כָּמוֹךָ / אָבוֹקָדוֹ עַל לֶחֶם לָבָן / זוֹרֶה עָלָיו, לִכְבוֹד הַהוּנְגָרִיּוּת שֶׁלִּי, / פַּפְּרִיקָה אֲדֻמָּה וְקוֹרֵא לִי: / תַּפּוּחַ" (מתוך הספר ״קפל״, הוצאת הקיבוץ המאוחד), שולחת חץ הישר אל מעמקי החוויה הרגשית. אני מדמיין את אגי משעול בכורסא מולי, עונה לשאלה הפשוטה "למה הוא?", בתשובה: "זה איך שהוא מכין לי בבוקר סנדביץ", ומשם אנחנו יוצאים לחפש משמעות, חוקרים יחד את החסר ואת היש. אולי אציע לה בפרשנות שהלחם עליו מונח האבוקדו הוא ארכיטיפ למשהו קדום וחוצה תרבויות, ומשם נתקרב ונתבונן על התלות של ילד בהוריו המפציעה בין פרוסות הלחם בהפסקת העשר ביום הראשון של כיתה א'.
איני יודע אם היא הייתה מופיעה בדלתי לפגישה הבאה, וכנראה שזה תלוי באפשרות שהמילים שחיברנו יחד ימצאו אצלה מקום, ויאפשרו פשר. הרי פבלו נרודה גילה לנו שהשיר לעולם לא שייך לכותב כי אם למי שזקוק לו. ואני חושב, כי פרשנות טיפולית, כמו השיר, תפעל על מי שאזניו קרויות לשמוע אותה: "יֵשׁ הַחוֹשְׁבִים שֶׁמְּטַפְּלִים יוֹדְעִים הַכֹּל / אַךְ הֵם אֵינָם יוֹדְעִים דָּבָר. / כְּמוֹ הַמְּשׁוֹרְרִים, / הֵם תְּלוּיִים בְּאָדָם אַחֵר, / אִם לֹא יִרְצֶה לָדַעַת / יִכְלוּ כּוֹחוֹתֵיהֶם" (גיא עינת).
אם כך, החיבור בין השירה והטיפול נראה טבעי ועשוי להסביר את ריבוי המשוררים בקרב אנשי הטיפול. אך כמעשה הפסיכותרפיה, לא נסתפק בהסבר המתבקש, ונעמיק אל מתחת למודע. אמנם המשורר והמטפל שניהם עסוקים בניסוח פשר באמצעות מילים, אולם כאן הדמיון נגמר. ביחסים הטיפוליים, המטפל מיילד נרטיב עם המטופל, ועבורו. המטפל מציע מילים, מציע פשר – אך הוא נותר עקר, לולא המטופל יסכים לאמץ אותו אליו. מנגד, המשורר מבקש לפרסם את עדותו האישית ולפזרה ברבים. אלו תנועות הפוכות. לרגעים נדמה כי זהו צעד מקביל לאנליזה ההדדית (ניסוי כושל שקוטלג בשוליים הביזאריים של הפסיכואנליזה), שבה המטפל והמטופל שווים ומטפלים זה בזה.
המשורר, כמו המטפל, מנסח פשר, אך זקוק להדהוד של הקורא כדי שהוא עצמו יוכל לחוות התרה. בכך הקורא בורא את המשורר ואילו האחרון משתמש בקורא לצרכיו הרגשיים הראשוניים. בעולם הטיפול אנו נמנעים ממצב דומה, ועל המטפל להשאיל עצמו לצרכיו הרגשיים של המטופל ולהיזהר מ'שימוש' במטופל, כמו בשירו של יהודה עמיחי: אֲנָשִׁים מִשְתַּמְּשִׁים זֶה / בַּזֶה כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. / אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם, / עַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה, עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה, / תּוֹפְשִׂים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיחַ (מתוך הספר ״שירי אהבה״, הוצאת שוקן).
ואולי ההסבר לריבוי המשוררים המטפלים טמון בהבנה, כי המטפל גם הוא סובייקט השואף להכרה. מטפלים משאילים את עצמם ליצירת סיפורים עבור אחרים, מהדהדים רגעים מכוננים לטוב ולרע, מלקטים מפגשים מעוררי השראה (ולצדם מפגשים המתקרבים אל תהום הייאוש), יושבים שעה אחר שעה, במשך שנים, ומיילדים מילים ופשר, משאילים את עצמם למען הריפוי של האחר, וכשהוא מתרפא מגיע מטופל נוסף: "בְּסוֹף הַפְּגִישָׁה אָמַר: / אוּלַי תִּצְטָרֵף אֵלַי אֶל מִחוּץ לַחֶדֶר / וְתִהְיֶה הַמּוֹנִיטוֹר שֶׁלִּי? / וְאִלּוּ הִכִּיר בְּנִסְּיוֹנִי / לִהְיוֹת עֲבוּרוֹ הַמּוֹנִיטוֹר / בְּרִיטוּאָל טְרָגִי / פְּגִישָׁה אַחַר פְּגִישָׁה / לִבְלֹם בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת אֶת הַמָּסָךְ / לְהַצִּיל מֵהַגִּלְיוֹטִינָה / רֶגַע אֶחָד שֶׁל רֶגֶשׁ / לַחְווֹת אוֹתוֹ מִבְּלִי לִבְרֹחַ / מִבְּלִי לְהִתְנַתֵּק / עָדִיף לִכְאֹב / עָדִיף לִכְאֹב / רַק לֹא קַו רָצִיף" (מתוך השיר ״פואטיקה של טראומה״, גיא עינת).
וכך, לאחר כתיבת שירת חייהם של אחרים בין ארבע קירות, ותוך שמירת סודיות, יתכן ומטפלים חותרים לכתוב את שירתם, ויותר מכך – הם זקוקים לאחר שיכיר בשירה זאת באופן פומבי. יואל הופמן היטיב לדייק משאלה זאת: "אִלּוּ יָכֹלְתִּי (בְּמִין בְּרִית עֲמֻקָּה יוֹתֵר מִזּוֹ שֶׁבֵּין סוֹפֵר וְקוֹרֵא), לִפֹּל עַל צַוָּארָם שֶׁל אֲנָשִׁים וְלוֹמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וְנֵשֵׁב וְנַחְלֹט תֶּה וְנִשְׁתֶּה, וְאַתֶּם תְּסַפְּרוּ לִי אֶת חַיֵּיכֶם וַאֲנִי אֲסַפֵּר לָכֶם אֶת חַיַּי, הָיִיתִי מַשְׁלִיךְ אֶת כְּתַב הַיָּד לְסַל הַנְּיָרוֹת וְעוֹשֶׂה זֹאת" (מתוך הספר ״Curriculum Vitae״, הוצאת כתר). בספרו ״ארוחת ערב עם שפינוזה וחברים״ (הוצאת אבן חושן), כתב ישראל אלירז: "כָּל הָעוֹסֵק בְּשִׁירָה, אִם אָדָם חָפְשִׁי הוּא, הֲרֵי הוּא עוֹסֵק בַּחַיִּים". ואולי, אולי כל מי שעוסק בטיפול, אם אדם חופשי הוא, עוסק בשירה?
גיא עינת הוא קרימינולוג, פסיכותרפיסט המומחה בתחום המיני־חברתי ומשורר ישראלי. חלק משיריו המצוטטים במאמר לקוחים מספריו: ״רק לא קו רציף״, 2019, הוצאה עצמית; ״חילופי משמרות״, הוצאה עצמית – הוצאה לאור, 2020.