בית ילדותי אינו קיים עוד. בשנות השמונים של המאה שעברה נעשו בבוקרשט הריסות בקנה מידה עצום, ולא רק הרחוב שלי נחרב עד עפר, אלא השכונה כולה. בשם המרקסיזם־לניניזם ומלחמת המעמדות המקודשת החליט הרודן ניקולאה צָ'אוּשֶסקוּ לפאר את עיר הבירה בשדרות רחבות יותר, עם פרספקטיבות מונומנטליות ומבנים מפלצתיים. תפארת השיש ואלימותו של הבטון המזוין היו אמורות להטיל אימה על העם המורעב והמיואש. אלפי תושבים גורשו מבתיהם ופוזרו בפרברים בפקודת הדיקטטור. הם אולצו לארוז את מיטלטליהם בהתראה של ימים ספורים ולעבור לגור בשיכונים שעדיין לא היו גמורים ולא היו בהם מים זורמים וחשמל, ובמקרים רבים אף לא דלתות וחלונות. חיש מהר עלו כפות הבולדוזרים ושרשראות הדחפורים על בתיהם הקודמים, עד שלא נותרה מהם אלא ערימת לבנים, אבנים ומוטות ברזל.
יותר מ־40 אלף בתי מגורים נהרסו, וכך גם אינספור כנסיות, מנזרים, בתי כנסת, בתי חולים, תיאטראות ומבנים היסטוריים שערכם לא יסולא בפז. בין השכונות הרבות שנמחקו מן המפה היה גם הרובע היהודי הישן. הוא השתרע באזור השכונות וָקָרֶשְׁטִי־דוּדֶשְׁטי וּוִיטאן, שם גרו עוד מאז המאה התשע־עשרה המוני מהגרים עניים שהגיעו ברובם מרוסיה ומאוקראינה. כך נמחו ללא שוב רבים מרחובות ילדותי, על בתיהם הססגוניים העליזים, שהדריכו אותי בחורף בדרכי לבית הספר כמו כוכבי בוקר. פה ושם נותרו מהם שרידים פצועים, מעוררי רחמים.
במרכז שאיפותיו האורבניות של צ'אושסקו ניצב הפרויקט המגלומני שלו, בית העם העצום שבמרכז העיר, אשר בדמיונו נועד להיות פלא התבל השמיני ולהקנות לו תהילת עולם. הפרויקט הזה היה אמור להיות פסגת שלטונו. עבודות הבנייה של בית העם החלו ב־1984, וחמישית מבוקרשט (שטח המקביל לזה של שלושה רְבעים שלמים בפריז) נהפכה לעִיי חורבות.
צ'אושסקו ואשתו אֵלֵנה לא זכו לראות את המבנה הגמור במלוא תפארתו הגרוטסקית. ב־21 בדצמבר 1989 פרצה שורה של התקוממויות בבוקרשט ובערים נוספות ברומניה. העם והצבא התמרדו, והמשטר הקומוניסטי נפל. בני הזוג צ'אושסקו הוצאו להורג ב־25 בדצמבר 1989, בטקס אכזרי ומשפיל, כראוי לשִפלוּתם ולסבל שהמיטו על עמם.
אני עזבתי את רומניה זמן רב לפני עלייתו של צ'אושסקו לשלטון. עבורי הוא היה הבוזז של מיטב העקבות מימי ילדותי. קברתי אותו בתהום הנשייה והתמקדתי בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. בימים ההם, שכונת וקרשטי־דודשטי חייתה לה ברוגע ובשקט, וכך גם רחוב הניצחון והחצר הגדולה, אשר במרכזה שכן הבית הקטן שבו גרנו, מאחורי ענפיו של עץ שזיף בא בימים.
נתחיל מהחצר שלנו. היו לה שתי כניסות, מספר 47 ו־49, שהובילו לשני שבילים מקבילים, ולאורכם צמד בתים מכל צד. בבית מצד שמאל של השביל, בכניסה מספר 47, גר נָאֶה תאודורסקו, בעליה של החצר. אמנם הוא היה גוץ במידותיו, אך לבושו האלגנטי, מבטו המרתיע וקולו הרועם השרו כבוד וכניעה. "איש עם קלאסה", אמרו עליו מביני דבר. אני זוכר את מראהו של תאודורסקו די בבירור: שיער מאפיר תחת כובע לבד רחב תיתורה, עיניים גדולות בולטות, גבות שחורות עבותות, אף ארוך מעל שפמפם מטופח. הוא נהג ללבוש חליפות צמר עדינות, מפוספסות, ונעל נעליים אנגליות כפולות סוליה, שהגביהו את קומתו. מטפחת משי לבנה בצבצה תמיד מן הכיס הקטן שבחזית החליפה, כקצפת הגולשת מספל קפה.
תאודורסקו התגאה במעמדו החברתי ובהצלחתו בחיים (הוא היה בן למשפחה של בעלי אדמות עשירים) ומיעט להתרועע עם דייריו. אך מאז נשא לאישה את לוּטֶסיה פילוטי נהיה מרוחק ומסוגר שבעתיים. ההתנהגות הזאת עוררה בחצר חשדות בנוגע לאופיו, והלשונות הרעות החלו לרכל ולהשמיץ. "ברור שהוא רודף בצע, אפילו שכבר יש לו די והותר כסף. אחרת למה לו להתחתן, בגיל חמישים, עם אישה כמו לוטסיה פילוטי?". לא זו בלבד שהיתה כחושה, עגמומית ויהירה, אלא שגם הביאה כנדוניה את אמה, וָלֶריה, וזאת אף שנָאֶה המסכן כבר היה מטופל באמו שלו. זו האחרונה איבדה את שפיותה אחרי מות בעלה וגרה בחדרון מבודד בבית בנה, מאחורי המטבח, תחת השגחתה של אחות.
לעתים תכופות נשמעו בחצר צרחותיה של הזקנה, כמו קריאות לעזרה. עם הזמן התרגלו לכך השכנים והתעלמו ממנה. היא היתה בת שמונים ושתיים, כך סיפרה מריה, המשרתת הצעירה של תאודורסקו, שהיתה בּרוּנטית קטנה ומלאת חיים ואהבה לפטפט ולרקוד בנשפי יום א' בגן הציבורי.
לעומת אמו של תאודורסקו, שמרה חמותו ולריה על בריאות מצוינת ועל ראש צלול למרות שבעים ושש שנותיה. היא היתה זערורית, דקיקה ותמיד לבושה שחורים, ובילתה שעות על גבי שעות מאחורי הווילון של חלונה בבילוש אחר המתרחש בשביל, פוקחת עין כעוף דורס. היא ארבה נואשות למישהו לדבר עמו, וכשנקרתה לה ההזדמנות, הסיטה באחת את הווילון ושרבבה את ראשה החוצה כמו נחש המשרבב את לשונו המפוצלת כדי לחוש את הריחות.
"איזה יום יפה!", היתה קוראת, או "איזה מזג אוויר נורא!" ואגב כך היתה שולחת אל קורבנה חיוך מאוזן אל אוזן. החיוך חשף פה נטול שיניים, להוציא שלושה־ארבעה גדמים צהובים ושחוקים שבצבצו מחניכיים רקובות. הזקנה ידעה זאת: חיוכה נעלם בן רגע ופניה שבו ולבשו הבעה של רצינות וביטחון, להסוות את מבוכתה. באותו רגע עצמו היתה פוצחת בקינות ארוכות לאין קץ על המשבר שבו נתונה המדינה, על השחיתות שפשתה בארמון המלך קָרול השני, על עונשם של החוטאים וגמולם של הצדיקים. זה היה אות הפתיחה לסדרה של אנחות קורעות לב, מלוות לעתים בדמעות, שהסתיימו בקינה "וַיי דֶה לוּמֶה!" "עולם של צרות".
מוֹטאן, החתול השחור הגדול שלה, ששפמו ארוך כשפמו של פרש הונגרי קשיש, לא נראה מודאג כמוה מצרותיו של העולם. הוא ישב כמו ספינקס על אדן החלון והעביר את זנבו העבות על פני אדוניתו בקצב חדגוני, כמו מגב. מוטאן התקשה לשאת את שיחותיה הארוכות של הזקנה עם העוברים ושבים בשביל, אך ולריה לא התייחסה למיזנתרופיה שלו. לא חתול יכתיב לה מה לעשות בעתותיה, או יקצוב לה את זמן שיחותיה עם בני האדם. אורכן היה תלוי אך ורק בעניין שעורר בה בן שיחהּ המזדמן. את ה"לא מעניינים" מיהרה לשלח לדרכם, ואילו מ"גדולי הרוח" לא הרפתה. ואני וַיי דֶה לוּמֶה! הייתי בראש רשימת "גדולי הרוח". "בֵּבֶּה הוא משלנו", היתה אומרת למוטאן כדי לשכנעו לתת לי את ברכתו. אך מוטאן לא השתכנע. הוא המשיך להביט בי בעיניו האפורות־ירוקות, עיני חיה מפונקת ומלאת שנאה. מימי לא אהבתי חתולים, בעיקר לא שחורים, ובּבּה לא היה שמי האמיתי. לאמיתו של דבר קראו לי ברנרד, אבל המשפחה והשכנים הדביקו לי את כינוי החיבה בּבּה, וברגעים של חיבה יתרה עוד גרוע מזה בֵּבֶּלוּש. אני כמובן שנאתי גם את זה וגם את זה.
באותו השביל, מול בית תאודורסקו, נמצא ביתם של בני הזוג ראדוּ וקורנליה קָסימָטיס. הם היו ממוצא יווני, כמו תאודורסקו. ראדו השחום והחסון, שניהל חברה קטנה של יבוא ויצוא עם יוון, הדיף ניחוח בושם למרחק של קילומטר. קורנליה, אשתו היפה, לימדה בבית ספר יסודי ברחוב לָבּירינְת, לא רחוק מהבית. היא עוררה בי תשוקות שאינן בעִתן אצל ילד שבקושי התחיל להתבגר.
שני השבילים המקבילים בכניסה לחצר הובילו לכיכר קטנה ועגולה, מוקפת פרחים. זה היה מקום המפגש של הקהילה הקטנה שלנו. מן הכיכר הובילו שלושה שבילים מקבילים נוספים אל ירכתי החצר, שם הפרידו עצי אגוז חסונים ומשוכת ירק בינינו לבין מגרש גדול נטוש. לצדי השבילים עמדו שורות של בתים קטנים, כמו קרונות רכבת החונים בתחנה. כעשרים משפחות גרו בחצר שלנו, וחוץ ממשפחת תאודורסקו, המשרתת שלהם מריה והזוג קסימטיס, כולם היו בני דת משה, כלומר יהודים.
מבואת הכניסה והסלון בדירתנו נמצאו בחזית, בדיוק מול המטבח של משפחת קסימטיס, סמוך לכיכר. אך להוציא אורחים מכובדים, כולם נכנסו לביתנו בית דוידֶסקוּ דרך המטבח. הדלת הגבוהה והצרה, שמעליה חלון מלבני, היתה בצדו המערבי של הבית. צר היה לי על כך, שכן השמש לא האירה את החדר בבקרים, כשאמי גֵ'ני החלה בעבודתה הרבה עוד לפני שאבי ג'ורג', אחי לֵיאוֹ ואני ברנרד, לא בּבּה!, התעוררנו.
בכניסה האחורית, שהובילה למטבח, עמד מזנון גדול ובו צלחות, כוסות, ספלים ושאר כלי מטבח. אחריו היו שולחן וארבעה כיסאות, וצמוד לקיר שממול ניצב תנור כבד, ישן ושחור משחור. במרחק שלושה צעדים ממנו נפתחה דלת אל חדר גדול ומרובע, הדוֹרְמיטוֹר, שם ישנו הורי, שם אכלנו את ארוחת הערב ושם הכנּו, ליאו ואני, את שיעורי הבית שלנו. שטיח טורקי גדול, מעוטר במוטיבים גיאומטריים אבל בלי צלבים (לא אהבנו צלבים), כיסה את רצפת החדר. חוץ ממיטת ההורים, שולחן, כיסאות, שידה וארון בגדים בעל שלוש דלתות, היה בחדר גם קמין גדול מצופה אריחים חומים, שהעניק לו מראה של קבר אלילי עתיק. הקמין הפּגאני חימם אותנו בחורף, כשרוחות רעות מסיביר הרחוקה הסתערו על מישורי ממלכת וָאלָאכִיָה העתיקה, הבטן שממנה נולדה בוקרשט.
החדר היה קצת אפלולי. השמש חדרה אליו רק אחר הצהריים, דרך שני חלונות גבוהים שפנו אל חצר פנימית. מעברה השני של החצר גרה אלמנה זקנה, אמו של רופא השכונה המוזר סמואל לֵבֶּנסַרט. היא היתה חולת סרטן, ובנה בא לעתים קרובות לטפל בה. הוא ניסה לשמור על ביקוריו חשאיים כמו שהיה הוא עצמו, דבר שלא היה קשה כי החלונות והווילונות בבית אמו היו מוגפים תמיד. אך מה שהוסתר מן העין נחשף לאוזן: לרופא המסתורי היתה רגל אחת קצרה מן האחרת, והלמות מקל ההליכה שלו, שהועצמה כשהדהדה בחצר הפנימית, הסגירה את נוכחותו. אמא, שיצאה מן הבית רק לעתים רחוקות, ידעה בעל פה באילו ימים ובאילו שעות הוא בא לבקר, והרופא היה מגיע תמיד בדיוק מופתי.
הוא היה גבר נאה, ושערו השחור־כחלחל היה מסורק בבלורית כמו זו של טיירוֹן פּאוּאֶר, השחקן האמריקאי המפורסם מ"אות זוֹרוֹ". אני זוכר את פניו הארוכות והרזות, את אפו המרשים, את עיניו הבהירות המקפיאות שנראו כעיני זאב בולש. חלמתי שתהיה לי חליפת משבצות כמו של ד"ר לבנסרט, אבל הייתי צעיר מכדי ללבוש חליפה כזאת.
הרופא גר עם אשתו ובתו במעלה הרחוב שלנו, בבית דו־קומתי שבו נמצאה גם המרפאה שלו. כשנפטרה אמו, התרוצצו בשכונה שמועות שהמית אותה כדי לחסוך ממנה סבל מיותר. לשמועות, כידוע, יש לרוב היגיון שרירותי משלהן. נטרו לו על שהיה קובע את אבחנותיו בדיוק וביושר, לעתים אפילו בכנות אכזרית, והאשימו אותו שהוא להוט מדי אחרי כסף. חשבו שאין לו לב, וזה לא היה נכון.
הספר "רחוב הניצחון" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים