דורון נשר, “המוח שלי ואני", אחוזת בית, 308 עמ'
בועז, “נכה לצמיתות בשתי הרגליים" ואחת הדמויות היותר בלתי נשכחות בספרו של דורון נשר, הוא “בנאדם עם חוש הומור חד, שמתייחס לנכות שלו כמו לאישיות בפני עצמה. הם שניים: הוא והנכות. נגיד אם הוא מאחר, הוא מאשים את הנכות באיחור! 'אני הייתי מוכן, אבל היא... לוקח לה המון זמן...' אין לו ראש לתלונות. גם בתור לתרופות הוא מוותר תמיד. במסעדות הוא עוזר לכולם למצוא מקום, רק לא לעצמו".
חתיכת טיפוס. כשנשר יוצא לחומוס שליד מרכז השיקום עם בועז, “האבא של המוכר חומוס" מציע דיאגנוזה רפואית לנשר, על חשבון הבית (“או! אני רואה שאתה בריא") והדרכה מעשית לשניים. הוא מצביע על המוח ומכריז “'הכל בקופסה! צריך רק לרצות. רצון ו... עבודה!' מסוג העצות־חינם שהקהילה מעניקה לנו, הנזקקים, בחסדיה".
את בועז זה מצחיק. “'הוא רוצה רק טוב, אבל במובן הרע של הביטוי'. ואז הוא הסתכל למטה לרגליים שלו ואמר, 'הנה בא בנאדם ואומר לכן את האמת בפרצוף: רק הרצון! וכלום אתן לא מבינות!'“. גם נשר עצמו מתייחס לנכות החדשה שלו, שנכפתה עליו בעקבות מה שהוא מכנה “אירוע מוח" (בניגוד ל"אירוע מוחי" הנפוץ יותר), כאל ישות נפרדת ממנו.
הוא משקיף על התלאות האינסופיות שהיא מזמנת לו וליקיריו, מהקושי להשתין בצורה מסודרת ועד ההבנה שלחברה קל יותר להתעלם מנכים מאשר להתייחס לקיומם (במעבורת ליוון, למשל, לא שמעו על נכים) או להנגיש דברים למענם. והמוח שלו, אותה קופסה שהאבא של מוכר החומוס משוכנע שאין פשוטה ממנה להפעלה, הוא בכלל גיבור בפני עצמו בספר המתעד את התהליך הבלתי פוסק של חזרתו לחיים של נשר ושל מלחמתו ההולכת ונמשכת בסטטיסטיקה המנוולת.
“הבנתי: אני בעשרים אחוז שמצאו את החוף. אלה שהגוף והנפש מצאו בכוחות אחרונים אחד את השני". זאת התחלה מבטיחה. עכשיו רק צריך ללמוד לחיות איתה ולהפיק ממנה כמה שיותר. המוח של נשר מתגלה כחבר וכאויב, כמלאך מושיע וכשטן בוגד.
יש לו דרכים משלו לתעתע בנשר ולתת לו תקווה, להרים אותו ואז לשמוט אותו כמו “שק עם שאריות פאזל", זה שפרקו על שולחן בבית לוינשטיין, כשלמחליטי ההחלטות לא הייתה “תמונה של האיש שהיה" ואפילו לא את “התמונה של הפאזל על העטיפה".
נשר לומד לכבד את המוח שלו ולחשוד בו. השניים הם צמד מרתק ודאבל אקט מהפנט, ויחסיהם מלאים במתח דרמטי וקומי. מי יגבר על מי, מי יציל את מי, מי יצחק אחרון. המוח של דורון נשר היה מאז ומתמיד מקום מעניין להיות בו; אחרי הכל, זה המקור שממנו צמחו יצירות נפלאות כמו הסרט “בלוז לחופש הגדול" (נחמד לגלות שאחד האנשים מעברו נקרא צוויליך, כמו החייל שמת בסרט ואילו כאן, בחיים עצמם, זוכה לשרוד) ותוכניות רדיו וטלוויזיה מקוריות של הגות סטנדאפיסטית והסתכלות אחרת על העולם.
והמוח הזה מסקרן מאי־פעם ברגע שהוא הופך לזירת אסון, לתוהו ובוהו שנשר נדרש לעשות בו סדר ככל האפשר. “אנחנו, החולים, מסתובבים עם תחושה של יחידה מובחרת: לא לב, לא כליות, לא סרטן, חלילה וחס, אלא - מוח! אין מעל לזה! (...) וזו גאוות היחידה המצחיקה ביותר. רב הנסתר על הגלוי. הרי מה יש להתגאות כשאנחנו יודעים כל כך מעט על המוח? אני, למשל, מאז שהיה לי את האירוע, היד הטובה שלי מסמנת למעלה את הפרוסה של המוח, את הגבול בין שתי ההמיספרות. כאילו יש לי שם פרוטקציה או משהו... ואין לי".
אז פרוטקציה אולי אין לנשר, אבל יש לו מזל (חבר שלו למשל “מצביע כללית לכיוון אושוויץ" ומסביר לו שאם נשר היה נכה בשואה לא היה לו סיכוי להשתקם, והוא היה מת על המקום), ויש לו הומור נהדר שלא נפגם, ושהגוונים המרירים שאולי נוספו לו רק העמיקו והשביחו אותו (אף על פי שיש אנשים חסרי טקט שאומרים לו בפניו שפעם הוא קרע את כולם מצחוק ועכשיו אין לו את זה; הוא מזמין את כולם לשבת שבעה על מות הכישרון שלו, אבל באמת שאין צורך).
יש לו אומץ מפעים להביט נכוחה במלאכת ההרכבה מחדש של עצמו, ההלחמה של כל החומרים המפוזרים של עצמו (“זה היה מעין בית מטבחיים, רק הפוך") ולבטא את התחושה שהוא אבוד “כמו טיפה בים שמחפשת לאן היא שייכת" (הגדרה שמישהו אחר מצא בשבילו). הוא בוכה הרבה. “אני רוצה למות", הוא אומר בכמה הזדמנויות שונות, ובכל זאת הרצון לחיות חזק יותר. לחיות ולנסות להבין את מה שאולי אי אפשר להבין.
הוא מנסה לדמיין כמה מאליליו (כמו ג'ון קליז) אחרי אירוע מוח, ובדרך גם נתלה בכמה אילנות גבוהים כמו קירקגור ואיין ראנד, ואומר על אנשים כמו דיוויד פוסטר וואלאס וחנוך לוין: “כולם היו שבריריים, אבל הם התעסקו עם הפנים של המנוע שאף אחד לא העז להיכנס לשם. הם פירקו את המנגנונים האלה כשלא היה להם כוח לחיות. קפקא מת צעיר, וירג'יניה וולף התאבדה. הם נתנו לנו מתנות יפהפיות מלאות רוך. הם היו הכוהנים הבלתי מתפשרים של החולשות שלנו".
נשר מצטרף לרשימת הכוהנים הזאת עם מתנה יפהפייה ומלאת רוך משלו. הספר שלו, שמוטלא מקרעי תודעה, פרגמנטים של זיכרון, הגיגים פיוטיים וגם סאטיריים (ואוי לביטוח הלאומי שכה מתעמר בחלשים), פתקים קשורים ולא קשורים ומעין קטעי יומן/דיווחים עיתונאיים, הוא לפני הכל הישג אנושי נדיר, אם לא נס ממש, רפואי או אחר.
העובדה שהוא קיים היא כבר ניצחון גדול. של הרוח האנושית, של האדם על גורלו, של מה שרק תרצו. תלונה על כך שלא כל חלקיו אחידים ברמתם או מעובדים עד הסוף, ושחזרתיות היתר פוגעת לפעמים בהנאת הקריאה, תישמע קטנונית ואפילו מרושעת, גם אם יש בה אמת. באחד החלומות שלו, נשר רץ בשביל כולם, אלה שנטשו באמצע המסלול הדמיוני ואלה שלא נטשו אבל פשוט אין להם כוח לרוץ.
הוא רץ בשביל כל אלה ש"היו שם" ונותן להם קול. “אנחנו, שפתאום חזרנו לחיים מהמוות, אחרי שחיברו לנו את הבאר, נעמדנו המומים. ומאז ככה נמשיך לעמוד כל החיים. עם המבט הזה. כולנו היינו ברגע הזה. היה שם שקט שאי אפשר להסביר. משהו שהכי דומה לשקט שיש כנראה על הירח או למטה במצפה רמון. יש אנשים שאין להם כלים בכלל להסביר מה הם ראו, אבל אפשר לראות שהם ראו. במבט הזה בעיניים, בין שני העולמות, באלכסון. השבריריות של החיים, שנייה לפני שהם נשברים".