ליהיא לפיד, "זרות", כתר, 300 עמ'
אין צורך להמתין לקולות הימאים או לספירת המעטפות הכפולות כדי לקבוע שליהיא לפיד כתבה רומן מצוין. למרבה הצער, “זרות" לא יחלץ את בן זוגה, יו"ר מפלגת יש עתיד, מהמשבר הקואליציוני או הטרום קואליציוני או הנון־קואליציוני שבו הוא שרוי, אבל הוא בהחלט צפוי להסב הנאה שלמה לקוראים מכל קצות הקשת הפוליטית.
הרומן כתוב (ונקרא) בנשימה אחת, כמו סרט שמצולם בוואן שוט, ללא עריכה לכאורה ובלי פלאשבקים (כמעט). רגע אחד ארוך, שבמקרה הזה נמשך מפסח ועד יום העצמאות, תקופה טעונה במיוחד במדינה שבה הכל טעון. המצלמה של לפיד מצלמת הכל בעדשה רחבה, ונעזרת בטריק שהפעם האחרונה שזכור לי שנעשה בו שימוש כה מוצלח הייתה בספר “יום אחד" של דיוויד ניקולס. אצל ניקולס, דמויות שוליות לחלוטין, שלפעמים הן בכלל ניצבות שקופות ועוברות אורח אקראיות בעלילה, מקבלות פתאום חיים וקול כדי להעיר משהו על המתרחש או לעבות אותו.
לפיד מחלקת תפקידים לבחור שעובר בשדרה עם חברתו ואחת הגיבורות חושבת בטעות שהוא מישהו אחר, או לילד בן 3 שלא יודע למשל מה זה צמר גפן מתוק אבל תולה בו ציפיות; לקופאיות במינימרקט (שאוי למי שיקרא לו מכולת) ולפקידי קבלה במלון, שאמורים להיות חסרי פנים אבל מפתיעים במעורבותם. כולם מתערבים במה שקורה וכולם מעורבבים זה בזה, וזו גם אמירה על ישראל, שבה דין עיירה קטנה של “כולם מכירים את כולם" כדין המטרופולין תל אביב. עובדה. באמריקה, שם שוהות אחדות מדמויות המפתח בסיפור, כל אדם לעצמו, ודווקא הדביקות הישראלית וחוסר הפרטיות או היעדר האפשרות (והזכות?) לפרטיות הם אלה שמפעילים את הגעגועים לארץ ביתר שאת.
בדרמה הישראלית העצומה, שמתהווה ומתפתחת ללא הפסקה אחרי אלף שנות, אין שחקני משנה וכולנו שחקנים ראשיים, אם נרצה או לא נרצה, אפילו כשאיננו נמצאים במדינה. משהו חזק מאיתנו מחבר בינינו, כמעט בעל כורחנו. משהו שגורם לנו להרגיש “שייכים" גם ברגעים הכי בלתי צפויים. יש משהו מקסים בעובדה שקטן וגדול מקבלים יחס שוויוני בסיפור, מה שעשוי להזכיר יצירות בעלות יומרה פילוסופית כמו “לה סטרדה" של פליני, שבה משתכנעת ג'לסומינה אובדת הדרך שלכל אבן על פני האדמה, ולו הזעירה ביותר, יש תכלית, ומכאן שגם לה עצמה - אולי, היא מסייגת - יש תכלית ומשמעות בעולם הזה. ואם אתם רוצים לקחת את זה למחוזות של אלוהות ואמונה, אז סבבה, מדינה חופשית ועל אחריותכם.
הסיפור כאמור מתחיל בחג דתי שמסמל יציאה מעבדות לחירות ומסתיים בחג חילוני שמציין עצמאות, במקביל למאבק על חירותן ועצמאותן של רוב הנפשות הפועלות, שאותן הן מצליחות להשיג במאמץ גדול ובייסורי אמת. בתווך ישנם ימי הזיכרון, לשואת היהודים ולמלחמות הישראלים. הדמויות של לפיד לא שוכחות (כולל זו שלוקה בדמנציה חריפה) אבל מסוגלות לסלוח. החמלה שמציפה את הרומן נותנת כבוד ספרותי ואנושי לכל דמות ודמות. גם לעבריין נאלח ניתנת האפשרות להציג את המורכבות של סיפורו ולאוורר את מצפונו, ואת התהייה אם קריירת הפשע בחרה בו ולא להפך, וכל מי שחטא או מעד או פישל ושיקר והסתבך מקבל הזדמנות לחשוף עוד גוונים במניפה מלבד שחור ולבן, ולעשות תיקון. ליקום הסיפורי הזה יש לב רחב ומקום לכולם. הטוב והרע דרים בו בכפיפה אחת, והעיקר הוא מה שביניהם. אנשים מושלמים? חפשו באגדות.
הרומן המותח עד כדי מריטת עצבים (משתלמת) - שהיה יכול להתרחש רק בישראל, ולהגיע לשיאיו ולפתרונו רק בגלל ובזכות ביטול המרחב הפרטי שמאפיין את המדינה שבה גם אויביך המרים קוראים לך “אחי" - אומנם נושא את השם “זרות", אבל עד מהרה מתברר שכל גיבוריו, ללא הבדל מגדר ומוצא, זרים כל אחד בדרכו - זרים במקום שאליו נקלעו מבחירה או מחוסר ברירה, זרים לעצמם ולקרובים אליהם ביותר, זרים לגורלם ואפילו זרים בתוך עורם וגופם.
אישה יפה מקוננת על אובדן יופיה ועל השנים שמתאכזרות במיוחד לנשים כמוה, אחרים מביטים במראה ואינם מזהים את מה שמשתקף בה; המוח של מוכת הדמנציה מתעמר בה והיא נעשית זרה בביתה שלה ובתוך הקליפה של מי שהייתה, ולפיד מתארת בכישרון רב את הגיהינום שבתוכו היא מתנהלת. היא אינה ממצמצת בבואה לתאר עליבות ועוני, אלימות רגשית ופיזית, חרפת בדידות וטעם מר של חיים שהוחמצו, אבל כל הזמן חותרת אל היופי ואל החסד, שבלעדיהם הלך עלינו.
אולי בכל זאת לפיד בונה סוג של אגדה מודרנית, שבה אפשר למצוא את הטוב בכל דבר, גם כשהוא מסתתר מאחורי שכבות של כיעור וריקבון וגם כשהמחזיקים בו ממש יוצאים מגדרם כדי להסוות אותו. הרוח האנושית בכלל והישראלית בפרט היא גיבורה בפני עצמה בעלילה הסוחפת, שיש בה בין היתר רצח, בריחה ומרמה, כמו גם התייחסות נבונה לתופעת ה"ירידה" מהארץ.
לפיד מגיעה כאן לפרקה כסופרת משוכללת שמתמרנת בהצלחה בין כל מכשולי הקיטש וה"רוחניות", לא עלינו, הסכנה להישמע לרגעים כמו גלילה רון־פדר למבוגרים (עם מוסר השכל ופרשנות פנימית באותיות מודגשות ונורות ניאון מהבהבות בכל פסקה שנייה) והחשש שהיא מג'נגלת יותר מדי כדורים באוויר בו בזמן. העברית שלה חיה וגמישה (אם אוהבת מעוניינת להחטיף לבתה היחידה את “הסטירה של החיים" למשל), הקצב שלה יכול להחזיק להקת קצב זוכת גראמי, ולבה נמצא תמיד במקום הנכון. “זרות" הוא פתק מומלץ לשלשל בקלפי של בחירות הקריאה הבאות.