שירז אפיק, "מתחת לעור", עברית, 166 עמ'
רונית מטלון כתבה "סיפור שמתחיל בלווייה של נחש". הסיפור של שירז אפיק מתחיל דווקא בלוויה של חולדה. חולדה שנדרסת בטיילת של תל אביב ושטה אל הים בסירת נייר מאולתרת דרך תעלה צרה, בטקס ספונטני רב־רושם שהוגה ומפיק אדם, תייר אמריקאי שזוף ומקועקע שהזדמן במקרה לזירת האירוע. אדם, שבא מניו ג'רזי, מתאהב בתמר, שנולדה בבוסטון ומוצאת עצמה משתתפת בלוויית החולדה, ומתאהבת בו בחזרה. דברים מוזרים מאלה קרו. יש לשער.
תמר היא עובדת סוציאלית שמתמחה בטיפול בפגועי נפש, ניצולי מלחמות ואלימות ומכורים לכל מה שרק אפשר להתמכר אליו. היא עצמה, אגב, מכורה לבמבה, אבל זאת הבעיה הכי קטנה שלה עכשיו, כשאדם משתלט על עולמה. "הנשימות שלו הרגיעו אותי. עד אז היו באמתחתי רגעי אושר חטופים. נגיעה פה, הבזק שם. אבל סוג כזה של אושר, עוצמתי ועיקש ומתמשך, חייב להשתלשל ממנו תג מחיר איפשהו".
תג המחיר הזה, שעולה על כל דמיון ומעפיל על כל סיוט, הוא למעשה הסיפור עצמו.
תמר עוקרת לארצות הברית בעקבות אהובה החדש, שעד מהרה הופך לארוסה. היא מתעלמת מפעמוני אזהרה מוקדמים, כמו היעלמותו לשבועיים שלמים אחרי לילה קסום או שברי זכוכית שטמונים בגולגולתו כסובניר מימים אפלים בעברו הלא רחוק, ונכנסת בעיניים פקוחות אל מעבה היער, ככיפה אדומה בשעתה. זאת הייתה האגדה האהובה עליה בילדותה הלא פשוטה, או כך לפחות טוענת סבתה הנערצת, והיא תמיד חשבה שהזאב הוא הדמות המעניינת והמושכת ביותר בעלילה. "אם אני מכירה את כיפה אדומה כפי שאני חושבת שאני מכירה, אני בטוחה שגם בפעם הבאה שסבתא תחלה יהיה אפשר למצוא אותה בקצה החשוך של היער, לוגמת מבקבוק היין שהיה מיועד לסבתא ומפלרטטת עם הזאב כאילו אין מחר".
אלא שאדם בתפקיד הזאב לא יכול להצטרף אליה לשתייה. אדם הוא אלכוהוליסט משוקם ונרקומן אחרי גמילה לכאורה, אבל "התמכרות לא נעלמת, היא פשוט משנה צורה", לדבריו. ואז תמר לומדת מקרוב את כל הצורות השונות והמשונות שההתמכרות של אדם לובשת, ואף אחת מהן אינה נעימה במיוחד. הוא מכור למשל להרס עצמו והרס סביבתו. הוא מכור להתקפי זעם ולהתפרצויות קנאה, שרוב הזמן אין קשר בינן ובין המציאות (כמו חלום שבו הוא רואה את תמר בוגדת בו, ואז הוא מתרעם על כך שאין לה מה לומר להגנתה, והם "רבים על דברים שלא קרו באמת"), הוא מכור לשדים שלו וגם ליחסיו הלא כל כך בריאים עם ג'קי, אמא שלו.
ג'קי היא אם מהגיהינום, אבל גיהינום אקסקלוסיבי שנוצר במיוחד למידותיה ושהיא האזרחית היחידה בו. ג'קי מתמחה בלאמלל את ילדיה בשם חתירה לאושרם, ואפילו לא מנסה להסתיר את מורת רוחה מתמר ולהסוות את חשדנותה כלפיה. היא מתנגדת ליהדות, ולכל הדתות בעצם, שכולן "איסור על גבי איסור", והמאמינים הם "כמו עדר כבשים שפשוט חייב מנהיג", אבל את בנה הפראי שלחה בילדותו לבית ספר קתולי, ו"הנזירות שם השתגעו עליו". לאחד המפגשים עם תמר, ג'קי מופיעה כשהיא מאופרת בכבדות, חמושה בפיאה בנוסח קליאופטרה, לבושה כמו כדור דיסקו ונראית כמו "החבר החמישי בלהקת אבבא".
היא מסבירה לתמר הצמחונית שבמסעדה שאליה הם נוסעים מגישים תנינים ומצהירה: "אני חושבת שדווקא יש בזה צדק פואטי, איך שפעם הם אוכלים אותנו, ופעם אנחנו אוכלים אותם". אדם רוכן אל תמר כדי להעניק לה "נשיקה בטעם תנין", ומבטיח בהזדמנות אחרת: "אני אולי לא נער פוסטר של שפיות, אבל אני בסדר גמור". תמר מתנחמת באמירה החביבה עליה - "שפוי זה פוי" - ומנסה לרקוד עם זאבים ולשחות עם תנינים, אבל שום דבר מסביב לא מקל עליה.
העבודה של תמר, שנוגעת בשוליים הקשים ביותר של החברה האמריקאית ומוצאת עצמה מוקפת בטרגדיות אנושיות מהלכות, אינה מוסיפה לה שמחה יתרה, או יציבות נפשית מוגזמת, במיוחד כשבבית ממתין לה עוד מקרה אקוטי שלבה המסוכסך שייך לו, אבל ראשה זועק לפרקים: שמרי נפשך, הצילי גורלך, קחי את הרגליים ועופי מפה ברגע זה.
אדם גורם לתמר להרגיש שלמה וחסרה בו בזמן. מחושלת ומרוסקת בה בעת. היא לא יכולה בלעדיו, אבל מוצאת את עצמה מסוגלת פחות ופחות להיות איתו. מה עושים לעזאזל כשהתרופה שלך היא גם המחלה שלך? כשהפתרון הוא הצרה עצמה? חתיכת דילמה לכיפה אדומה שבסך הכל רצתה לחזור הביתה בשלום.
כמה מהסיפורים המחרידים שאפיק מביאה מניסיונה כיועצת התמכרויות וכמטפלת במרפאה על גלגלים לפגועי נפש באמריקה הם אמיתיים, כמו זה של האישה השיכורה שקשרה את בתה לעץ, מצאה אותה מתה למחרת וקברה את הגופה בחצר - וסודה נשמר על ידי חבריה לקבוצת אלכוהוליסטים אנונימיים, שלא דיווחו על הרצח לרשויות בטענה שהחלמתה של האישה וגמילתה מהשד האלכוהולי עומדות מעל הכל. כמה מהדברים קשים לקריאה, כמו סיפורו של מטופל אחר, שהחליט שהוא נציגו של השטן עלי אדמות וסירס את עצמו (אפיק אינה בוחלת בתיאורים גרפיים מבעיתים) כדי לא להפיץ את זרע השטן בעולם.
אפיק מעצבת בכישרון משכנע ובלי למצמץ פיסת אמריקנה מחוספסת, חולה וקשוחה, מהסוג שאנחנו רגילים למצוא בסרטים הוליוודיים והרבה פחות מבעד לעיניים ישראליות אותנטיות, שאינן מחסירות דבר, שמציצות לרגע ורואות כל פגע. היא אכן חודרת בעוצמה מתחת לעורן של הדמויות, וצוללת למעמקי הג'יפה והאפלה האנושית. התוצאה מדכדכת ומסעירה, עם הפוגות קומיות מסוגננות היטב ולב פועם שמתעקש לאהוב גם כשכל הסיכויים נגדו.
עטיפת הספר, שבה נראית בריכה ריקה ומלוכלכת תחת דקל שפל צמרת, אולי באיזה מוטל זול, אולי בבית דירות עלוב, הזכירה לי משום מה את אחד מאותם סרטים הוליוודיים, "לעזוב את לאס וגאס" העצוב שבעצובים. ניקולס קייג' גילם שם אלכוהוליסט עם משאלת מוות שנפשו נקשרת לרגע בנפשה של זונה עם פני מלאך. הסרט היה מבוסס על ספרו של ג'ון אובראיין, שירה לעצמו כדור בראש בגיל 33 ולטענת אביו, הספר היה מכתב ההתאבדות שלו. לפעמים, שפוי זה לא רק פוי. לפעמים שפוי הוא לא ממש מצוי, אבל בהחלט רצוי.