היידה איסלנד
אוליבר ת'ורסטינסון, “הלב שלי", מאיסלנדית: שירלי לוי, לסה, 306 עמ'
איינר קאורסון, “שחפים בסופה", מאיסלנדית: משה ארלנדור אוקון, לסה, 110 עמ'
אחרי שכבשה את המקום הרביעי המכובד באירוויזיון, איסלנד מסתמנת כמרעננת הרשמית של הקיץ. יש לשבח את הוצאת לסה על התמדתה במבצע חשיפתנו לצפון בכלל, ולספרות איסלנדית חדשה בפרט.
“הלב שלי" נפתח באזהרה: “אם נדמה לכם שאתם עומדים לקרוא ספר בלשי או ספר על רצח מרהיב, זרקו מעליכם את הספר וגשו לקבל עליו החזר כספי". האזהרה נמשכת, ובין סעיפיה הנוספים: “אם תקראו את הספר הזה, כנראה תחטפו דיכאון" וגם “אין אהבה". אבל אין סיבה לדאגה. כלומר, רצח מרהיב, כמובטח, לא יהיה פה, והספר אומנם מביא את סיפורו של בחור שמאס בחייו, אבל הדיכאון מומר עד מהרה בהתרוממות נפש, האהבה תופיע במלוא הדרה, ואתם תקבלו תמורה מלאה לכספכם, עם רומן ביכורים שמתפוצץ מכישרון ומיופי.
גם “שחפים בסופה" דק הכרס לא יאכזב, עם כתיבה רבת עוצמה על מאבק האדם באיתני הטבע. כבר מהערת המתרגם אפשר להחכים. “הלשון העברית אינה שפת ימאים: מה לנו ‘לזבּזת', ‘דּויתוֹת' או ‘מגלּה'? לכל היותר מוכרת לנו ספינת המדבר. ואף על פי כן, המונחים קיימים בשפתנו, גם אם לא שגורים, וספר זה הוא הזדמנות להתוודע אל מקצתם".
דיב וריפ בברלין
מתי שמואלוף, “הפרס", פרדס, 234 עמ'
בפתח “הפרס" מביא מתי שמואלוף ציטוט בתרגומו, מתוך שיר של לנגסטון יוז: “...אף אחד לא אוהב את הילד הגאון/ תהרוג אותו - ותן לנשמה שלו לרוץ בפראות".
השורות האלו קשורות ולא קשורות לעלילת הרומן הסאטירי הצורב והשוצף, אבל דווקא הן הדהדו בי בתום הקריאה. חזי מוראד, סופר דימונאי כושל ממוצא עיראקי (“בשנה האחרונה הוא קיבל מ'בוקס־טו־היר' 0.26 ש"ח תמלוגים להאזנות השנתיות לספר הקולי, ומהוצאת גפן־צריפון קיבל ברבעון האחרון 321 שקלים על מכירות ספרו"), שמתמחה בתיעוב עצמי ועוקר לברלין בעקבות אהובתו הגרמנייה (שם הוא מתרועע עם טיפוסים שעונים לשמות כמו יואכים דיב ולני ריפ, בואכה לני ריפנשטאל) מתבשר לפתע על זכייתו ב"פרס ברלין לספרות עברית יפה", שצ'ק של 750 אלף יורו בצדו, ועולמו מתהפך עליו. אמו מגיבה במילים הקסומות: “זה בטח בגלל שאתה יהודי, ויש להם אשמה", ישראל כמרקחה, הקנאה הקליקאית בזוכה המאושר שוברת שיאים, והניסיון לגזול ממנו את הזכייה מגביר הילוך. אכן כי כן, אף אחד לא אוהב את הילד הגאון, גם אם איננו ילד ואיננו גאון.
כל התשובות נכונות
קת'רין לייסי, “התשובות", מאנגלית: מאיה פלדמן, ספריה לעם, עם עובד, 291 עמ'
ברומן המבריק הזה של הסופרת האמריקאית הצעירה (ילידת 1985) יש כמעט כל מה שאפשר לבקש מרומן: מחלה מסתורית (“כל סרטן הוא סרטן בהזמנה, כל פציעה אנחנו מרוויחים ביושר", טוענת אחת הדמויות), ניסוי ביוטכנולוגי חדש בבני אדם והצצה לעולמם של כוכבי קולנוע, כולל בילוי ב"מקום היחיד שקיבל אי פעם כוכב מישלן בלי להגיש אוכל מוצק" ו"סקס אתלטי נטול מילים" עם שחקן ש"מתקמצן על עצמו עד כדי כך שהוא מסרב לראות כאב של אחרים" ודורש מהפרטנרית שלו להפסיק “להתאבסס על המציאות הרגשית" שלה.
“כמה מסוכנת ההתאהבות, היא לופתת אותך מבפנים, מחליפה את כל המנעולים ומאבדת את כל המפתחות". יש פה תהיות בשפע על המצב האנושי - “איך בן אדם, איך מוח או גוף מודדים את האהבה הישנה לעומת האהבה החדשה?" או “מי החדיר בנו את כל הפחד הזה, הפחד משינוי בשעה שאנחנו כל הזמן משתנים?", ואין ספור עקיצות על חשבון כל השרלטנים שמנסים לפצח אותו.
קל אבל לא פשוט
טובה ינסון, “לנסוע עם מטען קל", משוודית: דנה כספי, קרן וליבריס, 159 עמ'
תריסר סיפורים קצרים למבוגרים מאת יוצרת “המומינים", שהם עולם ומלואו של תבונה, רגישות, עצב דק וחמלה. בפתח הקובץ מביאה ינסון מכתבים יפהפיים שכתבה לה ילדה יפנית ששמה טמיקו, שמהם אפשר להבין מה השיבה לה ינסון. “אני רוצה להבין איך כותבים על שלג. אני רוצה לשבת לרגלייך וללמוד", כותבת טמיקו, ומוסיפה במכתב אחר: “אני רוצה להיות זקנה כמוך ושיהיו לי רק מחשבות גדולות וחכמות". ובעוד מכתב: “אני רוצה לכתוב סיפור כדי שכל אחד יבין ויזהה את החלום שלו. באיזה גיל צריכים להיות כדי לכתוב סיפור?" וכך עד שטמיקו תבין שלפעמים מוטב לפגוש סופר רק בסיפוריו. עוד אשא עמי במטען את “מותו של המורה להתעמלות".
“באחד מסופי השבוע המורה שלהם להתעמלות תלה את עצמו באולם ההתעמלות. השרת מצא אותו בשבת בערב. שיעורי ההתעמלות של הכיתות הנמוכות הוחלפו עד להודעה חדשה בשיעורי ציור, ונושאי יצירותיהם של הילדים היו כמעט ללא יוצא דופן קודרים ביותר".
יותר מדי ערגליות
דרור משעני, “אמונה", אחוזת בית, 271 עמ'
“אברהם הכין לעצמו קפה רביעי ואכל יותר מדי ערגליות מחבילה פתוחה שמצא במסדרון". אין צורך להכביר מילים. כמה טוב שבאת הביתה, אברהם אברהם. נעים ומנחם לפגוש שוב (בפעם הרביעית) את הבלש הדגול, יקיר העיר חולון (באופן לא רשמי) וחבר ותיק שבינתיים קיבל בעיני רוחנו את צלמו של מוריס כהן, השחקן שגילם אותו בעיבוד לטלוויזיה כזאב בודד וממעט במילים, סקסי כמעט בעל כורחו, ילד של אמא עם משהו עצוב בעיניים. כהן עלה לכותרות בעת האחרונה בגלל התנגדותו לחיסון הקורונה. אברהם אברהם, יש לנחש, היה מתחסן ללא היסוס, כי חוק וסדר הם כמובן לטוטפות בין עיניו, אבל השאלה “מה הדבר הנכון לעשות?", כפי שרומז הטקסט בגב העטיפה, תציק לו לא פחות מאשר לפורעי חוק מדופלמים.
בוראו של אברהם (משעני, לא אלוהים, למקרה שתהיתם) בירך את הבלש בענווה מרשימה שהוא עצמו יכול ללמוד ממנה, כשם שאברהם יכול ללמוד קצת ממשעני על שאפתנות. הסופר חותר להיזכר בנשימה אחת עם אגתה כריסטי וז'ורז' סימנון, וזה יפה, אבל הדרך אל דפי הנצח עדיין ארוכה ורצופה הרבה כוסות קפה.
מעשה שלא ייעשה
דולב מור, "להציל את דובי הקוטב", שוקן, 368 עמ'
“אלוהים מרחם על ילדי הגן", כתב יהודה עמיחי, “פחות מזה על ילדי בית הספר". ועל אופק (“מה זה השם הקוקסינלי הזה?" הוא שואל מן הצד באחד מרגעי המשבר שלו), נער “שונה" ומנודה חברתית שבני כיתתו מתעללים בו - לא ירחם כלל. אופק העדין מעריץ את ירדנה ארזי (המוזיקה ה"ים־תיכונית" שמתחילה לפרוח מסביב היא האויב), חולם שהוא דמות ב"רמת אביב גימל" (שבה “שמעו כוכבים וציפורים אפילו יותר מהמשפטים של השחקנים") וסובל מצבע עור לא נכון, במקרה הזה לבן שקוף. כן, אופק הוא אשכנזי, אבל ממש לא פריווילגי, אלא כזה שאוכל מכות בגלל כל מה שאינו בשליטתו, עד שהוא קם ועושה מעשה שלא ייעשה. שנות ה־90 קשוחות (רצח רבין ובחירתו של אייל גולן לזמר השנה זוכים כאן למעמד כמעט שווה), האלימות משתוללת באלף צורות איומות, והשד העדתי תוקף מזווית הרבה פחות מוכרת ומדוברת ברומן הביכורים האמיץ והמטריד, הכאוטי והטעון עיבוד והידוק של דולב מור, שבו קל יותר להציל דובי קוטב מטאפוריים מאשר ילד אחד אבוד במיוחד מעצמו ומסביבתו.
מור מודה במילות ההקדמה לספר, שיש צרות גדולות משלו. “לא שעברתי איזו טרגדיה מטורפת, אבל כן עברתי משהו, תאמינו לי שעברתי". קשה שלא להאמין לו. ילדות היא המקום הכי כואב שיש, לפעמים אפילו מבלי שנהיה מודעים לכך. היא בהחלט יכולה להיות טרגדיה מטורפת ומתמשכת, וצריך לברך על כל עדות של מי ששרד את התופת ובחר לשתף.
דמעות של חתול
הירו אריקווה, “זיכרונותיו של חתול נודד", מיפנית: אירית ויינברג, הכורסא ומודן, 215 עמ'
הספר הכי מקסים, מצחיק ומבכיא (הכינו את הממחטות, לגמרי) של העונה, שכולו לב טהור ונשמה יתרה, הוא על רואד טריפ עם חתול יפני. המספר הוא החתול עצמו, וזה יענג אפילו שונאי חתולים, בהנחה שמישהו באמת מסוגל לשנוא את היצורים המרהיבים האלה. “יש בעולם כל כך הרבה מקומות. חתול ממוצע לא יזכה לראות את רובם בימי חייו". אבל ננה, מורה הדרך שלנו, שזנבו מעוקל בצורת הספרה 7, יראה גם יראה.
הוא יגלה למשל ש"הים קרוב ללב כשהוא רחוק מהעין" ושהעובדה שהוא אוהב פירות ים לא אומרת שהוא צריך לצוד אותם בעצמו, יתפעל מהר הגעש פוג'י וינשום לעומקם מראות כמו “ים השיבולים. הסוסים הלועסים עשב... חורשות עצי הלבנה דקות הגזרה". במסעו עם בעליו ילמד כמה דברים על החיים והמוות, ואנחנו נלמד ממנו לא פחות. חוקר אחד אמר פעם בטלוויזיה, לדבריו, שחתולים לא יכולים לזהות את הצבע אדום. ננה מספר לבעליו: “היום ראיתי מכונית אדומה עוברת בכביש ליד הבית. זה הצבע של פרי עץ החוזרר שלימדת אותי לזהות, אבל אני חושב שהאדום של החוזרר הרבה יותר עמוק ומרגש. בני אדם יודעים ליצור צבעים, אבל הם לא מצליחים לשחזר את עוצמת הצבעים האמיתיים". “מה אתה רואה מהחלון שלך?" הוא שואל את בעליו שנבצר ממנו להיות לידו (ולא נחטא בקלקלנים), כמעט כמו תרזה דימון בשעתה. “מזג האוויר מחוץ לחלון שלך הוא כמו מזג האוויר מחוץ לחלון שלי?".
“בעל חיים שמגיע לקץ חייו פשוט נופל ומת במקום", אומר ננה, שיותר מכל רואה את נפש בעליו וחש בכל נימיו את כל הדקויות שמרכיבות אהבת אמת וחברות נצח. “העובדה שבני אדם דואגים לעצמם למקום שבו יובאו למנוחות נראית לי דאגנות יתר שמגבילה את החיים. אם בן אדם עסוק כל הזמן במחשבות על מה שיקרה לו אחרי המוות, הוא לעולם לא יוכל לבחור באופן חופשי איפה למות".
ננה מספר על חתול בארץ קרה ורחוקה, “שמנסה כל הזמן לפתוח דלתות כי הוא מקווה שיום אחד ימצא את הדלת המוליכה אל הקיץ". הדמעות זולגות מעצמן. פתחו את לבכם אל החתול הזה, ולעולם לא תשכחו אותו.