בנדיקט ולס, “כמעט גאוני", מגרמנית: ארז וולק, ספרית פועלים, 268 עמ'
סופר גרמני־שווייצרי כתב את הספר הכי אמריקאי שיש, עם ציטוט פתיחה/מוטו של מחזאי אירי שחי ומת בצרפת. ואלה דברי סמואל בקט (בתרגום הלית ישורון): “במקום שהנני, אני לא יודע, לא אדע לעולם, בשקט לא יודעים, צריך להמשיך, אני לא יכול להמשיך, אני אמשיך".
זה שייך ולא שייך לסיפור המרכזי של ולס הצעיר (יליד 1984), על שלושה צעירים שלא באמת שייכים לשום מקום ולאף אחד, ובראשם פרנסיס דין (עם הדהוד קשור או לא קשור לג'יימס דין מ"מרד הנעורים") בן ה־18, מטר תשעים פלוס (אבל אחיו למחצה נמוך מדי, וזה מדאיג את כולם בינם לבין עצמם), בן לאם מעורערת בנפשה ואובדנית, שמתאהבת ביותר מדי גברים שעושים לה רק רע (הערה מרושעת במיוחד של תלמיד מרושע במיוחד בתיכון אמריקאי מרושע במיוחד, כדרכם של תיכונים אמריקאיים בסרטי התבגרות אמריקאיים, אומרת שיותר גברים רכבו עליה מאשר על ביסקיט, סוס המרוץ הנודע) ולאב שלא הכיר מעולם.
ואז מתגלה לו סוד גדול בנסיבות דרמטיות: הוא נולד מתרומת זרע של דוקטור גאון בוגר הרווארד, עם מנת משכל 170 (ופנים של פול ניומן הצעיר, כבונוס), במסגרת פרויקט שנוי במחלוקת שיזם מיליונר עם שאיפות מסוכנות לשנות את העולם ולהשביח את הגזע האנושי, שכונה “חוות הגאונים" או “בנק הזרע של הגאונים". פרנסיס מחליט לצאת למסע ברחבי אמריקה, שבסופו ימצא את אביו הגאון ויתאחד איתו באופן גאוני, או לפחות כמעט גאוני, כשם הספר, והשמחה תהיה רבה מאין כמוה.
לפני כן פרנסיס צריך לעזוב את קליימונט, שכך מתאר אותה ולס האירופי: “קליימונט הייתה עיירה שכוחת אל בחוף המזרחי, גדולה בדיוק במידה מספקת למצאי השגור בעיירה קטנה: מקדונלד'ס, וולמארט, פאפא ג'ונס, סטארבקס, סאבוויי וג'ינס לאקי ברנד. המקום היה קטן בשלוש מידות בשביל פסטיבלים או אוניברסיטה, ומי שתכנן לעשות משהו בחיים הסתלק משם מיד אחרי התיכון.
שאר יושבי קליימונט סבלו מתסביך נחיתות, כי הם גרו כאן ולא 50 קילומטרים מפה, בג'רזי סיטי, ממש כפי שהאנשים בג'רזי סיטי סבלו מתסביכים כי הם גרו שם ולא בניו יורק. אבל התסביך הכי גדול היה לאנשים שגרו בשכונת הקרוונים פיין טרי שבשולי העיר. שם גרו מטורפים, כישלונות ומשפחות הרוסות.
אפילו הילדים ברובם כבר נראו מופרעים - שיער קצוץ, שיניים מקולקלות והבעת פנים דבילית שיש רק למי שהחיים הדביקו לפרצופו את הבורות". כמה יפה מצייר ולס את נוף ילדותו של פרנסיס, קצת כמו בסרט הנוגה “ארץ נוודים". “כולם נראו מרירים כל כך, רציניים כל כך. אף אחד לא חייך אל מישהו, כאילו החיוכים גורשו מהם. דריוס פן הצולע הוציא את האשפה. אמנדה ברנס תלתה כביסה והשתעלה. וגברת קרוז הזקנה שוב ישבה בערסל. כל הדמויות האבודות האלה לא מצליחות לעשות שום דבר, לא טמונה בהן היכולת להפיק אי־פעם משהו גדול. פתאום הבזיקה מחשבה בראשו של פרנסיס. יום אחד הוא יהיה לאחד מהם, ולא משנה כמה ינסה להתגונן. הוא לעולם לא ייצא מכאן".
אבל זהו, שהוא ייצא, ולו רק למסע בעקבות גורלו. אליו יצטרפו גרובר, מגה־חנון ואלוף משחקי מחשב עם חולצות טריקו מביכות, שהחבר'ה בתיכון דוחפים את ראשו לאסלה לצורכי שעשוע והוא בכל זאת לא מבין למה אנשים טוענים שהחיים מחורבנים, ואן־מיי, נערה שמאושפזת באותה מחלקה פסיכיאטרית שבה שוהה אמו של פרנסיס, ושעוזרת לו להיפטר מבתוליו (ולמעשה גם מבתוליה, ללא ידיעתו).
ולס תופס את השור בקרניו כבר בפסקת הפתיחה, שבה אמו של פרנסיס מאשימה אותו שהרס לה את החיים (הוא לא. אם כבר, ההפך הוא הנכון). הוא מוביל אותנו במיומנות מעוררת השתאות ועונג למקומות סיפוריים ופיזיים שכבר היינו בהם לא פעם בעבר, ובכל זאת בזכותו הם נראים חדשים ורעננים.
כך אפילו עצירה או שתיים בלאס וגאס, עם תוצאות כמעט ידועות מראש (למעט הסוף הפתוח במכוון), מייצרת מתח עצום, ביקור בלתי נמנע במועדון חשפנות מניב דיווידנדים מקסימים, וגם התגלית, בה"א הידיעה, של פרנסיס בטיחואנה מעט צפויה ובכל זאת מרסקת לב. הכל עובד ב"כמעט גאוני" (הידעתם אגב שמנת משכל ממוצעת היא 100?). ממש הכל.
היחסים המורכבים בין שלושת המוסקטרים שחורשים את היבשת שרק בה יכולים לקרות כל הדברים שקורים להם, ושרק נדמה להם שהם יודעים מה הם מחפשים בעצם; הרפרורים לתרבות הפופ - ארקייד פייר, אמינם (שהציטוט משירו “LOSE YOURSELF" עשוי להתאים לספר הרבה יותר מזה של בקט: “שמע, אם היה לך סיכוי אחד/ לתפוס את כל מה שאי־פעם רצית ברגע אחד/ היית תופס אותו או נותן לו סתם לחמוק?") ו"בלייד ראנר" (עם עוד ציטוט מכונן: “כל הרגעים האלה יאבדו בזמן, כמו דמעות בגשם"); היכולת של ולס לחבר אותנו רגשית למחרוזת של רגעים קטנים ושבריריים, שיוצרים שלם גדול מהם, לא מפסיקה להפעים ולהפתיע.
מסע ההתבגרות הזה נמנע מכל מלכודת קיטש אפשרית, ובכל פעם שהכאב נראה חשוף מכדי להכיל, בא ההומור החכם ועוצר את הדימום. גם הבחירות הכמעט טלנובליות של ולס הן אמינות ומשכנעות, ומה לעשות שהחיים הם לפעמים טלנובלה אחת גדולה ומטורללת. לא צריך להיות גאון ואפילו לא כמעט גאון בשביל להבין את זה. מספיק רק לאהוב סיפורים טובים, עם סוף (כמעט?) טוב, שכתובים מצוין, כדי לתפוס טרמפ עם ולס וחבורתו, שלא יישכח במהרה.