אי אז בפברואר 78' ראיינתי בתל-אביב בזה אחר זה שלושה סופרים, שהתבשרו על זכייתם בפרס ישראל בקטגוריה הנדירה (מלבדם זכו בה רק מרים ילן-שטקליס, אליעזר שמאלי וימימה אבידר טשרנוביץ) של ספרות ילדים.
אחד מהשלושה, לוין קיפניס, נותר בתודעה בזכות שירי החגים שלו, שלא קם להם תחליף. השני, נחום גוטמן, נותר בתודעה לא כל כך בזכות ספריו המופתיים, דוגמת "שביל קליפות התפוזים", כמו בזכות הרפרודוקציות של ציוריו, התלויות בבתים רבים. והשלישית, אנדה עמיר-פינקרפלד, שכנתו מעבר לכביש של גוטמן, ליד הבימה? - יד הזמן הייתה בשיריה, לרבות "כושי כלב קט", המפורסם מביניהם בשעתו.
על כן, יפה עושה נכדתה, המוזיקאית זהר ופסי, שבמלאת 40 שנה למותה של סבתה תערוך מחר (שישי) ב-14:00 בצהריים, במרכז ענב, אירוע מוזיקלי לזכרה, שבו יושמעו לא רק שירי הילדים של אנדה, אלא גם יופנה זרקור לפניה האחרות.
"באירוע אני מתכוונת לטייל עם הקהל בתחנות חייה של אנדה, בשילוב שירים, מכתבים וקטעי יומן, מה שדליתי מהררי חומרים שהשתמרו", מספרת ופסי. "באירוע תגלם אולה שור-סלקטר, השחקנית הנהדרת של הקאמרי, את אנדה. מאיר שלו וציפי שחרור ישאו דברים. עדי רנרט יהיה המפיק המוזיקלי ובין המזמרים משיריה יהיו קרני פוסטל, מוטי דיכנה, שפי ישי ונתן סלור".
נכדו של אלתרמן.
"נכון. תהיה כאן סגירת מעגל מעניינת. אלתרמן וסבתא שלי לא היו באותה חבורה. הם לא ישבו באותם בתי-קפה ודי קראו תיגר זה על שירתו של זה. לאה גולדברג, שהייתה בחבורתו של אלתרמן, היוותה סוג של עננה בחייה של אנדה, שטיפחה ועודדה משוררים צעירים ממנה", מסבירה ופסי. "לא כן לאה גולדברג, שמהמכתבים של אנדה, שהייתה בחבורתו של טשרניחובסקי, עולות טענות שלאה דחקה הצידה אותה ואת משוררות אחרות", היא אומרת ומסבירה: "על כך לא סלחה לה עד סוף ימיה. אולי כדי לפייס ביניהן אשיר באירוע גם שיר של לאה גולדברג".
ופסי (52) הנשואה לרופא בכיר בבית החולים "העמק", אם לארבעה, חיה במושב מרחביה. כבתו של תת אלוף עמוס עמיר, מי שהיה סגן מפקד חיל האוויר, היא גדלה בבסיסי החיל, "שם הייתה לי ילדות מאושרת". כמי שניגנה בפסנתר מילדותה, היא למדה ועסקה בהוראת מוזיקה, גם הייתה מנצחת מקהלות.
"מצאתי קווים מקבילים בין אבי, מאלופי ההפלות בצה"ל, שפרש מחיל האוויר בתחושה מאוד מרה, לאחר שלא קודם כמצופה לתפקיד מפקד החיל, לבין סבתי", מספרת זהר. "לשניהם הייתה הרגשה שהם לא זכו להכרה שהיו ראויים לה".
יש קו מחבר אחר, מפתיע למדי, בין שניהם.
"אכן, אבי, שנפטר בדיוק היום לפני חמש שנים, ירש מסבתי את כישרון הכתיבה והוציא לא רק את 'אש בשמים', ספר אוטוביוגרפי, אלא גם את 'נמו החולד', ספר ילדים על חיות מתחת לפני הקרקע שיוצאות להילחם בבולדוזר שמאיים להרוס את השטח".
והשוני ביניהם?
"כשאתה קורא מה שאנדה כתבה, היא מכניסה אותך פנימה אל תוך לבה ואילו אצל אבי הכתיבה הייתה יותר שכלתנית".
ואמך?
"היא שרה ורקדה, אבל מהמשפחה היא שילמה את המחיר הכי גדול על הקריירה הצבאית של אבא והנדודים בין בסיסים. זה לא הלך עם חיי במה והיא הייתה צריכה לוותר".
כעת, נתרכז בסיפורה של אנדה עמיר-פינקרפלד, ילידת 1902. "גדלתי בפולין בבית מתבולל לחלוטין, כבתו של ארכיטקט ידוע", סיפרה על עצמה בראיון ב-78'. "כתבתי שירים מילדות, אבל לא אהבתי שיראו אותי כותבת ובאין רואים הייתי עושה זאת מתחת למכתבה הגדולה של אבא, אחרי העבודה שלו. אז עוד לא הייתי ציונית וכתבתי שיר למען עצמאות פולין".
אנדה עלתה ארצה ב-1920, עבדה בייבוש ביצות, חלתה קשות בקדחת וכדי להחלים, חזרה זמנית לפולין, שם פרסמה בספר את שיריה הראשונים. כשחזרה ארצה, כבר הייתה נשואה לבעלה, אריה, אגרונום במקצועו, המשיכה בלימודים במדעי הטבע. "אפילו עשיתי עבודה על פלנקטונים", סיפרה לי.
לדבריה, במשך חמש שנים היא המשיכה לכתוב בארץ בפולנית. "המעבר לכתיבה בעברית היה לי קשה מאוד", הודתה. "מי ששכנע אותי לעשות את זה היה אורי צבי גרינברג, שאיתו הייתי אז בידידות. 'כתבי בעברית', הוא הציע לי, ואם תחסר לך מילה, כתבי בפולנית ואני אתרגם'.
"אצ"ג היה זה שהשפיע עלי לפנות עם שיריי הראשונים בעברית לביאליק. בעצם, עסקתי אז בכתיבה מדעית במיקרוביולוגיה. נדרתי בלבי נדר שאם ביאליק יאשר את שיריי כשירה ראויה לשמה, אלמד עברית כמו שצריך. הגעתי אליו אחוזת אלף פחדים. הוא הציע שאשאיר אצלו את השירים ואחזור כעבור שבוע. כשחזרתי אליו, הוא חיבק אותי בהתרגשות ואמר שתוך יומיים יודפסו שני שירים שלי ב'דבר'".
הם הודפסו?
"איזו שאלה! תאר לעצמך שאדם דגול כמו ביאליק הטריח את עצמו ברגליו ועם מקלו למערכת 'דבר' והביא את שיריי לעורך הספרותי של העיתון, זלמן שז"ר, לימים נשיאה של מדינת ישראל. כעבור שנים סיפר לי שז"ר איך ביאליק הגיע למערכת הקטנה, נפנף בשיריי והכריז - 'גיליתי משוררת חדשה!"
התמחותה בכתיבת שירי-ילדים הייתה מלווה בתסכול מסוים. "הייתה תקופה שבה התייחסו בקלות-ראש לכתיבה לילדים", הלינה. "אמרו שמי שלא הצליח לכתוב לגדולים, עבר לכתוב לקטנים. לא מבינים שצריך להיות סופר טוב כדי לכתוב לילדים. בנוסף לכך יש היום הרבה התחכמויות טפשיות בספרות הילדים, תוך זלזול שפה, כפי שכתבה משוררת ידועה 'כי אחי הוא הכי'. אני הקפדתי על שפה יפה ונקייה. לא אשכח את החסד שעשה לי ביאליק. כשסיימתי את השיר 'דוד ירח' ב'אפצ'י!',הוא תיקן ל'עטשי!' אני לא יכולה לשכוח לו את זה".
בעצם, איך הגעת לשירי-ילדים, דווקא?
"במקרה. כשנסעתי לביקור אצל הורי, בפולין, נלוותה אלי בתי הבכורה (צפור כרמי, לימים צלמת נודעת - י.ב-). היא התגעגעה מאוד לארץ ובמקום להביא לה צעצוע ליום הולדת חמש שלה, כתבתי לה שיר. זה מאוד מצא חן בעיניה, אז המשכתי".
אנדה מחתה בראיון על אינפלציה במשוררות, הכותבות לילדים. "כל מי שיודעת להחזיק עט, חושבת שמותר לה לכתוב שירה גם כשמילה לא מתחברת אצלה למילה", רטנה. "לדעתי, משורר צריך להיות עם איזשהו תום ילדותי כדי להיטיב לכתוב לילדים. לי זה לא חסר. לפעמים אני מרגישה בין ילדים יותר טוב מאשר בין מבוגרים".
"תום"? - אנדה ידעה להיות גם עוקצנית", אומרת הנכדה זהר, שהייתה בת 13, כשסבתה הלכה לעולמה. "לפעמים אפילו הייתה גם פרועה והיו לה רומנים. משוררת הילדים גם כתבה סיפורי-אהבה נועזים על גבול הארוטיקה ואת זה לא כל-כך יודעים".