חסד תחת לחץ
זה היה אחר הצוהריים של ה-30 במרץ 1981, ונשיא ארצות הברית אשר נכנס למשרתו רק תשעה שבועות קודם לכן, היה לבוש חליפת פסים כחולה חדשה. לא היה שום דבר מיוחד באותו יום. האביב הגיע אבל וושינגטון הייתה מכוסה בעננים וקרירה. שעות אחר הצוהריים של הנשיא היו אמורות להיות מוקדשות בעיקר לנאום בפני מועצת מקצועות הבנייה במלון הילטון בוושינגטון, במרחק של מייל בלבד מהבית הלבן. נשיאים מכהנים באו להילטון עשרות פעמים מאז הנשיא הראשון שהגיע לשם, ריצ'רד ניקסון, ב-1972, ולכן לא הייתה תחושה כלשהי של אירוע מיוחד, וגם לא חשש מיוחד בקרב אנשי הבטחון.
***
הנשיא יצא מהבית הלבן בשיירה קטנה של מכוניות, הגיע למלון הילטון ומיד עלה על הבמה באולם הנשפים שבקומה התחתונה. הנאום התנהל כשורה וזכה לתשואות פושרות. הוא נפנף בידיו, הניד בראשו, חייך ויצא.
הנשיא ובני לווייתו עזבו את המלון דרך כניסה צדדית ועברו דרך שורה של צלמי עיתונות, מצלמות טלוויזיה ועיתונאים. יחד עם רייגן הייתה קבוצה קטנה של עוזרים, ביניהם דייב פישר, מייק דיוור, מזכיר העיתונות ג'יימס בריידי, וקבוצה רחבה יותר של סוכני השירות החשאי, כולל ראש החולייה, ג'רי פאר. פאר לא היה אמור להיות שם. זאת הייתה משימה פשוטה והוא התכוון להעביר אותה לסוכן אחר, אבל באותו בוקר הוא שינה את דעתו והחליט ללכת.
רייגן הלך לעבר הלימוזינה שלו כאשר הוא שמע מישהו צועק שאלה. זה היה מייק פאצל מסוכנות הידיעות 'אסושייטד פרס'.
"אדוני הנשיא!" הוא צעק. "מר רייגן!"
הוא התכונן להציג שאלה לגבי לך ואלסה ותנועת סולידריות בפולין.
הנשיא החל לפנות לכיוונו של פאצל. מייק דיוור עשה באופן אינסטינקטיבי את מה שהוא תמיד עשה, כלומר, הוא שם את ידו על גבו של מזכיר העיתונות ודחף אותו לכיוון העיתונאים. ג'ים בריידי החל לנוע לכיוונו של פאצל ואל הקו המסומן על ידי חבל.
דייב פישר אשר, כדבר שבשגרה, היה עם רייגן מן הרגע שבו הוא היה יוצא מהמעלית בבוקר ועד שהוא נכנס אליה בחזרה בסוף היום, שמע גם הוא את פאצל. הוא הלך יחד עם הנשיא לעבר הדלת של הלימוזינה הנשיאותית. אבל ללא סיבה כלשהי, פישר פנה מצדו של הנשיא והלך לחלק האחורי של הלימוזינה, ליד תא המטען. הוא עמד שם לשבריר שנייה וחשב, "מה אני עושה כאן? אני תמיד נמצא שם בדיוק לצדו."
ובאותה שנייה, בשעה 2:27 אחר הצוהריים, כאשר המחשבה הזאת חלפה במוחו, רונלד רייגן שמע מה שהוא חשב שהיו חזיזים, שניים או שלושה מהם לצדו השמאלי, רפרוף קליל פופ פופ.
מייק דיוור ידע שלא היה מדובר בחזיזים. הוא היה קרוב מספיק ליורה כדי להריח את ריח הגופרית. המחשבה המיידית שלו הייתה: ירייה.
מייק פאצל בן השלושים ושמונה ידע גם כן. הוא דיווח מווייטנאם במשך שנתיים וחצי. כאשר הוא שמע את הצליל הוא ידע: אלה אינם חזיזים. הוא לא ראה אקדח ולא ראה את היורה אבל הוא ידע מה הוא שומע.
שבריר שנייה לאחר מכן רייגן מסתובב לכיוון הצליל ואומר, "מה זה לעזאזל?" באותו רגע, ג'רי פאר והסוכן ריי שאתוק מושכים את הנשיא , מכופפים אותו במותניו וזורקים אותו "תוך תנועה קדימה בעוצמה בלתי רגילה," כפי שניסח זאת פאר, אל החלק האחורי של הלימוזינה. רייגן נחת באופן קשה, על הבליטה של תיבת ההילוכים באמצע הרצפה של המושב האחורי של המכונית, עם ג'רי פאר מעליו. רייגן חש כאב חד, "הכאב המשתק ביותר" שהוא חש אי פעם בחייו.
לפני שהירי החל, הסוכן טים מקארתי פתח כבר את הדלת של מכונית הנשיא, הוא היה במרחק של מטר או קצת פחות מרייגן, תוך שהוא מביט בקהל ברגע שנשמעו היריות ורייגן נזרק אל תוך המכונית. מקארתי עמד כשזרועותיו פרושות בין היורה לבין רייגן. זה היה תפקידו לספוג את הירייה. הוא נזרק לאוויר מעוצמתה של ירייה אשר פגעה בחזהו.
בתוך המכונית, רייגן גער בג'רי פאר כדי שירד מעליו. פאר הורה לנהג, דרו אנרו , "קח אותנו החוצה מכאן!" אנרו לחץ על דוושת הבנזין ונסע לכיוון הבית הלבן.
ההתרחשות כולה התנהלה במהירות: ששת היריות נורו בפרק זמן של פחות משתי שניות. דלת הלימוזינה נסגרה בעוצמה על ידי ריי שאתוק שנייה אחת לאחר מכן. מכוניתו של הנשיא החלה לנוע בתוך חמש שניות.
רייגן ניסה לשבת. פאר דחף אותו למצב של ישיבה. הוא ראה את סימן הירי על חלון המכונית, וראה את הגופות על המדרכה כאשר הם עזבו את המקום.
רייגן נטה לאחור כאשר המכונית נעה בעוצמה קדימה. הם פנו שמאלה בשדרת קונטיקוט. רייגן אמר לפרי שהוא חושב שייתכן שהוא שבר צלע כאשר הם השליכו אותו אל רצפת המכונית. פאר בדק אותו בשתיקה, כשהוא מעביר את ידיו מתחת למעילו, מעל אזור החזה, על שערו ועל צווארו. פאר הודיע לשאתוק במערכת התקשורת: "רוהייד בסדר, בוא ניסע אל הכתר." הבית הלבן. אחר כך השתרר שקט במערכת התקשורת.
בכיכר דופונט, רייגן לקח משהו מכיסו – ממחטה, הוא אמר מאוחר יותר, מפית מארוחת הצוהריים של האיגוד המקצועי, כפי שפאר זכר – והשתעל אל תוך זה, שיעול קשה. המפית התמלאה בדם אדום, מוקצף. רייגן אמר, "אני חושב שיש לי חתך בתוך הפה." פאר הביט, ראה בועות, וצרח לכיוון הנהג לשנות כיוון, להגיע לבית החולים של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון.
***
לרייגן היו קשיי נשימה. כשהם הגיעו לבית החולים, שלוש דקות מאוחר יותר, הוא הרגיש שהוא לא מצליח לקבל מספיק אוויר. הממחטה או המפית הייתה מלאה בדם, וכעת הוא מילא בדם את הממחטה של ג'רי.
הלימוזינה נכנסה בדרך המובילה אל חדר המיון. הסוכנים זינקו החוצה, ופתחו דלתות. פאר הציע את ידו לסיוע אבל רייגן משך את עצמו החוצה בכוחות עצמו ועמד. עשרים שנה מאוחר יותר, מייק דיוור עדיין התבטא בפליאה על מה שרייגן עשה אז. הוא תמיד זכר זאת כ'רגע של רייגן.'
רייגן עמד ישר, כיווץ את שרירי הבטן שלו, משך את מכנסיו כלפי מעלה כשהוא אוחז בחגורה וסגר את כפתורי מעילו. הוא סידר את עצמו, כפי שהוא עשה תמיד. הוא ייכנס אל בית החולים כמו הנשיא של ארצות הברית. הוא ייכנס כמו ג'נטלמן.
דייב פישר זינק מהמכונית שהייתה אחרי מכוניתו של רייגן ורץ אליו. פישר הביט אל תוך עיניו של הנשיא וראה מבט מוזר, "מרחק מבפנים," כפי שהוא סיפר לי בדיוק עשרים שנה מאוחר יותר.
רייגן הלך לכיוון הכניסה של חדר המיון, עם סוכנים מימינו ומשמאלו. הם הלכו בערך שישה או עשרה מטרים עד לדלת. רייגן זכר מאוחר יותר אחות שהייתה בכניסה ובאה לקראתו. דיוור והאחרים זכרו רופאים, אחיות, אנשי צוות. רייגן צעד לכיוון האחות בכניסה ואמר שהיו לו קשיי נשימה. אחר כך ברכיו התכופפו והוא החל ליפול.
הם תפסו אותו, שני הסוכנים, האחות והרופאים. הם החזיקו בו שכוב על ידיהם ורצו אתו. די מהר נשאו הם אותו בגובה הכתפיים, נושאים אותו כאילו, במילותיו של מייק דיוור, "הוא היה שחקן פוטבול אחרי משחק הניצחון." ותוך כדי ריצה הם קרעו מעליו את בגדיו, כך שבזמן שהם הביאו אותו למיטה של בית החולים בתוך חדר המיון, נשיא ארצות הברית היה ערום לחלוטין.
בתוך שניות החדר היה במצב של מהומה.
הם הביאו את רייגן לחדר הטראומה מספר חמש. פאר קבע תחום בטיחות, "את מתחילה מגופו של הנשיא ואת מנתקת כל גישה אליו."
הם התחילו לבדוק את לחץ הדם שלו, קצב דפיקות הלב. שניהם היו במצב של היחלשות. הוא היה במצב של כניסה לשוק.
הכול היה תלוי כעת בצוות הטראומה. "הם היו נהדרים. הם התיזו דם אל תוכו," פאר אמר.
רייגן היה שוב פעם בר מזל: זה היה בזמן שבו נערכה פגישה של כל צוות העובדים של בית החולים, עם כל הרופאים ואנשי הצוות הבכירים ביותר, בקומה העליונה. כאשר הידיעה הגיעה אליהם כל אלה שחשבו שהם יכולים לעזור רצו למטה.
הרופאים ועוזריהם ערכו בדיקה מהירה. הם העבירו את ידיהם במהירות על גופו, סובבו אותו, בדקו מקרוב. לא היו פצעי ירייה. הוא סבל וודאי מהתקף לב. זה נראה הגיוני: לחץ גבוה וחד, אדם בן שבעים.
רייגן איבד את הכרתו כאשר הם נשאו אותו פנימה אבל הוא שב להכרתו כאשר הוא היה על המיטה בחדר המיון. הם החדירו צינור דרך גרונו אבל הוא עדיין לא קיבל מספיק אוויר. הוא הביט למעלה כלפי התקרה כשכולם צעקו וצרחו הוראות והוא החל להתפלל.
אחר כך הוא איבד שוב את הכרתו.
***
לחץ הדם שלו ירד ועלה לחלופין. הם לא ידעו מדוע. ריאותיו התמלאו בדם והוא הלך למות אם לא הייתה ננקטת פעולה כלשהי כדי לעצור את הדימום. אבל הם עדיין חשבו שהוא לא נורה, ולכן הם לא הבינו את הסיבה לדימום ולא ידעו מה לעשות.
"הם לא הצליחו למצוא את הקליע," אמר פאר. ולכן הם בדקו כל אינץ' בגופו שוב, עשו צילומי רנטגן שוב ובסופו של דבר מצאו את פצע הכניסה, חתך קטן ,ברור וללא דם מתחת לזרוע.
הם הבהילו את רייגן לחדר הניתוח, הרדימו אותו, פתחו את גופו , ניסו להגיע אל הקליע והחטיאו, המשיכו לנסות. בסופו של דבר הם הצליחו להגיע אליו ושמו אותו בכוס.
זה היה קליע הרסני, שעשוי כדי להתפוצץ בתוך המטרה. והוא היה מתפוצץ אם הייתה לו מהירות הלוע הדרושה. אבל להינקלי היה אקדח בעל קנה קצר. הקליע ההרסני היה זקוק לקנה שדומה יותר לזה של רובה.
הקליע המשיך לחדור, שינה כיוון, עבר דרך רקמת שריר, חדר אל ריאתו של הנשיא ונעצר בסופו של דבר שניים וחצי סנטימטרים מליבו.