דנה שם־אור, “איפה שאני", פרדס, 193 עמ'
שאלה מצוינת, איפה אני. אורלי קסטל־בלום כתבה את “היכן אני נמצאת", והאדם החושב בכללותו מתעסק בסוגיה משחר קיומו בערך. מי אני, מה אני ודחיל ראבק, איפה אני לעזאזל. עדיף בלי סימן שאלה. הוא רק מפריע להרהור להתהרהר.
דנה שם־אור, דוקטורנטית צעירה להיסטוריה וחובבת נדודים ששולטת בשבע שפות, כולל סינית, כתבה רומן ביכורים יפהפה, ענוג ושביר כמו החד־הקרן של לורה וינגפילד ב"ביבר הזכוכית" של טנסי וויליאמס, אבל עם נגיעות חצופות ועקיצות סאטיריות שמחליקות את הכאב ומיישרות את הצליעה התבוסתנית של לורה.
הגיבורה שלה, רעות, חיה בפריז עם בעל וילד שנושאים שמות הרבה פחות ידידותיים משלה (ז'אן־קלוד וג'וליאן), והולכת לאיבוד דרך המון מרפסות בעיר האורות שיש בה גם אפלה ועלטה בשפע. העולם הוא הצדפה של רעות, אבל כמו אוסקר וויילד בשעתו, היא נוטה להשתמש במזלג הלא נכון. המילים “זרה" ו"לא שייכת" מקועקעות על מצחה באותיות זרחניות בלי שתדע. ואם היא גם זרה בעורה שלה, זה רק בונוס.
הרומן מוגדר כמיזוג של קומדיית גינונים וסיפור מסע, ועובד היטב בשני הז'אנרים. לא פשוט בפריז, מספר לרעות אחמד נהג המונית. וידויו שוטף את אוזניה. “במשך למעלה מעשר דקות נקב נהג המונית בשלל סיבות לכך שחייו וחיי בני משפחתו קשים עד מאוד, תוך פירוט ההשלכות השונות שיש לכל אותם קשיים.
רעות הקשיבה לו תחילה. פניה נשאו הבעה אמפתית והיא הנהנה, מוסיפה מדי פעם את דא־קור הנימוסים כדי להוכיח את הקשב הער שלה (...) עם זאת, די מהר היא איבדה את הריכוז: כמו רקדנית שנבצר ממנה לראות במראה את תנועות הכוריאוגרפיה שביצעה - כך רעות, רקדנית כושלת במונית, המשיכה להניד את ראשה באי סנכרון משווע עם דבריו של אחמד.
היא חשה אשמת מה ברגע שבו הבחינה בכך, אבל לא מצאה בעצמה שום יכולת להמשיך להקשיב לו. ראשה היה סתום, היא חרצה, סתום. אך במסגרת אותה הסתימות לא חדלה רעות לחשוב ולו לרגע אחד. ראשה הסתום עבד אפילו במרץ רב מכרגיל - נע לו על רקע קולו של אחמד בין מגוון סוגיות לא פתורות, עיבד וניתח אותן".
ואם ראשה סתום ולא סתום, לבה של רעות פתוח ולא פתוח לסירוגין, ובנוסף על סוגיית ה"איפה אני" היא מבקשת לפצח גם את שאלת השאלות האחרת, מה זאת אהבה. ואולי, במילותיו של אהוד מנור, “אם זו אהבה, אז למה היא לא טובה גם כשהיא קרובה / אין רגע שקט, אין שלווה".
האדם מחפש משמעות. האדם מחפש חנייה. רעות מחפשת שלווה. בעולם כאוטי מבפנים ומבחוץ, כשמסביב ייהום הסער ללא הפסקה. גם אמה של דנה שם־אור - הסופרת, המשוררת והעורכת הוותיקה ענת לויט - שואלת מה זאת אהבה והיכן השלווה בספרה החדש ושובה הלב. נדיר ומשמח לראות אם ובת מוציאות ספר במקביל. זה סוג של אירוע, ובמקרה הנוכחי, כשהתוצרים הסופיים כה מוצלחים, בהחלט יש לחגוג אותו.
שם־אור היא דמות בספרה של לויט, שנקראת שלומית במקום דנה. שלומית מתאהבת בכמה מהחתולים שאמה מאמצת במהלך השנים, אחרי שלא ידעה כלל שהיא חובבת חתולים ו/או מסוגלת לגדל חיית מחמד בנוסף על שתי בנותיה, במצבה כאם יחידנית בפועל. אבל לשלומית ולאחותה דפנה יש רגשות מעורבים כלפי החתולים שמתחילים למלא את ביתם ולעשות בו כבשלהם. הן חשבו על חתול אחד (אחרי שלפני כן לא הסתדרו עם הכלבה שהביאו להן), ומוצאות את עצמן די בעל כורחן מוקפות בצבא של חתולים.
כל חתול הוא עולם ומלואו, אישיות רבת־רבדים, סתירות, פגמים וקסמים משלה, והבנות מרגישות/חוששות שהדיירים הפרוותיים תופסים את מקומן בלב האם, ומתחילים להיות חשובים לה יותר מפירות רחמה. לויט מודה ומתוודה שהן אינן רחוקות מהאמת. החתולים אינם מסוגלים לאכזב ולצער אותה כפי שבנותיה יכולות.
החתולים מעניקים לה אהבה אינסופית בתנאים שלהם ובדרכם הייחודית, ולויט לומדת מהם את כל הדברים החשובים ביותר שלא למדה, וכבר לא תלמד, מההולכים על שתיים. יותר מהכל הם הביאו לה את השלווה המיוחלת שחמקה ממנה רוב הזמן. נפשה נקשרת בנפשם עד שהיא מרגישה אחת מהם, בשר מבשרם. “רוב החתולים שמזדמנים בדרכי חשים כנראה מיד שאינני אלא חתולה שהתחפשה לבת אדם.
קרבת הלב הזאת, המעורטלת מכל מסכה אנושית, היא שמבעירה בי בבת אחת את מלוא יצר השמחה. פתיל השמחה, שניצת בי בזכות גילויי האהבה של החתולים כלפיי - בלי שנידרש להחליף ולו מילה - הוא המתנה היקרה ביותר שהעניקה לי ההזדמנות המופלאה להכיר אותם, ולאהוב בתמימות ובטוהר הרגש שכמותו לא חוויתי".
לויט מציגה בפנינו שבע דמויות חתוליות מרכזיות, שכל אחת מהן מסתערת מיד על לבנו, מלטפת ושורטת אותו עד שאין ברירה אלא להיכנע. אנחנו מלווים את החברים החדשים מינקותם ועד מותם, שהוא תמיד עצוב נורא גם כשהוא צפוי וגם כשיש בו גאולה לכאורה. מי שמעולם לא חווה על בשרו פרידה מחיית מחמד שאליה נקשר בעבותות של רגש, יבין עתה אחת ולתמיד מה ההרגשה, בזכות לויט.
גם אם אתם שונאי חתולים (באמת יש אנשים כאלה?), אין לי ספק שלא תוכלו לעמוד בפני ג'סי, קליאו, שלי, מישלי, מתוקונת וכל האחרים. אפשר לשמוע אותם מגרגרים ולראות את עיניהם בורקות גם ימים רבים אחרי תום הקריאה, עד שכמעט מתחשק להסיר מהספה (באהבה!) את השערות שהשילו מאחוריהם.
עודד וולקשטיין, שערך את ספרה של דנה שם־אור (מדינה קטנה, ברנז'ה קטנה, פרגון גדול, מה רע?), סיכם זאת באופן מושלם, לא פחות, על גב הכריכה של “מה זאת אהבה": “ספר על חברות, ערבות ותואם נשמות. העוצמה של סיפורי החתולים בספר פוקעת מגדר סיפורי החתולים השגורים. אלו סיפורים על יופי ועל טוב ועל אפשרותה של קדושה בלב הצחיח של חילוניותנו העייפה; על האופן שבו החיות נוצְרות בשבילנו - באותה תיבת נוח - את האנושיות שהפקרנו". ונאמר אמן. וגם הללויה.
ענת לויט, “מה זאת אהבה", לוקוס, 112 עמ'
אם ובת עם ספרים לשבת: קשה בפריז וחתולים זה שמחה
דנה שם-אור ואמה ענת לויט יוצאות כל אחת עם ספר חדש. הבת בקומדיית גינונים מקסימה והאם בממואר חתולים מרגש. אירוע נדיר שמצדיק חגיגה
