ורד זינגר, “עורכת מלווה", פרדס, 203 עמ'
אפשר לשחק את המשחק הזה, אבל רק אם רוצים. למשל: שרי פרץ־נוימן, גיבורת 15 הסיפורים בספר השובב ורב־הקסם של ורד זינגר, מפרסמת רומן ביכורים בהוצאה לאור הכי גדולה בארץ, “גוטמן־ירדן־שנהב" בסדרה “דלת אחורית". ורד זינגר הוציאה רומן ביכורים, “נעולה", בהוצאת כנרת-זמורה, דביר (הכי גדולה בארץ? כנראה) בסדרת “רוח צד". שרי טוענת שהטקסט שעל גב הכריכה דפק את סיכויי ההצלחה של הספר, ומביאה ציטוט ממנו: “בלשונה הייחודית טווה הסופרת עלילה ממש מעניינת". ואילו על גב הכריכה של “נעולה" נכתב בין היתר: “בלשונה הייחודית טווה ורד זינגר עולם העשוי קורים של הסתרה, אובססיה, אימה ובושה (...)". הבנתם את העיקרון, נכון? אז די לשחק, ובואו נתרכז.
מאיה ערד ניסתה דבר דומה לא מזמן ב"קנאת סופרות", אבל היא יכולה רק להתקנא בזינגר. בעוד הפרוזה של ערד, שמצליחה לבדר במידה מסוימת אבל סובלת מטרחנות וארכנות ומהומור מאולץ ויאכנעי, כשכל תעלולי המיהי מה ומהי מי שלה חוזרים על עצמם לעייפה, נפוחים מחשיבות עצמית ובסופו של דבר מעוררים אנטגוניזם ומעניינים רק את ערד וקומץ מעריצי “הברנז'ה הספרותית" המקומית והשלוליתית (מי אתם, חמודים?), זינגר מראה איך עושים את זה באמת.
הכתיבה שלה משוחררת, עסיסית, ארסית ואפילו פראית, ללא רצועות שומן מיותרות (אם כי הסיפורים אינם אחידים ברמתם, ולפחות על “מפעל חיים" אפשר היה לוותר לדעתי בלי לאבד דבר). כששרי שואגת על מישהו בבריכה (ואז ממשיכה להמתיק שפתיים כאילו כלום), היא מקללת ולא מתנצלת. “תעוף מכאן, יא זבל!". היא מוצצת, בלי מילים נרדפות, היא מתעסקת עם לוזרים שלא ברא השטן, נעקצת על ידי נוכלים ושרלטנים, מתלבטת בין הסרת ערמונית לכריתת אשך כמניע האמיתי להיעלמותו של רואה החשבון שלה, וצוחקת כל הדרך אל האוברדראפט.
אם להודות על האמת, גם גב הכריכה של “עורכת מלווה" הוא לא להיט. “הומור שאינו מהסס לנפץ מוסכמות". אוקיי, אמת. אבל אז יש לנו: “ורד זינגר מעניקה קול לתשוקה נשית דומיננטית, קול שגם בימינו רובצות עליו משקולות של השתקה, בושה והכחשה. מבטה הנוקב וכתיבתה הווירטואוזית, הנעה במיומנות ובקלילות בין משלבי לשון קוטביים, הופכים את 'עורכת מלווה' לספר חכם ומקורי, מצחיק ושובה לב". זה יותר מדי טלמרקטינג, ויותר מדי משומש, וחבל, כי בכתיבה של זינגר אין שום דבר משומש. חבל גם כי שרי פרץ־נוימן, כשאינה מתרגמת מאמהרית (ובין היתר מביאה פתגם בשפה הזו, שאומר כי הסבלנות מרה, אך פירותיה מתוקים) ומחלטרת בהגהות ובעריכה לשונית, מתפרנסת מכתיבה של טקסטים כאלה (גבים, בעגה המקצועית) ואפשר לנחש בביטחון שהיא עושה עבודה טובה יותר.
אהבתי כמעט כל הברקה של זינגר, מצטנעת כמתפרצת. הרדיו מנגן, ו"החלונות הגבוהים ביקשו לדעת אם נשמע קולם". מקסים. ביסקוויט שנופל במטבח עלול להעיר מישהי ששנתה קלה, כאילו היה עץ שנופל ביער. שרי עובדת בהוצאה מפוקפקת ללא ידיעתה, “אף על פי שעל הקירות בערו כתובות אש". נהדר.
חיבבתי את תובנותיה על אהבות (עלובות), עבודה (עלובה) והחיים (העלובים) עצמם. למשל: “כל הסימנים העידו על שקר לבן, כלומר על אחת מאותן בדיות שאינה באה לפגוע, אלא להגן. האם לא כל השקרים כולם נועדו להגן? הרי כל השקרים הם יצירי הפחד (...) קשה להסביר איך שקר נשמע, זה כמו להסביר לחירש איך נשמע לה ודו ופה ומי. לכל שקר המנגינה המיוחדת שלו, ובכל זאת הכלי שמפיק אותן הוא אחד, ואין בלתו".
כותרת המשנה של הספר היא “מחזור סיפורי עבודה", והעבודה המדוברת היא אכן זו הפחות זוהרת וסקסית בשדה הספרות. שרי הרי לא יכולה להתפרנס מכתיבתה הספרותית. “אני אומנית", חשוב לה להבהיר לכל דכפין. “בשבילי עריכת הלשון היא מלאכה - מלאכה מלשון מלכות, ועבודה היא מלשון עבדות. הגהות זה עבדות, ובחצי מתעריף עריכת הלשון".
בלי קשר לעובדה המשמחת שהעריכה הלשונית וההגהה ב"עורכת מלווה" שואפות לשלמות, זינגר מצליחה להפיח חיים סאטיריים/פארודיים עשירים וסוחפים, מופרעים ומוטרפים גם במשמימים שבמקצועות, אלה שמבצעים בצייתנות כנועה חיילים אלמונים שלאיש לא אכפת מהם. זינגר מדגדגת ועוקצת גם לוויינים מכובדים יותר של “עולם הספרות", כמו העורכת של מוסף “מילים" של “העיתון הכי נחשב ברפובליקה", שמקבילתה הממשית עמדה לא מזמן במרכז שערורייה שהסעירה את השלולית.
אין לדעת (ולמרבה ההקלה לא בטוח שזה משנה) לאילו הוצאות לאור מתכוונת זינגר בכותבה על הוצאות “גחלילית" ו"עננים", שלא לדבר על הוצאות “ג'ירף" ו"בוגנוויליה" הנכלוליות, שבעליהן, גדי חשוון, אומר למצלמה בתוכנית החשיפות הפופולרית “אין צדיקים פה": “אין לי תגובה לתת לך. לא מילה טובה, לא מילה רעה, ואפילו לא מילה עניינית. אני מעדיף את השקט שלי". ילמד כל נוכל בישראל איך להגיב בשידור כשייתפס. חשוון אגב משתמש בתגובה הזו בדיוק גם כששרי מבקשת ממנו הסברים למעשים המגונים שביצע בכתב היד שלה.
חשוון מכנה את עורכי הצללים שהוא מעסיק (שמהם הוא דורש בין היתר להמציא מחדש כתבי יד, לברוא עולמות ו"שדובאי תהיה בית שאן ליד העיר הזאת", והכל תמורת פרוטות) “נמלים". לא ברור איך, אבל נמצאים האנשים שמוכנים שירמוס אותם כך, ושרי ביניהם, מסיבותיה שלה. כשהיא לא מסתבכת עם מאלף חתולים תמהוני ועם המנקה הזקנה שלה, שבגלל טוב לבה של שרי כמעט מגורשת מהארץ, לא עלינו (וזינגר טובה גם בהומור מצבים סלפסטיקי שלא דופק חשבון), היא מתמודדת עם חייה כאישה פנויה בגיל מסוים שעושה בעיקר בחירות גרועות ומוצאת עצמה מותקפת על ידי הגוף שלה (כולל שריטה בקרנית ונשירת שיער טראומטיות), אבל ממשיכה לקרטע אל עבר האופק.
זינגר חושפת שמות קוד (דמיוניים?) שעורכי ספרים מדביקים לכתבי יד. “מלחמה ושלום" הוא כתב יד שאפשר לקחת לעריכה רק אם אין באופק כתב יד מרתק וקל לעריכה שכינויו “זהב"; כתב יד משעמם אך סביר זוכה לכינוי “לחם שחור", ואילו כתב יד קולח אבל עם חורים בעלילה נקרא “אמנטל". וישנם גם “דוד המלך", “מוות" ו"פג תוקף", שמוטב לא לדעת מה מסתתר מאחוריהם. ואילו “עורכת מלווה"? הייתי קורא לו אולי “ארוחת שחיתות". הגרגרנים יעלוזו, והצקצקנים - שייחנקו. בקטע טוב.