חגית שדה, “הגברת הראשונה", עברית, 237 עמ'
יש המון שאלות שאפשר וצריך לשאול את הילרי רודהם קלינטון, שכמעט הייתה למנהיגת העולם החופשי, עם דגש טרגי על כמעט. כמה מהשאלות מוצפות כעת שוב בסדרת הטלוויזיה החדשה על פרשת מוניקה לווינסקי, ורות אלון הייתה רוצה לשאול את כולן.
אלון היא אישה ישראלית שאינה ממומשת עד תום, מכל מיני סיבות, מעניינות יותר או פחות, שמתגלות בהדרגה ברומן הביכורים של חגית שדה, שבאה מעולם העיצוב. "אם יהיה צורך היא תאסוף את הילרי במטאטא וביעה עם שברי תקרת הזכוכית שהתנפצה עליה". אלון תולה במפגש הזה כל כך הרבה תקוות, עד שדי ברור שזה ייגמר במפח נפש (או בלחם יבש עם סלמי ובצל, אזהרת קלקלן). היא טסה 8,000 קילומטר כדי לשאול את קלינטון שאלות ש"אם יימצאו (להן) תשובות, אולי הן יחולו גם עליה ועל הדייסה שנקראת החיים שלה".
רות לא תעשה את זה לבד. או במילים אחרות: גם האישה הזו לא תוכל להגיע אל היעד ללא עזרת גבר. היא מיועדת לראיין את קלינטון לצד עמוס ארגוב, סופר מצליח של מותחנים עם "ממד פילוסופי־חברתי", שעזב את הארץ לפני שנים. הסאבטקסט של שניהם מפורש וגלוי כאמור, ושדה אינה מנסה להסתירו בשום צורה ואופן.
"עמוס רצה לדעת איך אמריקה, פאר המסורת הדמוקרטית, שנראתה יצוקה בבטון מזוין, 'ועוד אחרי שמונה שנים של אובמה, שהיו כמו אמבטיית קצף לנשמה', נקלעה לתאונה האיומה הזאת שנקראה טראמפ. הילרי הייתה שם, הכי קרוב לאש, וחזרה כדי לספר, וזה מה שהוא רצה לשמוע ממנה. איך החרא הזה קרה. רות לקחה את הילרי אישית. הילרי קלינטון הייתה עבורה יותר מדמות וירטואלית במשחק שהתקיים ביבשת רחוקה. היא התקשתה לנסח מה בעצם היא רוצה ממנה. אולי להבין איך הרוח הנשית המשוחררת מצאה את עצמה דופקת את הראש בקיר, ואולי לגלות אם יש איזה מעבר סתרים שיעביר אותה לצד הנכון של החיים. השאלות הופנו גם לעצמה. לא היה מקום להשוואה, והכל היה בר השוואה. הן לא שיחקו באותה הליגה, אפילו לא אותו המשחק. אבל אותם נוקלאוטידים הרכיבו את הדי־אן־איי של שתיהן".
איך שלא מסובבים את זה, מהרהרת רות בדרכה לאמריקה, "בסוף כל מטוס יושבת ילדה נטושה ומחכה שמישהו יבחין בקיומה ויושיט לה יד". ככה זה כשאת בת לאמא שמכניסה את נפשך לבלנדר ולא לוחצת על "עצור", ושניחנה בכוח־העל "להרוג כל דבר שצמח בסביבתה, כולל עציצים מפלסטיק". אמה של הילרי, מתברר, הייתה אנושית יותר, ושדה אפילו מגלה מה היה הבושם האהוב עליה (שאנל חמש).
שיבושים יהיו בשפע, כפי שמבטיחה האם הנוראית של אלון, והם יפריעו לבתה לצבור "הצלחות ואנקדוטות, שתוכל להגיש קרות לחברותיה ולעורר את קנאתן". הילרי היא "לא אחת שמתווכחת עם המציאות", לדברי עמוס. "ממש לא", מסכימה איתו רות ומוסיפה, "היא יוצרת אותה".
לרות קצת קשה ליצור מציאות מיטבית בביתו של עמוס הגרוש, שם "גוויות של זבובי חורף נחות על אדן החלון" ובאוויר עומד ריח של מטבח שלא אוורר כראוי. הוא כשלעצמו מתקרב עוד צעד בדרך אל הילרי עם פוטנציאל לפרוטקציה באמצעות מקורבת אליה שכונתה לפעמים "היועצת לתסרוקות מיוחדות או הלוחשת לקלוריות" של קלינטון. אבל המקרים של עמוס ורות די אבודים.
היא עדיין לא התאוששה מטרגדיה הקשורה בגבר שאינו בעלה, ויודעת שגם הצלקות שהשאיר בה סיפורו של אחיה (שההתפענחות שלו היא משיאי הספר) לא ייעלמו לעולם. עמוס מצדו הוא פגוע גירושים טרי (שדה מיטיבה לתאר את מה שקדם להם: "שבועות רבים בילו רק שניהם בבית בלי שעוד נפש תמהל את האוויר שהלך ונעכר. הרגלים ישנים שבעבר העלו חיוך הפכו לבלתי נסבלים"), שמסובך עם בן אובד דרך, שהוא מוכן להוריד למענו כוכבים מהשמיים, רק שהבן לא ביקש אף פעם כוכבים מהשמיים, ואפילו מפקפק בכך שעמוס הוא אביו הביולוגי.
הילרי, מספרת לעמוס יודעת־דבר, הלכה במשך שנים אחרי בעלה וניקתה את הלכלוך שלו. הבעיה היא שלרות ולעמוס אין מי שיעשה את זה בשבילם. "זה תמיד מכוער בסוף, אל תשלי את עצמך", מזהיר עמוס את רות אפרופו אפשרות של גירושים מבעלה. היא בכלל מהרהרת ב"גירושי הקטיפה", כינוי החיבה להסכם ההפרדה בין צ'כיה לסלובקיה שנחתם ביום האחרון של 1993.
כשיש להם הזדמנות לשכוח מהצרות שלהם, או להרפות מהמתח המיני המגמגם שביניהם, הם שוב יכולים להתעסק בהילרי קלינטון, בימים שלפני הראיון המיועד, ששדה מגוללת כמעט כמו ב"מחכים לגודו" (עם טוויסט ספק מרעיש ספק צפוי בעלילה). רות תוהה לגביה "עד כמה היא הייתה ילדה טובה ומה הובטח לה בתמורה". "כשמדובר במנהיגת העולם החופשי", היא מסבירה לעמוס, "המיקרו הכי משנה. מה מניע אותה, מה היא עברה, מה היא שרדה. ממה היא בורחת. העולם האינטימי שלה. ובערך מגיל שש־עשרה זה קשור בחיי האהבה, ככה זה. איפה החוזה הזוגי תמך ואיפה הזיק. זה אתה שאמרת שהאישי הוא פוליטי".
עמוס מתעקש שאלה רק "פטפוטי בנות" ומנפנף בשאלת השאלות הערטילאית, שאי אפשר לשאול את הילרי עצמה: "האם ההפסד בבחירות מבטא דחייה של רעיון האישה כנשיאה, או דחייה של הגברת הספציפית הזאת?".
אבל בסופו של דבר עמוס ורות אינם יכולים לברוח עוד מפני הבעיות שלהם ולהתנחם באלו של הילרי. מסיבת רגשות האשם, כהגדרת עמוס, משתלטת על הכל. הם ניצבים בפני השוקת השבורה של עולמם הצר, ושום כוכבת פוליטית זוהרת לא תוכל לתקן אותה במקומם. הם נדרשים להציל את עצמם בעצמם, אבל זה כבר עניין לספר אחר, שבניגוד לספרה של קלינטון על תבוסתה בבחירות 2016, לא ייקרא "מה קרה", אלא אולי "מה יקרה".