שנתיים אחרי מות אמו, יובל אברמוביץ' מוציא את ספרו ה-17

בספטמבר 2018, בסיומה של הרצאה, קיבל העיתונאי והסופר יובל אברמוביץ’ שיחת טלפון מאמו תמר, שהודיעה לו כי היא בחדר מיון. “במשך כמה שבועות אמא לא הרגישה כל כך טוב והלכה לבית החולים לבדיקות, אבל לא ידעו מה יש לה ואשפזו אותה”, הוא מספר. “בחודש שחלף מאז שאושפזה היא מאוד נחלשה, השילה 15 קילו ממשקלה ומצבה לא נראה טוב. בגלל שאני אדם מאוד פרקטי, נכנסתי לחדר הרופאים ודרשתי תשובות כי רציתי להבין מה קרה. הם גילו לי שזה מסתמן כסרטן סופני”.

איך הגבת?
“הייתי בהלם, כי עד שהרגישה לא טוב, אמא שלי הייתה בשיאה בכל כך הרבה מובנים. הרופאים בישרו לה את הבשורה כשהייתי לידה, והיא לא שאלה אף פעם מה מצבה ובאיזו דרגת סרטן היא נמצאת. היא לא רצתה לדעת שהיא חולה סופנית עד יומה האחרון. היא האמינה שתצא מזה, בעוד שאני ידעתי שאין לה הרבה זמן לחיות. יותר מעל עצמי כאב לי על בנותיי, הנכדות שלה, אחת בת 13 והשנייה תכף בת 8, שהיו מאוד מחוברות אליה כי היא הייתה סבתא מדהימה. הכי כאב לי שעבורן הדבר הזה נגדע, שלא תהיה להן יותר סבתא כזו”.

איך היא התמודדה עם המחלה?
“היא הייתה אופטימית. היא יצאה מהכימותרפיה ישר למסעדה או לבילוי ואמרה: ‘הגוף שלי חולה, אבל הנפש שלי לא’. ההתמודדות שלה עם המחלה הייתה מרשימה, רוב האנשים שסובלים ממשהו, אפילו אם הוא פחות דרמטי מסרטן, מאוד מתמסכנים ומרחמים על עצמם, ואילו היא המשיכה לחיות את חייה עד הסוף”.

ב־18 ביולי 2019 הלכה תמר אברמוביץ’ לעולמה בגיל 62. בשנתיים האחרונות לחייה הספיקה להפוך לדוגמנית ולהעניק השראה לבני דורה. “אמא שלי כל חייה חלמה להיות דוגמנית”, מספר אברמוביץ’. “בשנות ה־60 וה־70 זה לא היה דבר מבורך או נורמטיבי עבור אישה צעירה להיות דוגמנית, אז היא גנזה את החלום, למרות שהוא היה שם כל החיים. היא תמיד נמשכה לעולם האופנה. היא הייתה אישה מאוד יפה ותמיד אמרה: ‘יום אחד אולי אהיה סטייליסטית או מאפרת’. היא השלימה עם זה שדוגמנית היא כבר לא תהיה”.

השינוי התחולל כשנכנסה לעשור השביעי לחייה. “היא קראה את הספרים שלי, שמעה אותי מדבר על הגשמת חלומות בבית ובהרצאות, שהיא הייתה במאות מהן, וכנראה המסר נספג בה”, הוא מספר. “יום אחד היא חזרה הביתה מהרצאה, נכנסה לעמוד הפייסבוק שלה וכתבה על דעת עצמה: ‘אני בת 60 ואני רוצה לדגמן. זה החלום שלי. אשמח לעזרה’.

בן לילה הפוסט הפך לוויראלי, והיא התעוררה לשחר של יום חדש: פנו אליה צלמים ומעצבי אופנה והיא הוזמנה להפקות ותצוגות אופנה, עשתה קמפיינים ואפילו מוטי רייף הזמין אותה להשתתף שלוש פעמים בשבוע האופנה. היא הייתה אמורה לעשות עוד המון דברים אילולא הייתה הולכת לדרכה. היא הגשימה את החלום שלה בענק כי היא החליטה לצעוק אותו בגדול”.

היא הייתה מאושרת?
“מאוד מאושרת. יש בכך סוג של נחמה עבורי, כי כשאתה מאבד אדם יקר, אתה מחפש את הדברים שינחמו אותך. הידיעה שבשנתיים האחרונות היא הגשימה את עצמה והיוותה השראה – ניחמה אותי. לשבעה הגיעו אלפי אנשים שעקבו אחריה ברשתות החברתיות וסיפרו כמה כוח והשראה הם שאבו ממנה. ההתמודדות שלה עם המחלה הייתה שלמה. היא לא התמסכנה ואפילו סירבה לשים פאה או כובע. הלכה בראש חשוף. היו פעמים שהיא סיימה טיפול ומיד יצאה מבית החולים לתצוגת אופנה. היא חיה את החלום”.

ביום הלווייתה של אמו, בדברים שנשא בהספדו, ציין אברמוביץ’ שבעה שיעורים שלמד ממנה, ולאחר מכן פרסם אותם בעמוד הפייסבוק הפופולרי שלו המונה כ־3 מיליון עוקבים.

“כשקראתי את ההספד בבית הקברות, אנשים בכו וצחקו והתרגשו, וברשת הוא הגיע לחשיפה אדירה, כחצי מיליון אנשים שסיפרו לי כמה הם מזדהים עם מה שכתבתי”, הוא משחזר. “אחרי זה טסתי ליוון, שם אני נוהג להתבודד כדי לכתוב, ותכננתי לכתוב ספר מסוים, אבל במקום זה כתבתי עוד ועוד שיעורים שלמדתי מאמא שלי והגעתי ל־98 שיעורים. זה היה חלק מהריפוי וההתמודדות עם הצער. הכתיבה עשתה לי טוב כי סגרתי דרכה מעגלים עם אמי, שוחחתי עמה בראש ובלב, וזה הקל עליי, למרות שאובדן הוא אובדן וזו צלקת שנכנסת ללב ומלווה אותך עד יומך האחרון. כשחזרתי נתתי למשפחתי ולאנשי מקצוע לקרוא את זה והם אמרו לי שאני מוכרח להוציא את זה כספר לאור, אז צמצמתי ל־62 שיעורים כמספר שנות חייה של אמי, והשאר היסטוריה”.

הספר, “עד הדמעה האחרונה – 62 שיעורים מאמא”, יצא לאור לאחרונה בהוצאת הספרים הפרטית של אברמוביץ’, “הרשימה”, וזכה למקום של כבוד בצמרת המכירות בקטגוריית ספרי ההדרכה.

"אשתמש בכל הקשרים שאוכל להפעיל כדי לסייע לאנשים. בחודש האחרון הגישו לנו למעלה מ־500 פניות מרגשות של אנשים בגילי 60 עד 90. אני מקווה שזה יהפוך להיות מסורת שנתית”.

טרף את החיים

במהלך ראש השנה האחרון חווה אברמוביץ’ אובדן נוסף כשסבו, בנו אברמוביץ’ בן ה־98, אביה של אמו, הלך לעולמו. בפוסט שפרסם בפייסבוק תיאר את הקשיים הבירוקרטיים שעמם התמודד סבו בחודשים האחרונים לחייו.

“הפוסט עורר הדים רבים, ולמחרת פרסומו קיבלתי טלפונים משר התקשורת, שר הרווחה ועוד כל מיני בכירים שרצו לשמוע מקרוב את הסיפור”, הוא אומר. “אפילו הוזמנתי לספר על כך בכנסת. האובדן של סבי, שהיה מאוד משמעותי בחיי, היה פחות מרסק מהאובדן של אמי כי הוא היה בן 98 וזה טבעי, אבל צרם לי לראות את הקשיים שהערימו בפניו חברות ביטוח או חברות תקשורת שהוא שילם להן מאות שקלים בשביל ערוצי טלוויזיה או טלפון. אני שמח שיש לי את האפשרות להעיר ולהאיר דברים חברתיים דרך הרשת החברתית”.

מהם הדברים העיקריים שלמדת מסבך?
“סבא שלי ידע ליהנות מהחיים. הוא עבר מסע ארוך: נולד ברומניה ושרד את השואה. לאחר מחנות העבודה עלה לארץ, גורש לקפריסין והיה שם בהסגר. הוא אף פעם לא בכה או התלונן ומעולם לא צייר את עצמו כקורבן. הוא טרף את החיים עד שנותיו האחרונות”.

איך אתה מתמודד עם תקופת הקורונה?
“בקורונה הביקוש להרצאות שלי בארץ ובעולם הלך וגדל. בזכות הזום יכולתי לשבת בבית שלי בתל אביב ולקפוץ מברצלונה לניו יורק ולסין בחמש דקות. בהתחלה היה לי תענוג להיות בבית ולא לעבוד הרבה, אלא לבלות עם הילדות שלי. אני עובד כל חיי בצורה אינטנסיבית ועד הקורונה חייתי על מטוסים. שבועיים לפני פרוץ הקורונה היה לי שבוע של הרצאות בפריז, חזרתי ל־12 שעות להרצאה ב’בית גבריאל’ בכנרת, וטסתי למחרת לפראג. הרגשתי שזה נעשה אינטנסיבי ומוגזם ושאני חייב הפוגה, ואז באה הקורונה”.

אתה מרגיש שבתקופת הקורונה אנשים חשו יותר צורך להגשים רשימת חלומות?
“הקורונה טלטלה ועדיין מטלטלת אותנו, היא עשתה לכולנו חישוב מסלול מחדש, ורשימת החלומות של כל אחד השתנתה. היא הובילה לתפנית דרמטית בחיים, ואנשים נבהלו ונלחצו מזה ונאלצו לייצר לעצמם רשימת חלומות והזדמנויות חדשה כדי להמציא את עצמם מחדש”.
מה חשבת על התנהלות הממשלה עם המגיפה?

“בתחילת הקורונה הבנתי מהר ש’אם אין אני לי, מי לי’. בעולם אוטופי זה היה נחמד שהממשלה תדפוק בדלת ותיתן כל שבועיים 2,000 שקלים וסלסילת אוכל, אבל זה לא ככה. מדינה לא יכולה לדאוג לתשעה מיליון תושבים, וגם העולם לא יכול לדאוג לכל תושביו. אדם חייב לדאוג לעצמו מבעוד מועד. אנשים יכולים לסייע ולעזור, אבל רק האדם אחראי לעצמו בסופו של דבר. אי אפשר לדעת מה יקרה מחר, צריך להתכונן לתקופה נוראה מראש.

"לכן הקורונה אולי הפתיעה אותי ברמה הרפואית, אבל הייתי ערוך לסיטואציה במובן מסוים, ולכן זה עבר לי די בקלות. מה שהיה חסר לי בקורונה בהקשר לטיפול הממשלתי הוא היעדר יצירתיות. למשל, במקום לסגור את בתי הספר ולהשבית את המשק, יכלו להכשיר חיילים לא קרביים להוראה ולהפוך אותם למורים ומורות חיילים שיעבירו שיעורים פרטיים בבתים. חוסר היצירתיות לצערי נוגס עד היום בממשלה”.

בהקשר לטלוויזיה או לתיאטרון, יש משהו בתכנון?
“בשנים האחרונות, בגלל הלו”ז המאוד צפוף, לא יכולתי להסכים לתפקידים ולהצעות שקיבלתי כי התחייבתי להרצאות שנתיים מראש. בקורונה התפנה לי היומן, וקיבלתי פה ושם פניות, אבל עדיין לא מצאתי משהו שממש דיבר אליי או הבשיל לכדי מציאות. אבל לגמרי לא אמרתי את מילתי האחרונה כשחקן”.

מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“הכרזתי בפני עצמי ובפני משפחתי שאני יוצא לסוג של שבתון. זה לא אומר שלא אעבוד לגמרי, אבל אני קצת רוצה להוריד הילוך, בייחוד אחרי שלוש שנים עמוסות ומרגשות, שבהן היה גם אובדן. אני בונה הרצאה המבוססת על הספר החדש, אבל אני קצת יותר בבית לשם שינוי. אני בן 44, ואני חושב שהגיע הזמן שאשב על הספה, כמו הרבה אנשים, וארשה לעצמי לעשות בינג’ בנטפליקס, שזה משהו שלא עשיתי אף פעם”.