אחרי 16 ספרים מצליחים, בהם גם כאלה שחצו את גבולות השפה העברית, החליט הסופר יונתן יבין שהוא רוצה לנצח את השיטה ויצא עם פרויקט מימון המונים בהדסטארט. היעד: גיוס הסכום הנדרש להוצאתו לאור של "נאמן לעצמו", הרומן הרביעי שלו למבוגרים, בלי גב של הוצאה מוכרת.
לתמיכה בפרויקט ההדסטארט
הזרעים לרומן נטמנו במסיבת יום הולדת מושקעת של חבר. ברקע היו עמדת המבורגר, בר נדיב, סושי ופיצוחים, ובמוחו של יבין חלפה המחשבה עד כמה יהיה מכוער אם מישהו כאן יפצח גרעינים ויזרוק את הקליפות על הרצפה, כמו ישראלי טוב. המחשבה הולידה את סצינת הפתיחה - מסיבת יום הולדתו של גיבור הספר, שאול (סולי) נעמן, כוכב רדיו שמאבד את שמיעתו בסתר ומסתבך בהתבטאות חריפה בראיון בשידור חי עם שרת הביטחון.
הוא מושעה בדיוק לפני מסיבת יום הולדתו ה־50, ולמחרת בבוקר מוצא קליפות של פיסטוקים בערוגת התבלינים של אשתו. המאורע הקטן מביא למפולת גדולה. נעמן מתחרפן. הוא יוצר קשר עם חוקר מז"פ ששמו דולב שלווה, כדי שיפענח מי זרק את הקליפות בגינה. במרוצת הספר, שלווה הופך לחברו וליריבו של נעמן, ועלילת העומק עוסקת בבגידות ונאמנות: בחיי נישואים, בחברות, בערכי מקצוע וגם במולדת. "הכול נע סביב בגידת הגוף שמתחילה בבת אחת", אומר יבין כעת. "אתה מגיע לשיאך בגיל 30, ובדיוק כשהתרגלת, הכל מתחיל להתפרק. זה נורא. בגידה ונאמנות הן עניין מאוד מלאכותי. ונאמנות לעצמך, אם הולכים עליה, מתבטאת בבגידה בכל מה שקדוש ואצילי".
לקלף בצל
"הוא הקשיב. ניסה להבין מה הוא שומע. ציוץ חיוור של ציפורים. הד קולו הרך של פול סיימון, המילים הממזריות. השיר בא לסיומו ושאול התמקד בצלילים אחרים: המיית יונה על הכרכוב, שאונו של שואב אבק מדירה סמוכה או מפוח עלים רחוק, אולי בעצם מכסחת דשא? צופר רברס של משאית. ילד צועק או צוחק בליל כלשהו של מילים.
שדר רדיו שמתחרש, גיחך בלבו. איזו אירוניה. אירוניה שאין בה שמץ שעשוע".
("נאמן לעצמו", מתוך הפרק הראשון)
כמו גיבור ספרו, ביוני הקרוב יבין יחגוג 50. הוא חי ברמת גן עם רעייתו רוית, עובדת בפרובוק, חברה לייבוא ספרות מקצועית מחו"ל, ועם שלושת ילדיהם, חנוך בן 8.5, סיון־חירות בת 5 ומעין בן 3. את ימיו הוא מגדיר כ"מאוד משונים". "אני קם כרוח סערה להכין כריכים ולצחצח בסביבות 100 שיניים, לנגוש באדוניי הזעירים שיגיעו בזמן ללימודים, חוזר הביתה ובוהה במסכים המסיחים שלי", הוא מספר. "בחופש ובחגים הייתה בטלה גמורה, ועכשיו מגיע צונאמי של הרצאות בספריות ומפגשי סופר בבתי ספר וגנים. עיקר זמני מוקדש ליוזמת גיוס ההמונים שלי בהדסטארט".
את "נאמן לעצמו" כתב במשך ארבע שנים וכמעט שגנז אותו. "כאשר הגשתי אותו להוצאה, התחילה הקורונה ועצרה הכל. קיבלתי הצעות לעריכה לעוד שנה, זה ממש דיכא אותי", הוא מספר. "בט' באב השתתפתי בפאנל עם אמילי עמרוסי, שסיפרה על הדסטארט מוצלח שעשתה והרגיעה בחוכמה כל חשש שהעליתי. כאן הקוראים קונים ספר ישירות ממני ומרגישים שותפים לתהליך. אין פה מתווכים שלוקחים את כל הכסף ומשאירים אותי עם שנקל מתוך 100. הענף הזה מנוסר כמעט לגמרי, הסופרים מוכרחים להמציא לא רק עלילות ודמויות, אלא גם מודל חלופי. אחרת הכל יגווע. והביקוש לספרים טובים לא יגווע לעולם".
למרות הענף המיוסר והמנוסר, לפני כשנתיים הופיע בסין ספרו "המלך אהר'לה פורש", ספר ילדים שעניינו בחירות דמוקרטיות. שנתיים לפני כן הופיע בגרמנית ובצרפתית ספרו "גוזלים בראש". "אנטי", ספר נוער העוסק בראפ, תורגם ליפנית, ו"החתול דלעת משנה את הדעת" ראה אור בערבית. כל ספר שלו שונה מקודמיו. "אני זיקית", הוא אומר. "בכל אחד מספריי אני כותב את עצמי, ואז כבר אין סיבה לכתוב אותו, וכך אני פונה לעצמי אחר שלי. ספרי 'באבא ג'י' הוא על צעיר זועם שנוסע להודו עם אביו. ב'שמר־בית' הרגשתי שאני רוצה לכתוב את החלק שבי שחש כאילו בתוך גופו הוא מנותק מהכל, אדם בתוך עצמו הוא זר, וזה התבטא במשלב הלשוני המאוד חריג שלו. ממנו ניתזתי ל'המיזנתרופ', שבו בחנתי את עצמי הרשע. מה היה קורה אילו הייתי רק מרושע? הרומן החדש, 'נאמן לעצמו', הוא ספר גיל עמידה, במובן מסוים".
מה בכל זאת המשותף בין ספריך?
"מדי פעם אני תוהה על זה. שניים מהם מתחילים במסיבה, בשניים יש ארוחה משפחתית טעונה, בשניים יש רוצח, בכולם יש סקס, בכולם יש סוף מפתיע. אני חושב שכולם עוסקים בתקשורת מקולקלת בין בני אדם, גם ספרי הילדים שלי. זה באמת מטריד אותי, זה יסודה של הטרגדיה האנושית, זה מה שאני מנסה לשפר מנקודת הנמלה שלי באנושות".
בהנחה שיש אבולוציה של ספרים: מה השלב שבו מצוי הספר הזה, והשלב הפרטי שלך ככותב?
"זו שאלה נהדרת, משום שאני מרגיש שיש בו בשלות שנעדרה מקודמיו. בכל פעם חשבתי שאני אומר בדיוק מה שאני רוצה להגיד, מוציא בדיוק מה שאני צריך מעצמי. אבל כעבור ספר, הרגשתי שבספרים הקודמים כתבתי מה שהייתי צריך כדי להגיע לספר הנוכחי. כלומר, הייתי חייב לכתוב את 'באבא ג'י' כדי שאוכל לשחרר את 'המיזנתרופ', למשל. זה כמו פורץ שמנטרל מנגנון נעילה ואז עוד אחד, ואז קרני לייזר, ואז אזעקה, כדי להגיע בסופו של דבר למטמון שבכספת. ולגלות שם בצל. ולקלף אותו".
העשור המייסר
גילוי נאות: יבין ואני גדלנו יחד בירושלים ועבדנו יחד במקומון "כל העיר". כבר כשהיה בן 20, ואולי עוד לפני כן, הצהיר שהוא יהיה סופר לילדים. הוא נולד בניו יורק למגיש החדשות חיים יבין וזוגתו יוספה, והגיע ארצה עם משפחתו בגיל 3 לשכונת טלביה שבירושלים. הוא למד בתיכון בית חינוך, ובגיל 19 החל לכתוב בעיתונות המקומית ועבד כרעיונאי. בשנת 2001 עבר לתל אביב והמשיך לכתוב בעיתונות היומית עד שפרש והתמסר כל כולו לכתיבה ספרותית.
האם חייך כיום דומים למה שדמיין יונתן של גיל 20? איפה היו ההפתעות הגדולות?
"ראשית, אני מבין בזעזוע גדול שחלפו כמעט 30 שנה. הייתי יותר פנטזיונר מחוזה. הרגשתי שהעולם נמצא בכף ידי. היה לי ותק של שנה בעיתונות המקומית בירושלים, היה לי מפקד נהדר בפיקוד בבאר שבע, כבר תכננתי לצאת להודו. ההפתעות היו בעשור השלישי והמייסר של חיי שהיה מלא בכאב ובדידות, ואני שמח שהסתלק אל דפי הטואלט של ההיסטוריה. מגיל 30 השתפרו חיי מהקצה אל הקצה, ספריי ראו אור בקצב די מסחרר. היום אני מרגיש את עייפות החומר וחושב לפעמים שאולי אני מאחורי השיא שלי, שנתתי מה שיש לי לתת. אבל ידיי אינן רפות, זו בכלל לא אופציה, רק שיגעון או מוות הם חלופה. עובדה, בין ספר לספר אני ממש משתגע, וגם משגע את כל סובביי".
איזה אבא חשבת שתהיה ואיזה אבא אתה באמת?
"שנים חשבתי שלא אהיה אבא, אבל אז פגשתי את רוית שוב - היה בינינו רומן קצר עשר שנים לפני כן, ואחר כך היא התחתנה והתגרשה. הצעתי לה נישואים, והיא רצתה מיד ילדים והסכמתי בלי להסס. חשבתי גם שאהיה חרא של אבא, אבל אני אבא טוב, המון עם הילדים, מאוד מעורב. בזמנים אחרים חשבתי שאהיה אבא נפלא, אבל אני צועק ומתרגז לפעמים שבא לי לקבור את עצמי. למזלי, רוית אמא מצוינת והילדים שלי מדהימים. חנוך התחיל עכשיו מסלול מחוננים ומתמודד עם אלרגיה מסוכנת לחלב. סיון־חירות היא אחת מנשות העסקים הקשוחות שפגשתי, ומעין חריף בצורה לא רגילה ולא מפסיק לזוז, הוא לא יודע ללכת, רק לרוץ. לא שיערתי שלהיות אבא זקן יהיה כל כך קשה, שבגיל דקה ל־50 עוד אקום באמצע הלילה לנגב פיפי".
להיות הבן של חיים יבין יותר קל כשהוא כבר מחוץ למרקע או שהיה יותר קל בעבר, כשהוא היה אושיה מוכרת בכל בית?
"מעולם לא הצלחתי לענות על שאלות כאלה. זה לא קל להיות בן לאב, נקודה. ברור שהתרחקותו מהמסך והגיוון הפסיכי שהתחולל בתקשורת הביאו עמם רגיעה, אבל עד עצם היום הזה, לא עובר יום בלי שמישהו יגיד משהו עליו או יבקש למסור לו ד"ש מצביקה שהיה איתו בגדנ"ע, כאילו שאני דואר ישראל וכאילו שהוא בכלל יזכור. אני יכול להגיד שלמדתי להשלים עם העניין, ככל שפרישתו אוספת ותק וככל שמעמדי כסופר בזכות עצמי מתבסס. בוודאי ככל שאני מתבגר ואין לי זמן וכוח להתעסק בשטויות האלה".
