בהיעדר סנקציות: הפתרון לסכסוך בין שכנים הוא לארוז את המזוודות ולחפש בית חדש

פליטה. לא פחות. כך הרגשתי ביום שבו נאלצנו לעזוב את הבית שלנו, תוך גרירה של מזוודות, תיקים וארגזים. "אתכם לאונר"א, נבלות", מלמלתי בתסכול ולאות פרידה לחצתי לחיצה ארוכה־ארוכה על האינטרקום של המשפחה שמיררה את חיינו במשך חודשים ארוכים.

אחרי הלחיצה הארוכה־ארוכה, מהצד השני נשמע קול ישנוני. השעה הייתה שעת צהריים. סוף היום בשבילי כבר. "מי זההה. זו את, יא כלבה בת כלבה", נעור הקול שבאינטרקום משנתו. ואני התחלתי לרוץ כמו שלא ידעתי שאני מסוגלת. באותה תקופה היו לי תינוק בן שנתיים וחצי, עובר קטן ברחם שאותת מעת לעת שסבלנותו פוקעת ומשרה מלאה עד אפס מקום בעיתון תובעני. גם הרופאים הזהירו אותי שלא אעז לארוז או לעשות פעילות גופנית שתאיץ את הצירים הקטנים שבאו והלכו. אבל אני רצתי. לא הייתה לי ברירה. רצתי במנוסה מהבן של השכנה.

כשנה לפני כן, ההתחלה באותו בניין נראתה מבטיחה. אמא שלו הקישה בדלתנו עם שיער מגוהץ, ובקול סדוק מסיגריות התנסחה בחגיגיות: "שלום וערב טוב, נעים להכיר. אני השכנה מלמטה. אנחנו מתנצלים, אבל רצוי שתורידו את כביסתכם, שלא ייתפס בה עשן. תכף נערוך פה מסיבת ברביקיו קטנה". איחלנו להם שיהיה לבריאות ובתיאבון. אחר כך התחילה המוזיקה.

למחרת הטקס חזר על עצמו. אחרי יומיים - שוב. כמעט מדי ערב הבית הזה, שבקומה התחתונה, אירח בגינתו מסיבת ברביקיו קטנה עם מוזיקה קטנה וקבוצה קטנה של אנשים. כלומר תלוי איך תופסים את המושג "קטנה" ומה יושב תחת ההגדרה של "מוזיקה". תגידו: "זה הבית שלה, מה אכפת לך". באמת שלא אכפת לי. מצדי שתתעורר לקול תופי טם טם, תיכנס למקלחת עם מוזיקה תעשייתית ותרקוד מסביב למדורה בכל ערב.

הבעיה התחילה כשהמסיבה הקטנה גדולה נהייתה: הרעש הפך לבלתי אפשרי, ברמה כזו שהבית שלנו קצת זז. ככל שהדציבלים עלו, כך הבן של השכנה, שחצה את גיל 20, הפך לאלים. "אלכוהול וסמים קשים עושים את זה גם לטובים ביותר", לחש לי בשקט שכן נוסף. "דוגרי, אכלתם אותה. הם ידועים פה. ריחמנו עליכם כשעברתם". לא עזרו התחנונים שלנו. קצת להנמיך, קצת פחות עם המנגל. ולא רק שלא עזרו. בפעם היחידה ששכנים מהבניין ממול, שגם נפשם קצה בחינגה הקבועה, הזמינו משטרה, השוטרת החמודה התיישבה עם החבר'ה בגינה לשיחה צפופה על שיפוד כבש מנוח. "בואי, נשמה, נעשה ביניכם סולחה", אמרה לי השוטרת אחרי ישיבה ארוכה בגינה הרועשת. אז מה אם את הכבש המסכן שחטו כבר מזמן.

הסיפור הזה חוזר על עצמו בווריאציות יצירתיות. אין שבוע שלא מתפרסמת בו ידיעה על "סכסוך שכנים". קחו לדוגמה ידיעה משונה מאוד שפורסמה בעיתונות המקומית לפני ימים ספורים: "בשבוע שעבר סכסוך שכנים הסתיים בירי באמצעות אקדח אוויר (איירסופט), במהלכו נחבלו באורח קל צעיר כבן 20 ואמו".

איכשהו התרגלנו לדפדף הלאה כשאנחנו נתקלים בצירוף "סכסוך שכנים", בדיוק כמו שפעמים רבות מדפדפים אותנו במשטרה. עד לא מזמן קראו לזה בחוק "סגירת תלונות מחוסר עניין לציבור". לאחרונה השתנה הניסוח ל"נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין". הרבה יותר הגיוני, אבל בפועל לא באמת מניח את הדעת. סתם טרמינולוגיה.

ב־2020 הייתה עלייה של כ־60% בפניות בנושא סכסוכי שכנים לסיוע משפטי, וידוע לכל שהמקרים שבהם התלונה נסגרה נפוצים במיוחד. המרוויחים הגדולים הם אלו שיכולים להמשיך להתעלל בשכניהם בלי שיאונה להם דבר רע. מה אכפת להם.

המצב האומלל הזה לא חדש. הנה ציטוט משנת 1985 מדיון שנערך בכנסת. חבר הכנסת רן כהן הפנה אל שר המשטרה חיים בר־לב את השאלה הבאה: “הגיעו אליי כמה תלונות של אזרחים על כך שהמשטרה נמנעת מלבוא כאשר היא מתבקשת לסייע בפתרון סכסוכי שכנים, גם אם מדובר בהצקות ולעתים אף במעשי תקיפה. מה ההגנה שמציעה המשטרה לאזרחים מפני תוקפנות שכניהם?". בר־לב ענה: “תוך כדי טיפול משטרתי בעבירה פלילית שנעברה בעקבות סכסוך שכנים, מנסה המשטרה ליישב את הסכסוך על ידי הרגעת הרוחות והזהרת המעורבים".
די מדהים ששום דבר לא השתנה, ואם השתנה - רק לרעה. למרות זאת, בשנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל קשה למצוא את הצירוף המפורש “סכסוכי שכנים". הכל מפולח בצורה מרשימה מאוד, אבל דווקא את הצירוף הזה לא הצלחתי למצוא בדוח האחרון.

אז מה השורה התחתונה? אולי כדאי שאצטט אם לחמישה שבדיוק בימים אלה נאלצת לארוז ולמצוא בית חדש, כי השכן שלה ממרר את חייה ואין שום סנקציה של ממש שאפשר להפעיל עליו. גם חינוך כבר אבוד. הבנאדם בן 60. “היה לי פעם חבר שאמר שגם לחבל תלייה מתרגלים", היא אומרת. “זו המציאות ואנחנו מתמודדים איתה. יש כאלה שיורים, ויש כאלה שנאלצים לברוח". 

קריאה ראשונה

אורה איל היא חלק בלתי נפרד מנוף הילדות הספרותי המקומי. ב־1974 איירה ספר ילדים ראשון, "מעשה בחמישה בלונים", שכתבה מרים רות, והשידוך נחל הצלחה. אחריו הגיעו "הבית של יעל", "תירס חם" ועוד. היא איירה למעלה מ־70 ספרים בסגנונות שונים ומגוונים, מתוכם כתבה שישה ובין השאר חתומה על דמותו של איתמר מהסדרה "סיפורי איתמר" מאת דויד גרוסמן. עכשיו ראה אור במהדורה חדשה הספר הראשון שאיירה וכתבה, "בוקר בא", בגרסת הקרטון הקשיח. בכל כפולה יש משפט קצר ומחורז שמתאר פעולה ופיסת יום ולצדו איור נקי שמעורר את הדמיון: מ"צריך לקום כי מאוחר/ כבר לא היום, עכשיו מחר", ועד "ועכשיו שלום אומר/ אני צריך ללכת כבר/ הנה הגעתי לקצה/ ותכף מן הדף אצא". אצל איל כמו אצל איל הכל שקול: המילים, המצלול, המקצב. כל משפט לכאורה פשוט מזמן מפגש עם כמה וכמה מושגים שאפשר לדבר עליהם עם המאזינים הקטנטנים ולהתרפק.