"יכול להיות שהמיינסטרים לא רצה להכניס לאתוס הלאומי סיפורים של הגוף המתחרה"

עד לפני שנתיים לא ידע עודד טירה, לשעבר נשיא התאחדות התעשיינים וקצין תותחנים ראשי, שאמו דינה מסתירה סיפור גבורה בעברה. "אמי ואני התחלנו לשחזר קצת את ההיסטוריה לפני שנתיים, ובאחת השיחות שאלתי אותה על סיפור עלייתה ארצה, סיפור שמעולם לא באמת סיפרה במלואו, ואני מניח שהדחיקה אותו", הוא מספר כעת.

אמו של טירה, דינה טורס, הייתה אחת המעפילות ששרדו את תלאות הספינה קאטינה, אוניית הפחם שהוסבה על ידי תנועת הנוער בית"ר בסוף שנת 1938 לאוניית מעפילים. נוסעיה עלו על סיפונה בנמל קונסטנצה שברומניה, מצוידים במזון ובציוד לעשרה ימים, אך מצאו עצמם מיטלטלים בים בתנאים קשים וכמעט לא אנושיים במשך שלושה חודשים וחצי. במשך החודשים שבהם שטה האונייה בלב ים בלי שתוכל להתקרב לחופי הארץ, התמודדו מפקדיה והמעפילים שעליה עם מקרי מוות ומלחמות פנימיות. כשסוף־סוף הגיעו לארץ המובטחת, הפכו המעפילים לכלי משחק במאבקים הפנימיים שבין ארגון בית"ר להגנה.

לאחר השיחות עם אמו, טירה, המשמש גם כחבר הנהלת מכון ז'בוטינסקי, מצא בארכיון המכון רק כמה עמודים בודדים שגוללו את סיפור ההעפלה. כדי להשלים את התמונה, פנה ליוסי אחימאיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי, שחיבר אותו לבנותיו של מפקד הספינה ד"ר זליק פאול. בעקבות מפגש של הבנות עם אמו, התגלה אט־אט הסיפור הכואב שנדחק לאורך השנים מספרי ההיסטוריה. "גיליתי שהסיפור המצוין בארכיון הוא די יבש, ואילו אחרי השיחות נגלה לעיניי סיפור ענק שלא סופר מעולם", מספר טירה.

את הסיפור הזה החליט טירה להעלות על הדף במה שהפך לספרו החדש והשני, "ספינת התלאות" (הוצאת מטר). זהו רומן דמיוני המבוסס על שלד סיפור קורותיה של אוניית המעפילים קאטינה וכולל בתוכו גם אהבות בלתי אפשריות ופרשת ריגול. על מנת להרחיק מעט את העלילה מהמאורעות ההיסטוריים, שינה טירה את שמה של הספינה בספר ל"קאטיסוס", כמו גם את שמות הדמויות. מי שעודדה אותו לגשת למלאכת הכתיבה היא רעייתו זזה (שלומית), שנפטרה לפני כחמישה חודשים.

"אמי, שאיני מסגיר את גילה, ילידת צ'כיה, הייתה מעוניינת להגיע לארץ ישראל יחד עם אבי במהלך שנת 1938. שניהם היו ציונים, ואבי היה רוויזיוניסט", מספר טירה. "באותה התקופה ראה זאב ז'בוטינסקי את פני העתיד, וככל הנראה חזה את רוחות המלחמה הקרבות והחל לעודד יהודים לצאת מאירופה ולעלות ארצה. הוא לא הסתפק בדיבורים, אלא יזם את עליית 'אף על פי' טרום המלחמה. אמי, שהייתה בצעירותה אישה מאוד נעימה ואסתטית, ושיחקה טניס וטיפסה על הרים, מצאה את עצמה על אונייה בלב ים. במהלך שיחותינו מצאתי את עצמי מביט על אמי ומגלה אט־אט את העוצמה שיש בה, מבין את החוויה הבלתי נתפסת שעברה עליה, אובדן טוטאלי של כל צלם אנוש".

האונייה נבנתה להכיל 50 מלחים בלבד, אך בפועל הכילה כ־750 פליטים. "לא היו אוכל, תנאים סניטריים בסיסיים, ולא היה היכן לישון", אומר טירה. "יתרה מכך, כשהאונייה החלה לשוט, הייתה חדירת מים כתוצאה מסופות וסערות. באחד הימים מכל מים גדול התנפץ, והנוסעים נאלצו לערבב מים מתוקים עם מלוחים כדי לבצע פעולות פשוטות כמו צחצוח שיניים. פרצו מגיפות כמו דיזנטריה ודלקת קרום המוח, ואנשים רבים מצאו את מותם על הסיפון".

טירה מספר כי הוריו לא האמינו כי זו האונייה שאמורה לקחת אותם ארצה. "התקשיתי לבטא בספר במילים את הקושי של המסע הבלתי אפשרי הזה", הוא אומר. "היה לי חשוב לא ליפול לתוך קלישאות, אבל זה בפירוש היה מסע בלתי נסבל בתנאים לא אנושיים".