שישה יוצרים עברים עומדים בלב “רפובליקה של נדודים”, תערוכה חדשה המוצגת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל בשיתוף עם מכון גנזים של אגודת הסופרים העברים. ששת היוצרים - דבורה בארון, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, יוסף חיים ברנר, אורי ניסן גנסין, דוד פוגל וגרשון שופמן – מדור הסופרים העברים בתחילת המאה ה־20, שמרו על קשר ביניהם באמצעות מכתבים וגלויות, שבהם נעזרו זה בזה, תהו היכן להתיישב וכיצד להתפרנס וחלקו זה עם זה את תלאותיהם.
כולם נדדו בין ערי אירופה, שהיו אז מרכזי תרבות תוססים שסחפו צעירים בתחילת דרכם. כולם היו תלושים: ברדיצ’בסקי נדד ונדד ולבסוף התיישב בברלין, שם נפטר. שופמן סירב לעלות לארץ ישראל, ורק אחרי עליית היטלר לשלטון התרצה. ברנר קבע את מושבו בארץ, וכאן נרצח על ידי ערבים. בארון, הסופרת שבחבורה, הגיעה לארץ, גורשה בצו הטורקים למצרים למשך שנתיים, חזרה ולא יצאה שוב מפתח ביתה.
גנסין הגיע לארץ לחודשים ספורים, חזר לאירופה ושם מת צעיר מאוד. פוגל נדד כשהוא חסר כל והתחנן שיעזרו לו לעלות לארץ. כשכבר הגיע, ישב כאן שנה, ואז שב לצרפת. אלא שיד הנאצים השיגה אותו והוא נרצח באושוויץ.
התערוכה החדשה כוללת מבחר כתבי יד מקוריים שכתבו הסופרים זה לזה, כולל פנקסי שירים, יומן מסע, גלויות ומכתבים. המוצגים בתצוגה מלווים בכתוביות ובציטטות מתוך המכתבים ובקטעי קריאה מוקלטים של יצירותיהם הנודעות של הסופרים. מכון גנזים מכיל 810 ארכיונים של גדולי הספרות מהמאה ה־19 ועד ימינו, ולא היה קל לברור מבין השפע.
“בבחירת החומרים בחרנו בכאלה שיזכירו את המקומות שבהם ביקרו היוצרים ושיהיה אזכור למצב החברתי והפוליטי של התקופה, כמו מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה, למצבם הפיזי והנפשי של הכותבים והתייחסות לכותבים אחרים”, אומרת יו”ר גנזים ועורכת התערוכה אדיבה גפן.
“אחד האתגרים המשמעותיים היה לנסות להבין מהם נדודים עבור אותם סופרים. היוצרים הללו היוו עבורנו אשנב לאותה תקופה, ואצל כל אחד ואחת מהם התבטאו הנדודים באופן מעט שונה. יצרנו רשת חברתית ותרבותית שהייתה פרושה על פני מרחבי אירופה, והתערוכה מספקת הצצה אל האופן שבו התעצבה. למרות הניתוק הגיאוגרפי, הדואר המזדחל, הם היו מקושרים בצורה מפתיעה”.
הרעיון לתערוכה נולד ביוזמת צוות גנזים – הילה צור, יצחק בר יוסף וגפן, בהתייעצות עם ד”ר גדעון טיקוצקי. על התחקיר הופקד דוד שניידמן. “הארכיון אינו הדלת הנעולה במרתף, אלא החלון הפונה לגן”, אומרת גפן. “המטרה שלנו היא לחשוף לעיני הציבור את היהלומים שיש לנו בארכיון ולשתף את העולם בעולמם של היוצרים הגדולים. לשמחתנו מצאנו שותפים נפלאים”.
“החלפת המכתבים הייתה הדרך היחידה לתקשורת באותה תקופה”, אומרת אוצרת התערוכה יונה הראל. “הצורך בכתיבה, כתיבה עברית דווקא, הכרה ופרסום הם חוט השני שעובר בין מוצגי התצוגה. הרשת החברתית שדור זה יצר נועדה לקבל תמיכה, עידוד, עצה, רעיונות לכתיבה יוצרת ולעתים גם ביקורת בונה. התקשורת והימצאות החברים לעט עזרו לרבים מהם להתגבר על הבדידות שהייתה מנת חלקם בחיי הנוודות.
ההבדל העיקרי בין הרשת החברתית בתחילת המאה ה־20 וזו העכשווית הוא שהתקשורת של אז הייתה אישית, אחד לאחד. קהילת הסופרים העברים המודרניים של אותה תקופה העבירה אינפורמציה בטלפון שבור, בעוד שברשת החברתית של היום הכל חשוף לכולם”.
המוהיקנים האחרונים
מכל המכתבים וההתכתבויות עלו חיפושי הדרך של הסופרים: היכן יקבעו את מקומם, איפה יניחו את ראשם, וגם דאגות במישור הלאומי. “היכן אמצא גאולה”, כותב גנסין לידידו, הסופר והמחזאי היידי זלמן אנוכי, במכתב שהוא חותם במילים “ואחיך בכל זאת לעולם”. “ולכשתסור זאת הקליפה העולמית הזו - והנה בוקה ומבולקה. בוקה ומבוקה. הרגשה אחת מוזרה נתחדדה ומתחדדת בימים האחרונים. כלום לא מתרחש – ויום יכביד יום. וכמה מהפשטות יש בזה. ריבונו של עולם!... מי אני. לגאולה אני זקוק”.
חסרון הכיס מעסיק אותם. השכר עבור הכתיבה עלוב, כפי שכותב ברדיצ’בסקי לאהרון קמינקא בשנת 1888: “וידע כבודו שגמרתי בדעתי לנסוע לחו“ל להשתלם. ספרי, 'בית מדרשי' כבר נמסר לדפוס ויהיה בידי 400 בעד טרחתי, ואוכל לחלקם בין מיודעי הרבים, ובכך לאסוף כסף. וגם אדמה כי אוכל ללמד לתלמידי הסמינרים שעות אחדות ביום תלמוד וחוכמת ישראל, ובשכר זה אוכל למצוא לחם צר. ואם גוועתי ברעב בוואלוזין, אשר לא ראיתי בה סימן ברכה, על אחת כמה וכמה שטוב לי להתענות בברלין...”.
פוגל כותב לחברו הסופר והעורך שלום שטרייט בשנת 1923: “ועכשיו אמור לי חביבי, היש בשבילי מקום בארץ ישראל? האמצא איזה מקור מחיה? אולי משרת מורה? כאן באו מים עד נפש, ועלי לשנות חיש מהר את מקומי, אם לא - אין לי תקנה”.
גם ברנר טרוד מאוד וכותב אל ביאליק בשנת 1904 במכתב שהוא חותם במילה “מעריצך”: “רציתי לנסוע לניוּ יוֹרק, אך אין כסף בידי. אמרת לנסוע לבּאֶרן אשר בשווייץ – ואין מניחים פה לנסוע לשם מכאן. מוּכרח אני לנסוע ללונדון. מקום אחר אין. קניתי כרטיס ונשארו בידי שני מארקים וחצי – כל הכסף אשר איתי. משם אכתוב לך.
עתה מצאתי לנכון להזכירך עלי ועל מצבי למען תדע ותזכור, אולי תימצא בידך איזו עבודה ספרותית בעדי, כי צר לי מאוד, אם אוכרח למהר בכתיבת ציורַי כדי להחיות את נפשי. אני בקי היטב בספרות הרוסית, ואולי יש צורך ל'השלוח' בסקירות מעין זה. קצר המקום ועוד אשוב לדבר".
המודעות הלאומית והדאגה לעמם עולות גם הן מהמכתבים ומהגלויות. כך זועק ברנר לגנסין ב־1900: “אתה כותב פּואימה היסטורית – ודבר זה אינני מבין. האומנם אנחנו יכולים להסיח דעתנו אף רגע מההווה? היודע אתה מצב צעירינו? היודע אתה, כי הננו המוהיקנים האחרונים? היודע אתה, כי עמנו הולך למות? היודע אתה, כי העולם חולה? היודע אתה, כי הייאוּש מכלה נפשות? היש לך עיניים?!".
ב־1920, שנה לפני הירצחו, כשהוא כותב לידידו הסופר ומבקר הספרות שלום שטרייט גלויה בארץ, המצב קשה אפילו יותר: “...קיבלתי את מילותיך המועטות, את חסדך ואמרתך אני זוכר בכל רגע. לפעמים בדמעות. ממני אין לי לצערי לכתוב לך כלום. שממה וריקנות סביבי ובתוכי. לו היה מישהו במרום, היה מרחם. שלך, יוסף חיים”.
וכאשר מתבשר הסופר אלתר דרויאנוב על עלייתה הצפויה של דבורה בארון לארץ ישראל ב־1910, הוא כותב אליה: “אני שמח מאוד לדבר הזה, כי החלטת לעלות לארץ ישראל... אני הייתי פעמיים בארץ ישראל. בפעם האחרונה שהיתי שם כשנתיים. אפשר אוכל להספיק לך ידיעות הנחוצות לך”.
לא כולם מפליגים במילים. שופמן, למשל, שולח לידידו פיכמן גלויה ועליה מילה אחת: “נו!”, כפי הנראה, כשנמאס לו לחכות לחומרים שמתמהמהים מלהגיע. “מצאתי רמז לכך שבשנת 1914 שופמן נשלח לברלין כדי לערוך ירחון עברי, שעמד לצאת לאור שם, במטרה להעבירו אחר כך לארץ ישראל, אך נאלץ להישאר במקום, מאחר שפרצה באירופה מלחמת העולם הראשונה", אומרת גפן.
העצבים הרכים
אחרי הצבת התערוכה הגיעו יוזמיה לתובנה נוספת. “היוצרים שבתערוכה הם מעין סמל למה שקרה לעם היהודי”, מסכמת גפן. “אורי ניסן גנסין נדד בין קייב וורשה, וילנה ולונדון, עלה לארץ ישראל, לא החזיק מעמד ואחרי זמן קצר חזר לוורשה, שם נפטר ממחלת לב. דוד פוגל נדד ברחבי אירופה מעיירתו סטנוב שבאוקראינה לווינה, וילנה, ברלין וצרפת, הגיע לארץ, אך יצר הנדודים תקפו, ואחרי שנה חזר לצרפת ושם נתפס על ידי הנאצים ונספה באושוויץ.
דבורה בארון נולדה בבלארוס, עברה מעיירתה הקטנה למינסק ובשנת 1910 עלתה לארץ, גלתה בצו הטורקים למצרים, חזרה לארץ ומצאה כאן סוף לנדודיה, אבל לא יצאה מביתה עד סוף חייה. היא הייתה בקשר הדוק עם דוד פוגל ועם ברנר שהיה העורך של ‘המעורר’, שם התפרסמו מסיפוריה.
י”ח ברנר הגיע לכאן אחרי שנות נדודים רבות בין וינה ווילנה, ורשה ולונדון, וחוזר חלילה. הוא התיישב בנווה צדק, שם התגורר עם דבורה בארון ובעלה יוסף אהרונוביץ, עבר לגור ביפו, וב־1921 נרצח בבית האדום. ברדיצ’בסקי, כאחרים, נדד במרכזים שונים, מעולם לא עלה לארץ ונפטר בברלין בשנת 1921.
שופמן נדד מעירו שבחבל מוהילוב לוורשה, לווילנה, נמלט ללבוב ומשם לאוסטריה. רק אחרי סיפוח אוסטריה על ידי הגרמנים בשנת 1938, בהיותו בן 58, עלה לארץ והתקבל בכבוד מלכים. כאן כבר נשאר עד יום מותו בשנת 1972 בגיל 92.
“כשהתחלנו בגנזים לרקום את רעיון התערוכה, לא ידענו שאנו נוגעים בעצם לא רק בחייהם הפרטיים, בקשריהם ובחזונם של היוצרים הגדולים, אלא שהם מהווים מטפורה של מצב היהודי בתקופה זו”, מוסיפה גפן. “חסרי מנוח, מחפשים שורשים, נעים בין תרבויות, ארצות, בחיפושים אחרי הבית החדש. אם נוסיף לכל זה גם דלות משוועת וחוסר ביטחון קיומי, נגענו בעצבים הרכים”.
