אעמליה זיו, “נערוּת", ספריית פועלים, הקיבוץ המאוחד, 160 עמ'
אני רואה אותה בדרך לגימנסיה. פחות או יותר. עמליה זיו למדה בתיכון שבו למדתי, שנה מעליי. היא הייתה נערית, ציפורית, קצת מסתורית. אני כמעט משוכנע שהכרתי את מי שמכונה פה “אמנון", שהיה חבר שלה, וגם את המורה הנערצת לספרות ולפילוסופיה, שבממואר של זיו עונה לשם “פנינה", ושכתבה ספר (יותר מאחד, למעשה) בעצמה. זה היה תיכון פרינג'י, קוצני, מגניב במובן המקורי של המונח ובלי מירכאות, שזיו מתארת כ"מרופט" ופחות “פורמלי" מזה שעזבה, עם תלמידים שנראו “יותר בעלי אישיות ולא שיבוטים ממותגים". במעגלים של ריקודי העם בהפסקות רקדו בין היתר מלכת יופי, שלימים תמצא את מותה ממנת יתר של סמים, ומי שעתיד להיות ראש חוג לספרות.
זיו הייתה בינתיים למרצה נערצת בעצמה, של לימודי מגדר, והיא חוקרת נושאים פמיניסטיים וקוויריים ונחשבת כבר עידנים שלמים ל"דייקון", אייקון לסבי משפיע, מוביל ולוהט. שתי גרופיות שלה פרסמו בין היתר סיפור פנטזיה בכתב עת מחתרתי, שבו הן דורשות ממנה להשתין עליהן בשירותים של המינרווה, בר לסבי תל אביבי שאיננו עוד - והיא נעתרת לדרישתן.
יש לזיו הומור מצוין, גם כזה שמופנה לעצמה, והרגעים שבהם היא משחררת אותו בממואר הם נקודות אור במסמך מעט קודר, ואם להשתמש בהגדרה שלה למשהו אחר, מעט שדוף. היא פונה לנערה שבה היא מאוהבת עד חנק ואומרת לה (עמוד אחד בלבד לפני שתקרא לה “בת זונה"): “מותק, את האדם שאני הכי אוהבת בעולם, ואל מול זה הקשר שלנו הוא שדוף למדי".
בהשאלה, זיו מחזיקה בכל החומרים הכי דליקים, אבל הספר ממאן איכשהו לבעור באמת. בעבודתה האקדמית היא מתעסקת בין השאר בייצוגים פורנוגרפיים של נשים בתרבות, אבל בכתיבתה האישית, שבמקרה הזה נסבה בעיקר סביב סקס על כל נגזרותיו, והחוויות המיניות שעיצבו את נעוריה ואת שנות ה־20 המוקדמות של חייה, היא נשמעת מרוחקת, יובשנית וכמעט אדישה ונטולת ליבידו סיפורי.
נוכחת ונעדרת בעת ובעונה אחת, כפי שהיא מתארת למשל סקס עם הומו (או ביסקסואל בדיעבד, אבל מבחינתה רק הומו) מבוגר ממנה: “סרט שהשתתפתי בו וצפיתי בו בו־זמנית". זיו, שהייתה נערת סינמטקים מקצועית, חיה כנראה בסרט של גודאר או, לדבריה שלה, גם ב"ליקוויד סקאי", סרט הפולחן ההזייתי מ־1982, ששילב תיעוד של חיי המועדונים והסמים בניו יורק עם נגיעות פופ־ארט אוונגרדיות ועלילה של סרט כחול.
גם זיו הצעירה הולכת למועדונים ומתנסה בסמים. “החשיש היה אחד משלושת היסודות שעליהם עמדו הנעורים", לצד הסקס והכתיבה (עד שהוא “התנרמל ונעשה לאחת הנוחויות הקטנות של החיים"). “שלוש אפנויות של חקירה, של טרנסצנדנציה, של כינון עצמי" - ניסוח אקדמי מדי בספר שאמור להיות אינטימי לגמרי, מה שקורה לא מעט ויוצר איזו צרימה פנימית.
זיו מונה ומפרטת רשימה ארוכה של התנסויות מיניות עם גברים ונשים מכל הסוגים, והתרועעות עם אחרים (כולל “קוקסינליות", מילה שכמדומני אינה תקינה פוליטית כעת). כשהיא לא שברה לבבות, שברו את לבה במידות כאלו ואחרות, והיא מצליחה להביט בכל המלודרמות הטלנובליות המוגזמות של נעוריה בטון היתולי מרענן (שכאמור, אין די ממנו) ובעין מפויסת. לפעמים היא ראתה בעצמה חלק מ"נשף מסכות תפל", והתחושה הזו מועברת היטב. הממואר הזה הוא למעשה קולקציה של משכבים, ואז באה זיו אשת האקדמיה ומחלקת ציונים לזיו המספרת. “זה אומנם לא כל האינוונטר, אבל כושר הסיפור שלי כושל במאמץ למצות את כולו.
כוחו של הקטלוג שונה מכוח הסיפור. הקטלוג הוא מחרוזת תפילה שאפשר למנות את חרוזיה בזה אחר זה למלא שעות ריקות, להדוף את חוסר הפשר. הסיפור נושא אותנו בתנועתו, בהבטחת המשמעות המצפה בסופו או מצטברת לאורכו. אבל להמיר כל חרוז לסיפור מביא אותנו אל הפיקארסקי. והפיקארסקי הרי תמיד מסתיים באורח שרירותי כשתש כוח הסיפר".
האם זיו מתנצלת בפני קוראיה? אם כן, היא יורה לעצמה ברגל, וחבל. לא התכנסנו כאן כדי לעיין ב"אינוונטר" או ב"קטלוג". הזמנו יצירה ספרותית ולא שולחן מאיקאה. והאמת שגם לא ביקשנו שיעור בספרות, עם כל הכבוד. מה פיקארסקי עכשיו, או שיש סיפור או שאין. “האם הצלחתי להניח את העבר כמו ערימת חולצות מקופלות על מדפי הארון?" היא שואלת. אז סליחה, גם להתבונן בעמליה זיו מקפלת כביסה זה לא בדיוק מה ששילמנו עליו.
“מדוע לקרוא על החיים כשלספרות יש כל כך הרבה מה להציע, אני זוכרת שחשבתי, איזו התעלות אפשר למצוא בביוגרפיות?" שאלה לגיטימית. גם ללא התעלות, הממואר של עמליה זיו היה יכול וצריך להיות מסעיר ממש. הצצה נדירה לחדרי החדרים של אישיות מרתקת במיוחד, עם פוטנציאל רחב יותר, לסיפור התהוותה של הסצינה הלהטב"קית בתל אביב, כלשון הקומוניקט.
בפועל, ההבטחה השנייה אינה מתממשת, וזה בכל זאת נשאר סיפורה המסוים מאוד של נערה אינטלקטואלית כותבת שירה ומעט מורמת מעם, שמעשנת במיטה עם ט.ס. אליוט, קוראת קירקגור, שולחת “מכתב ורתריאני זועם", הולכת למחזמר של קורט וייל באוניברסיטה ומתעניינת בוויטה סאקוויל ווסט (המאהבת של וירג'יניה וולף). ובאשר להצצה, היא מגיעה במינונים ובאופנים המקובלים על המחברת, ולמרבה התדהמה אינה מלהיבה או מעניינת במיוחד. אולי אחרי סדרות טלוויזיה פרוגרסיביות ורב־שכבתיות כמו “חינוך מיני", החינוך המיני של עמליה זיו פשוט לא מחדש הרבה.
צחוק הגורל הוא שדווקא המורה פנינה (שם בדוי) מהתיכון כתבה את הספר שעמליה זיו הייתה יכולה לכתוב, ואולי גם ניסתה לכתוב. ברומן המצליח ביותר של המורה פנינה, אישה אחת נזכרת בארבעה גברים משמעותיים בחייה, ובאמצעות סיפורי האהבה האלה בונה ביוגרפיה עשירה וכואבת של עצמה, שבסופה תבוסת הגוף וריקנות נוראה. לא אינוונטר, לא קטלוג ולא קיפול חולצות, אלא ספרות אמת במיטבה.