מאיר שלו, "אל תספר לאחיך", עם עובד, ספריה לעם, 264 עמ'
השם "אל תספר לאחיך" נשמע כמו משהו שהרלן קובן היה ממציא או מאמץ. ברומן החדש והמעט מתעתע של מאיר שלו יש הרבה מתח, כמו אצל קובן אבל מסוג אחר, והוא דומה ומזכיר, לי לפחות, כמה יצירות אחרות, כמו "מי מפחד מווירג'יניה וולף" של אדוארד אלבי ו"שועלים קטנים" של ליליאן הלמן (בסצינה קריטית אחת).
יש בו אזכור מתוק ל"אמיל והבלשים" והופעת אורח מקסימה של יהודה עמיחי כמעין מנטור רומנטי, ולרגעים מתעורר החשד שזה בכלל ספר של אשכול נבו, עם הקלילות הסחבקית שלו המנוקדת בפירורים של פיוט טבעי וגם מלאכותי, ויש פה אפילו גבר שנכנס לפרדס, כמו בספרו האחרון של נבו.
אבל שלו, הטנור הרביעי בקוורטט המוביל של סופרינו, לצד עוז־יהושע־גרוסמן, יודע בדיוק מה הוא עושה, ובסופו של דבר, "אל תספר לאחיך" דומה בעיקר לעצמו, ויש בו יותר ממה שנדמה ממבט ראשון. הגיבור שלו הוא גבר שיופיו נדיר במיוחד, כזה שכבר כעובר האיר את בטן אמו ושנשים מחפצנות בלי בושה כל חייו.
את הספר עצמו אי אפשר להאשים ביופי כזה, והוא רחוק מלהיות ספרו הטוב ביותר של שלו, ובכל זאת יש בו משהו מפתה ומספק, שובבי וטוב לב, לא יומרני ולא מתנשא על קוראיו, עם יציאות כמעט פושטקיות כמו "איזה בהמה שאתה", "את גדולה עליי", "הוודקות שאבא היה דופק" או "הזין שלי בררן והתחת שלי הומופוב", והמהדרין יקבלו גם זין עם "הבעה של ארנב" ואת "מגילת זכויות הזין".
במרכז הסיפור עומד מפגש של לילה אחד - שמובא ממרחק של 20 שנה - בין איתמר היפה (המכונה "איטה" ב־ט', עם סיבה שמפורטת בגוף העלילה) ושרון המסתורית. זה לא שמה האמיתי כנראה, וגם איתמר מזדהה בפניה בשם בדוי, וכשהם מגיעים לביתה שבפרדס מתפתח ביניהם קרב כוחות מורכב שלכאורה מתאים יותר לזוגות שנשואים שנים רבות, כמו במחזה ההוא של אלבי ("כל כך מעט זמן אנחנו יחד, וכבר יש לנו רפרטואר קטן של קרבה"), ויש גם סקס פראי למדי, שלצד תיאורי משגלים עם אישה אחרת עשוי לזכות את שלו בפרס הבריטי היוקרתי של "הסקס הגרוע בסיפורת" (הוא יהיה בחברה מצוינת של זוכים כמו טום וולף, נורמן מיילר וארי דה לוקה).
ככה זה כשעל הדף מרצדים משפטים כמו "היינו שש כנפיים פרושות ובשר רועד אחד" או "תאי עצב בדקו מגעים, תאי זרע עצרו נשימה", תהיות כמו "מה פותח את תאי המפלצות שלה, מה מגמיר אותה" (ד"ש מסטלה המגמרת) וגם וידויים כמו "חרדתי מן הפח היקוש לי בבשרה" - שהוא, למען ההגינות, סוג של הצדעה לעברית הספרותית/תנ"כית של אמו של איתמר.
לזכות שלו אפשר לזקוף, באותה קטגוריה, גם הברקות כמו "צריך שבני ובנות זוג ימהרו וינשקו זה את זה על כל גופם, כל איבר, כל חלקת עור ופינה, ולא רק את נאות המדבר וחופי השנהב, אלא גם את שיכוני העוני ואת החצרות האחוריות ואת הפרוורים הנידחים, את המרפקים ואת העקבים, את המעזבות ואת אזורי התעשייה, כדי שלא באחריתם אלא בראשיתם ינשקו נשיקה ראשונה".
בסיפור שבו כמעט כולם שקרנים ונכים, מתחזים, פוצעים ונפצעים, כל אחד לפי דרכו, האם החירשת (או לא) של איתמר הכמעט עיוור, בולטת כדמות נהדרת במיוחד, שזועמת על "הנפקניות" של בעלה (ומגרשת אותן במטאטא מהשבעה שלו) ואומרת על אהובתו של בנה: "קובעת של ייסורים היא תגמיא אותו". גם האב, שבשושלת שלו יש "פלג אוקראיני", אינו קוטל קנים, ובהמשך לרוח השובבית והלא בהכרח תקינה פוליטית של הספר, מספר כי הלך לאישה שחיזרה אחריו ו"ביצע בה את זממה".
שלו מתעכב על הדברים הנוראים שגברים ונשים מעוללים אלה לאלה ועל הנזקים שהורים גורמים לילדיהם (איתמר לא בטוח למשל אם אמו "הרגה" או רק "הרסה" אותו), בשם האהבה לכאורה, אבל עם הרבה כבוד לשנאה כערך בפני עצמו ולנקמה כאקט לגיטימי. לפעמים אנשים מכאיבים זה לזה פשוט כי הם יכולים, ואפילו נהנים מזה. לפעמים אנשים מבוגרים מתנהגים כמו ילדים קטנים, משחקים זה ברגשותיו של זה ומשתמשים אחד בשני כאילו היו צעצועים. שלו מדייק וקולע למטרה רוב הזמן, אבל פה ושם הסאבטקסט קצת צועק את עצמו שלא לצורך ("זה מצחיק. שנינו כבר עברנו את השישים, יתומים ותיקים, וכמה שהיא ואבא עוד חיים בנו"). באמת שהיינו מבינים לבד.
איתמר מספר ולא מספר לאחיו בועז ("שתי אוניות משא זקנות", כפי שהאח מתאר אותם) את מה שהוא רוצה ומסוגל, על משקה אלכוהולי על בסיס תאנים. האחד גלה מן הארץ ונשאר ברווקותו (בנות זוג באות והולכות בשיטת הדלתות המסתובבות, עטויות ב"הינומה של קרח ואבק"), השני הקים משפחה ומתקנא ביופיו של הראשון. היחסים שלהם, אחרי תחרויות ה"מי משתין יותר רחוק" של ילדותם, הם דמות בפני עצמה בסיפור, והעוגן המוצלח של הספר כולו.
לעת זקנה, מסביר שלו, גברים חשים צורך בקשר חברי עמוק עם בני מינם. שלו מוצא את עצמו מן הסתם בשני האחים, ואפשר לשמוע את הסופר משוחח, מתווכח ונוזף בעצמו עם אמירות כמו "תפסיק בבקשה עם הסגנון הזה" או "מספיק עם ההופה הזה, זאת מילה מעצבנת" ואפילו "מאיפה אתה מביא את הניסוחים הרגישים המעצבנים האלה?"; איתמר בכלל נוטה להתעצבן בקלות (הוא לא סובל גם את המילה "מזדיין") ומרבה לדבר על סלידה ולפקפק בעצמו ("היפופוטם באגם הברבורים שכמוני", "מצחי הגבוה מטעה, כי הוא מרמז על שאר רוח שאין לי").
ואולי הסיפור, בסופו של דבר, הוא בכלל על יופי. היופי כברכה וכקללה, כפותח דלתות מסוימות וסוגר חדרים אחרים. היופי הסמוי מן העין והגלוי גם לכבדי הראייה. "שתדע לך", אומרת אמו של איתמר, "לפעמים אתה רואה בן אדם סתם, ואולי גם מישהו טיפש ומישהו רשע, וגם מכוער מבחוץ ומבפנים - אל תבוז להם ואל תרחם או תכעס, יכול להיות שהם מעבירים יופי וחוכמה ולב טוב ממי שהיו לפניהם אל מי שיבואו אחריהם, וכל זה אפילו בלי לדעת".