שנותי עם אבא: אפרים סנה מוציא ספר חדש על אביו וחוזר לתחנות חייו

ראשיתם של הדברים שיסופרו להלן כמו נלקחה מסרט מתח עוצר נשימה. קיץ 39'. חשרת עבים של ערב מלחמה מכסה את שמי אירופה. בתום הקונגרס הציוני בז'נווה חש המנהיג הצעיר של ציוני פולין ללונדון כדי להעלות שם בתיאום עם יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן־גוריון, רעיון של הקמת לגיון יהודי שיילחם במלחמה הצפויה נגד הנאצים - ונדחה. כל המקומות בטיסות הביתה, לוורשה, תפוסים. בנס הוא מצליח ערב פרוץ המלחמה לעלות על הטיסה האחרונה לבירת פולין, שם מצפה לו רעייתו.

בבוקר הם נפרדים והוא מוצא את עצמו בין 200 קצינים פולנים, שנשבים על ידי חיילי הצבא האדום. בערב מצליחים רק הוא וחברו להימלט מהשיירה שהובלה לטבח ביער קאטין. בדרך לא דרך הוא מגיע לליטא, בתקווה לפגוש שם את רעייתו, שבינתיים ברחה מוורשה עם בתם בת ה־5. המשפחה הקטנה מתאחדת מחדש בקובנה ופותחת במסע ברחבי אירופה, שמסתיים במרץ 40' בנמל חיפה.

“מזל שנולדתי", כך קרא אפרים סנה לפרק הפותח של ספרו החדש, כרוצה לומר שאלמלא שרשרת הנסים שפקדו את הוריו עד הגיעם לארץ ישראל הוא לא היה בא לעולם בסתיו 44'. ד"ר סנה, רופא לשעבר ותא"ל בדימוס, שהיה שר בממשלות ישראל, קרא לספרו, שהופיע בהוצאת ידיעות ספרים, “שנותי עם אבא". הספר בא לענות על ציפייתם של רבים ממנו, שיתרום מהזווית האישית שלו לפענוח התעלומה האופפת את אביו, ד"ר משה סנה.

סנה האב, הנחשב עד היום כאחת הדמויות החידתיות ביותר בפוליטיקה הישראלית, נבחר בהיותו בן 23 ליו"ר ההסתדרות הציונית של יהודי פולין מטעם הציונים הכלליים וב־41', כשנה לאחר הגיעו עם משפחתו ארצה, התמנה בגיל 32 כראש המפקדה הארצית של ההגנה, תפקיד המקביל לשר הביטחון כיום. בהמשך פנה שמאלה, בהיותו אחד ממייסדי מפ"ם, בדרך לחיק הקומוניזם, כשמי שניבאו לו שיהיה יורשו של בן־גוריון בהנהגה, סיים את חייו כסיעת יחיד בכנסת מטעם מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

“רציתי לעשות צדק לאבא", אתה כותב. צדק על מה?
“ההיסטוריה הרשמית של ההגנה גימדה באופן מכוער, קטנוני ונקמני את חלקו של אבא בבניית הכוח הצבאי של היישוב לפני הקמת המדינה וגם את חלקו המכריע בבריחה, בהעפלה ובפעולה המדינית לקראת הקמת מדינת ישראל. הואיל והיריבות הפוליטית שלו אז הייתה עם בן־גוריון, אנשים שחשבו שכך ירצו אותו, פשוט מחקו את אבא מההיסטוריה".

מדוע רק עכשיו נחלצת לעשיית הצדק?
“כי כל השנים הייתי עסוק בעשייה בפעילות צבאית, מדינית ופוליטית. רק באחרונה התפניתי לכתיבת הספר שלי - ולא בתנאים קלים. למעשה, את רובו כתבתי כשהייתי חולה ומאושפז במחלקה ההמטו־אונקולוגית בבית החולים בילינסון. ידי הימנית כתבה ועל ידי השמאלית הייתה אינפוזיה".

ברשותך, נצלול לתוך הספר. “הבריטים הגדירו את אבא כטרוריסט מס' 1 בגל המעצרים שהם ערכו ב־46' בקרב אנשי ההגנה בעקבות ‘השבת השחורה'", אתה כותב ומתאר כיצד נמלט מהארץ לפריז בתחפושת ועם איפור מהבימה.
“הייתה מחלוקת קשה בהנהגת היישוב בין נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, שהיה מעין נשיא המדינה שבדרך ודרש להפסיק כל פעילות אלימה נגד הבריטים ולא - הוא יתפטר, לבין הדוגלים בהמשך המרי. ראשי ההגנה החליטו שאבא ייצא לפריז, שם נמצא בן־גוריון באותה עת, והם יסכמו על המשך המאבק בבריטים. סיכום הדברים לא היה לרוחו והוא התפטר מתפקיד הרמ"א, ראש המפקדה הארצית של ההגנה. בהמשך הוא נפגש עם ראשי מדינות ועם האפיפיור לקראת כ"ט בנובמבר 47'. מיד לאחר מכן הוא היה הרוח החיה ביסוד מפ"ם וממנה עבר למק"י, מתוך הערכה לתמיכת ברית המועצות בהקמת מדינת ישראל.

"הוא דגל במדינה קומוניסטית פטריוטית ישראלית. היה לו קשר הדוק עם לוי אשכול, שהחליף את בן־גוריון בראשות הממשלה. לקראת ששת הימים הוא ניסה למנוע מהסובייטים, שהתייצבו לימין הערבים, מלהתערב במלחמה אם תפרוץ. כשלא הצליח לשכנע אותם, הוא אמר - ‘צריך לנצח ומהר!'. כשעלתה הדרישה שישראל תפנה את השטחים ללא הסכם שלום - פה הוא הציב את עצמו במה שהוא קרא ‘חזית ההגנה הלאומית'. הנימוק שלו היה, שכאשר תוקפים את המדינה, מחובתה גם של המפלגה הקומוניסטית להתייצב להגנתה. בסופו של דבר, הוא יצא חוצץ לא רק נגד המדיניות המזרח־תיכונית של ברית המועצות אלא גם נגד העריצות ודיכוי זכויות האדם של המשטר הסובייטי".

הוא לא ליקק דבש במק"י ונדרש למאבקים פנימיים עם הרוב הערבי במפלגה שלא הוסיפו לו בריאות.
“היה שם קומץ שלא השלים עם המפנה לגבי ברית המועצות שאבא חולל. גם כשהיה חולה בסרטן הלבלב וידע שימיו ספורים, הוא לא ויתר ועמד על עמדותיו עד הסוף".

לאפרים סנה היה קשר חם עם אביו, מי שהיה חוזר ממסעותיו ושר לו בילדותו שירי ערש ביידיש לפני השינה. כשהילד גדל, הוא נרתם לעזרת אביו, שמעולם לא הוציא רישיון נהיגה, והיה מסיע אותו במכונית הסימקה 1000 הצנועה של אמו, רופאת הילדים, להרצאות, בעיקר בקיבוצים ולמפגשים ברחבי הארץ, מה שזימן לו הרבה שעות איכות איתו. “שעות נסענו ביחד ודיברנו בלי סוף", הוא מספר. “אבא היה לא רק נואם שלא היה כמוהו, פרט לבגין, אלא גם איש שיחה מרתק, ולמדתי ממנו הרבה באותן נסיעות ליליות".

ד"ר משה סנה נפטר ב־1 במרץ 1972 - והוא בן 63. לקראת מותו, היו שהופתעו מכך שמי שהיה קומוניסט נלהב, ביקש לוויה יהודית. “להרבה אנשים זאת הייתה הפתעה", אומר בנו. “היו אנשים בשמאל שאמרו ‘אוי, מה הוא עשה לנו!', אבל מי שהכיר את היחס החם והאוהב של אבא למסורת ישראל, לא הופתע. הנאומים והמאמרים שלו משובצים ביסודות של המורשת היהודית, ואוצר המילים שלו היה יהודי מאוד. זאת, למרות שהיה אתיאיסט מוחלט ולא התחפש לדתי".

הלכת בדרכם של הוריך אל הרפואה?
“בהחלט. אמא עסקה כל חייה המקצועיים ברפואה, ואני הושפעתי ממנה, בעוד שאבא סיים לימודי רפואה, אך לא עבד במקצוע מאחר שהיו לו עניינים אחרים. אני הלכתי לרפואה בהבנה שמדובר במקצוע שתמיד יהיה לו ביקוש. גם נמשכתי לשילוב בין האנושיות שברפואה לבין המדע".

לאחר שירות בנח"ל, בקיבוץ הקומוניסטי יד חנה, שם היה אלוף הקוטפים במטע הבננות, או “עובד חרוץ בבננות", כדבריו, הוא למד רפואה באוניברסיטת תל אביב תוך התמחות ברפואה פנימית. במלחמת יום הכיפורים הוא פיקד על פלוגת הרפואה החטיבתית של הצנחנים בקרב בחווה הסינית, “שם אני וחבריי הרופאים טיפלנו בפצועים תחת אש, כשלחבריי ולי זה היה מבחן עליון שעמדנו בו".

אפרים סנה היה גם קצין הרפואה במבצע יהונתן. “הייתי בטרמינל בשעת הלחימה שם", הוא מספר. “פרופ' דוד חסין ואני היינו האחרונים שראו את יוני נתניהו בחיים. הוא כבר היה במצב מאוד־מאוד קשה לאחר שנפצע מכדור אחד, שפגע בכלי הדם הגדולים לרוחב כל בית החזה. למעשה, כשהוא הועלה למטוס, כבר היה ללא רוח חיים".

לסנה הבן הייתה היכרות עמוקה עם דרום לבנון. “הגעתי לשם לראשונה בספטמבר 72' כרופא גדודי של הצנחנים במבצע קלחת, בפיקודו של דורון רובין, לימים אלוף ומהדמויות המרשימות ביותר בצנחנים, וחזרתי לשם פעמים רבות בהמשך במבצעים שפיקדתי עליהם", הוא משחזר, “בשלב מסוים מוניתי כמפקד אזור דרום לבנון".

מן הסתם לא במקרה עברת מהמסלול הרפואי למסלול הפיקודי.
“איך שהסתיימה מלחמת יום כיפור ישבנו חבריי ואני בפאתי איסמעיליה, כשמה שקרה לנו במלחמה לא נתן לי מנוח והייתי מאוד מוטרד וכועס על איך שהפתיעו אותנו. שם כרתי ברית עולם עם ביטחון ישראל מתוך החלטה להקדיש את המשך חיי לכך שלא יקרה שוב דבר כזה".

ספר על הקשר שלך עם מייג'ור סעד חדאד.
“אכן, היה לנו קשר עם צבא לבנון החופשית, בפיקודו של רב סרן סעד חדאד, שהיה לפני צד"ל. הם לא היו משת"פים, חשוב לי לומר את זה. הם היו לבנונים שהיה להם אינטרס משותף איתנו. זה היה הדבר היפה שבשותפות הזאת. הם הבינו שמול הסורים ומול המחבלים הפלסטינים, ואחר כך חיזבאללה, הם ואנחנו בחזית אחת. רבים מהם הקריבו את חייהם במאבק המשותף.

"חדאד היה מעל הכל פטריוט לבנוני, שבהכרה מלאה כרת ברית עם מדינת ישראל. למעשה, חדאד היה אז במצב מאוד לא פשוט כאדם בודד מול דורשי רעתו. כמפקד אזור דרום לבנון, כמעט כל יום הייתי רואה אותו. שבוע העבודה שלי היה מסתיים מדי שישי בערב בביקור אצלו בבית. הוא היה גר עם משפחתו במעין מרתף מבוצר. היינו יושבים איתו שעות ומדברים כדי לתת לו תחזוקה מוראלית מתמדת".

לבנון, שלפני שנים נחשבה למדינה מתונה, שציפו ממנה כי תהיה המדינה הערבית הראשונה שייכון שלום בינה לבין ישראל, שינתה כליל את יחסה כלפינו.
“לבנון היא היום מדינה תחת כיבוש. הלבנונים עושים מה שהאיראנים מצווים עליהם לעשות באמצעות חיזבאללה. איראן השתלטה על לבנון דרך המיליציה שלה, חיזבאללה, נקודה. אם וכאשר נחסל את חיזבאללה בלבנון, יהיה בקלות שלום עם הלבנונים".

היית השר היחיד בממשלת אהוד ברק שהתנגד לנסיגה מלבנון.
“לדעתי, במזרח התיכון אסור לשדר לערבים שאיפה שאתה מדמם, שם אתה בורח. זה מסר שאסור לשדר אותו במזרח התיכון".

לא טעית?
“על מלחמת לבנון השנייה שמעת? הערכתי שהנסיגה תביא את חיזבאללה עד לגבול ומשם הוא יתקוף אותנו. יש שלא מבינים, שמלחמת לבנון הראשונה הייתה המלחמה הראשונה שלנו עם האיראנים, לא עם הלבנונים. אז, בקיץ 82', האיראנים התחילו לעשות בלבנון מה שהם עושים היום בתימן, בעיראק ובסוריה עם הפעלת מיליציות מטעמם. הצרה היא שאחרי לכתו של רבין לא היה מי שיגיד את זה לעם ישראל מעמדה של ראש ממשלה".

כלומר, אהוד ברק טעה?
“אמרתי לו כבר אז שהוא טעה כשסיפר לי שבכוונתו לסגת מלבנון. אולי כוונתו הייתה טובה, אבל לא כן ההשלכות של הנסיגה. אף פעם לא דיברתי מאחורי גבו - והתווכחתי איתו".

עד כמה השפיע תפקידך הצבאי האחרון, כראש המינהל האזרחי ביו"ש, על המעבר שלך לפוליטיקה?
“זה השפיע, כי ראיתי שם שכדי לשנות דברים, צריך להיות בצד המחליט ולא בצד המבצע".

זה משך אותך לשדה הקוצים הזה?
“משך אותי הצורך לדאוג למדינת ישראל. אדם לא יכול להישאר במדים עד סוף ימיו. הבינותי שאם אני רוצה להמשיך לשרת את עם ישראל, מקום השירות הבא שלי יהיה בכנסת".

היו שהעריכו שלא נחלת בפוליטיקה את ההצלחה הגדולה ביותר.
“לא מעניין אותי מה שחושבים אחרים; חשוב מה אני חושב. אני שירתי נאמנה את שולחיי ואת בוחריי בכנסת ובארבעה תפקידים מיניסטריאליים. אבל הדבר הכי חשוב שעשיתי בפוליטיקה היה תרומתי להגעתו של יצחק רבין ב־92' לתקופת כהונה שנייה כראש ממשלה, כשהבאתי להנהגת פריימריז בעבודה. בלעדיהם לא היה לו סיכוי מול המנגנון במפלגה. רק בפריימריז יכלה הפופולריות שלו לבוא לידי ביטוי. באותו מהלך היו איתי שניים - אלוף אורי אור ומי שהיום נשיאנו, יצחק הרצוג, אז עורך דין צעיר שנתן את המעטה המשפטי למהלך הזה".

יצוין, שב־92' נבחרת לראשונה לכנסת מטעם העבודה, המפלגה שאביך היה בר־פלוגתא שלה, כשאתה היית מנעוריך קומוניסט, מה שאולי עיכב את בחירתך.
“כשהצטרפתי למפלגה, לא עשו איתי חשבונות. זכיתי לאמון מרבין, שהכיר את תפקידיי במדים, וגם משמעון פרס".

האם יש לך הסבר איך קרה שמבין כ־30 שרי הבריאות שכיהנו מאז הקמת המדינה, היית הרופא היחיד?
“העובדה שהייתי רופא הייתה משנית בשיקולים של רבין למנות אותי כשר הבריאות. הוא סמך עליי בדברים שמעבר לבריאות, אם להגיד את זה בענווה. איך רופא יחיד? כנראה לא היו מועמדים אחרים. הרי לא רופאים רבים באו לפוליטיקה, כולל לכנסת, שבה מצאתי את עצמי בקואליציה קטנה ומעניינת של רופאים, כשמצד אחד ד"ר אחמד טיבי ומצד שני פרופ' אריה אלדד, כשאני באמצע. בדברים מסוימים התחברנו אד הוק, שלושת הדוקטורים, למרות שהיה בינינו שיא הניגודים האפשריים".

מן הסתם היו ניגודים גדולים יותר בינך לבין פקידי האוצר.
“אף שר בריאות אמיתי לא מסתדר עם פקידי האוצר, שיש להם גישה מסוימת, שהיא שלילית לסוגים מסוימים של הוצאה ציבורית; בעיקר בריאות וביטחון".

בגלל ההוצאות הגדולות.
“מה לעשות. מי שלא רוצה להוציא על ביטחון, מוציא בסוף על מלחמה ומי שלא רוצה להוציא על בריאות, ראינו לאן הגענו במשבר הקורונה. מערכת הבריאות הגיעה למשבר הזה, כשהיא מוכה תקציבית וחבוטה. היה לזה ביטוי בשטח".

האיש החזק שם בתחילת הקורונה היה מנכ"ל המשרד, משה בר סימן טוב, בעברו איש האוצר. “זה מראה לאן הגיע האבסורד, כשהמקצץ של מערכת הבריאות הועמד בראשה".

איזה משרד בריאות מצאת כשהחלפת ב־94' את חיים רמון?
“לא אגיד לך שלא קרה שהתעצבנתי שם על מישהו, אבל בגדול פגשתי במשרד אנשים טובים ומקצועיים, שהיה אכפת להם - כן, אכפת זו הייתה מילת המפתח - ועבדתי איתם בכיף".

והישג השיא שלך כשר הבריאות?
“בהחלט היה זה חוק הבריאות הממלכתי, שהבטיח ביטוח בריאות מקיף לכל, ומה שהיה חשוב בו זה שתרגמתי אותו מחוק לספר של תקנות מעשיות לגבי היישום שלו. אכן, התחלנו ב־94' ליישם את החוק הזה ולהפוך אותו מנייר למציאות. לצערי לא הספקנו, כשב־96' התחלף כזכור השלטון ומאז נחתכה מערכת הבריאות כמו נקניק סלמי, פרוסה אחר פרוסה".

ופרט לחוק האמור?
“מוניתי כשר הבריאות ביום שבו עמדו להעביר את קופת החולים הכללית לכונס הנכסים. המינוי שלי על ידי רבין עצר את התהליך הזה והתחלנו תהליך של שיקום כספי של הקופה, כשאז היה מדובר בגירעון של מיליארד שקלים. אבל להעביר את הקופה לכונס, לא נתנו".
עד תפקיד השר הבא שלך, היית מהשרים הלא רבים ש"ירדו כיתה" לתפקיד סגן שר.
“הייתי פעמיים סגן שר הביטחון בנסיבות מוצדקות".

לא שיחקת משחקי כבוד.
“לא היה אז עניין של כבוד. השאלה היא אם יש לך מה לעשות בתפקיד או אין. כזכור, ביוני 99' אהוד ברק נבחר כראש הממשלה, והוא השאיר בידו את משרד הביטחון, אבל בפועל הוא היה צריך מי שיעסוק בשוטף בביטחון. בפעם השנייה מוניתי לתפקיד לאחר מלחמת לבנון השנייה, כשהיה צורך בשיקום אחרי אותה מלחמה. אז קראו לי. ראש הממשלה היה אהוד אולמרט ושר הביטחון - עמיר פרץ, ששלושה חודשים לאחר המלחמה הציעו לי לכהן כסגן שלו".

בין לבין שימשת כשר התחבורה. לאן נסעה הרכבת שלך?
“כשר התחבורה השקעתי הרבה מאמץ בנושא הרכבת. שיקום הרכבת לירושלים היה החלטה שלי. גם קווי הרכבת לערי הנגב ולכרמיאל והקשר הרכבתי מנמל חיפה לבית שאן, שמי יודע אולי ישרת בעתיד את עיראק בדרכה לים התיכון. ההחלטה והתקצוב הראשוני היו שלי, ואילו את הסרט גזר המחליף שלי, ישראל כ"ץ".

כשראיינתי אותך ב־2005, אמרת: “כשיתפוגג מקסם השווא של קדימה, נחזור (העבודה - יב"א) להיות המפלגה הגדולה ביותר". אומנם הוא התפוגג, אבל מבחינתכם בכיוון הלא הנכון.
“כיום אני לא חבר בשום מפלגה, אבל אני תומך במפלגת העבודה ובמי שעומדת בראשה, מרב מיכאלי. להזכירך, לפני הבחירות האחרונות, המפלגה הזאת הייתה על סף החידלון המוחלט והתקשורת חגגה על גופתה. מי שהחזירה אותה לחיים, זו מרב מיכאלי. אני לא חושב שתמו כל פלאיה".

מה הביא אותך לפרוש ב־2008 מהעבודה, כעשור לאחר שהתמודדת על הנהגתה ולרוץ בבחירות בראש מפלגת “ישראל חזקה", שלא עברה את אחוז החסימה?
“פרשתי לא מתוך קפריזה, אלא מפני שחשבתי שהמפלגה התפרקה מדגליה ובמצבה דאז לא ציפיתי שתהיה לה תקנה".

אתה פרשת ורק מיכאל בר־זוהר נהה אחריך.
“פילוסופיית החיים שלי אומרת לעשות את מה שנחוץ ואת מה שצודק. לא תמיד זה מצליח. אי־ההצלחה לא משנה את צדקת העניין".

בעוד שאחרים נאחזים בכיסא עד כלות, נראה שלך בער לפרוש מהפוליטיקה. למה פרשת?
“לאחר שמפלגת העבודה איבדה את דרכה ובבחירות חודשים לפני כן לא צלח הניסיון שלי להתמודד בראש מפלגה עצמאית, שתיישם את תפיסותיי, לא ראיתי טעם להמשיך".

מילה על ראש הממשלה הנוכחי, נפתלי בנט?
“בנט ואני לא נמצאים באותו מחנה. יש לו אידיאולוגיה של ימין קיצוני, שאני לא מקבל אותה, אבל לדעתי בתנאים הנוכחיים הוא פועל בסדר. עצם העובדה ששרים מהימין, מהשמאל וגם מהמרכז משתפים פעולה למען מדינת ישראל, זה דבר טוב, גם אם זה לא הרכב הממשלה שהייתי רוצה לראות".

אמרת לי בעבר - “אני בפירוש חושש מכך שישנם בימין הקיצוני אנשים שעלולים ליזום רצח פוליטי" והוספת אז, ב־2001 - “ברק בסכנה".
“אני שמח שברק חגג את יום הולדתו ה־80 רק לאחרונה, אבל לצערי האלימות הפוליטית החריפה בצד הימני של המפה. הסכנה בעינה".

סנה מכהן כיום כראש המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללת נתניה ועוסק בקידום טכנולוגיות ישראליות, מיוחדות וחכמות, כדבריו, במקומות שונים בעולם. הוא נשוי לתקווה (תיקי), בתו של מי שהיה פעיל המחתרת הציונית בעיראק וכאן היה מקורבו הפוליטי של משה סנה בשמאל הסוציאליסטי ובמק"י. אהבתם הנצה בשירות הצבאי בנח"ל. סנה ורעייתו, מפיקת סרטים תיעודיים בעיסוקה, מתגוררים בהרצליה. להם שתי בנות ושישה נכדים.

איזה סבא אתה?
“סבא מצטיין! אני שמח להיות לפחות פעם בשבוע נהג־הסעות שלהם. כמו כן, אני משתדל לעזור להם בלימודים כשמתבקש וגם משתדל להכיר להם את ארץ ישראל, לאחר שלצערי מערכת החינוך לא עושה את זה מספיק טוב".

כאן אנחנו עוברים מהנינוחות הסבאית אל היורה הרותחת בזירה הבינלאומית. “הייתי הראשון שזיהה את איראן כאיום האסטרטגי על ישראל וצלצלתי לפני כולם בפעמוני האזעקה", הוא מספר. “כבר בסוף 92' העליתי את הנושא הזה על במת הכנסת. רבין השיב לי כראש הממשלה ואישר את הקביעה שלי שלפנינו איום ביטחוני יותר חמור מסדאם חוסיין. פרט לכך, עברו הרבה שנים עד שהתייחסו כאן ברצינות לאיום הזה. מבין ראשי הממשלה שאחרי רבין, אהוד אולמרט היה זה שעשה את הצעדים המהותיים הראשונים לטיפול באיום האיראני, חוץ מזה שהוא היה ראש ממשלה מצוין".

מה הביא אותך לצלצל בפעמוני האזעקה?
“כשנבחרתי אז לראשונה לכנסת, נכנסתי בשל הרקע שלי לוועדת המשנה למודיעין של ועדת החוץ והביטחון, ומיד זיהיתי דרך חומרי מודיעין שמתפתחת לנו בעיה חמורה ביותר עם איראן. לא הייתי זקוק לשכנוע נוסף, אבל כשביקרתי כעבור שנים בהירושימה שביפן, מקום שעבר התקפה גרעינית, הבנתי את הדברים באופן הרבה יותר מוחשי".

האם נעשה די כדי להפיג את האיום הגרעיני האיראני ב־30 השנים שחלפו מאז?
“נעשה הרבה, אבל כנראה לא מספיק".

איזה לקח עלינו להפיק ממלחמת רוסיה־אוקראינה?
“יש לקח שלא הייתי צריך בשבילו את המלחמה הזאת ואותו אני אומר לבני השיח שלי בעולם, בפרט במזרח התיכון: אומה קטנה חייבת לסמוך רק על עצמה. לא שאין לי מה לומר כאן יותר, אלא אני מעדיף לצנזר את עצמי.באשר להתנהלות של ישראל מול המלחמה שם, היא מאוד נכונה, דבר שבא לביטוי בהקמת בית חולים שדה ישראלי באוקראינה, כשיחד עם זאת אל לנו לשכוח את האינטרסים הביטחוניים שלנו בסוריה".

על גל הטרור אומר סנה, כמי שמכיר היטב את השטח מאז היותו בצבא ראש המינהל האזרחי ביו"ש: “לא הופתעתי מהגל הזה. פוטנציאל האיום של חורשי רעתנו קיים כל הזמן. חייבים לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים. האם זה ייתן ביטחון מוחלט שלא יהיו ניסיונות לפגע בעתיד? לא. כלומר, אם יהיו לנו יחסים של שיתוף לא רק עם מדינות ערביות, אלא גם עם מי ששולט באוכלוסייה הפלסטינית, נוכל לטפל הרבה יותר טוב בטרור".

"אני רוצה להזכיר ששיתוף הפעולה בינינו לבין גורמי הביטחון של הרשות הפלסטינית מביא תוצאות טובות מאוד. לזה צריך לשאוף. אבל ככל שמדיניות הממשלה נכונה ביחס למדינות ערב, היא פחות מדי טובה ביחס לפלסטינים. ההרכב הפוליטי שלה מונע ממנה לעשות צעדים משמעותיים".

“עוד משהו", הוא מוסיף. “מול הטרור דרושים גם יכולת עמידה וחוסן נפשי. כשהורים פוחדים לשלוח את ילדיהם לבית הספר, זה ניצחון של הטרור, כמו כן כשמבטלים אירועים".

יהיה הסדר שלום עם הפלסטינים?
“יהיה. הרי בסופו של דבר שני העמים כאן יצטרכו לחיות ביחד ובנפרד בארץ ישראל לפי רעיון שתי המדינות. אני מקווה שזה לא יקרה אחרי משבר אתני קשה". 